הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בפברואר, 2015 2 תגובות

לפני שבוע בדיוק החלטתי להניח לבחירות לכמה זמן, לפחות לשלושה שבועות. עייפתי לא רק מהטיעונים שכנגד, אלא גם מהטיעונים שלי עצמי. לשווא התרוצצו בראשי הפסוקים החביבים עליי, שאת כולם רתמתי כאן לטורים שלי עד לעייפה. למשל, "מה אעשה עוד לכרמי לא עשיתי בו"?. אף קורא מתחת לגיל 80 לא יטרח לקרוא פסוקים כאלה שלא לדבר על התעמקות בתוכנם. לכן ניסיתי לדחוק את מעשי העוול והעושק לקרן זווית.

בתחילת השבוע עוד הייתי נחוש בהחלטתי לכתוב על נושאים אחרים, חיברתי בכיף את טור הספורט וקראתי ספר באנגלית שקצת התיישן, על "הפוליטיקה השחורה בדרום אפריקה מאז 1945", פרי עטו של סופר מבריק יליד ניגריה, טום לודג'. זה לא בדיוק רומן קליל לקריאה באוטובוס, אבל תיאור התסיסה בקרב השחורים נטולי זכויות האדם, שמתחיל שלוש שנים לפני שהמפלגה הלאומנית הלבנה (והגזענית במוצהר) עלתה לשלטון, הוא מאלף. אני אוהב מאוד ספרי היסטוריה, וכבר למדתי להימנע מהשוואות וולגריות, אלא אם כן הן מתבקשות. סיימתי את הספר ויצאתי לשוטט ברחובות הקרובים כל כך למחוזות ילדותי: אוסישקין, קרן-קיימת, שערי חסד, שפרעם, אבן ספיר, בצלאל ועד לרחוב מצפה בנחלת ציון שבו התגוררה סבתי. בפינת אבן-ספיר ובצלאל, ליד חנות העיתונים של בּוּשֶרי מן העבר הרחוק כל כך, פגשתי נהג מונית בערך בן-גילי, שאותו אני מכיר מזה עשרות שנים. הוא שיבח אותי בקולי קולות אבל החיוך הקל שעל קלסתר פניו רמז לי שמאחורי השבחים הסתתרה גם מרירות גדולה. "כתבת יפה על הרשימה הערבית בכל העיר", אמר בקולו הצרוד. האיש הוא אוהד הפועל מאז ומעולם, ונדמה לי שאף נימנה אז על חברי פלוגת הסדרן של האגודה. הייתי אפוא מנומס ועדין, התעטפתי איכשהו "בהדר פוֹעלִי" ושאלתי אותו מה בעצם מציק לו. הוא התבונן בי כמעט בדמעות ואמר: "היית חריף, חריף מאוד".

רחוב אבן-ספיר פנית בצלאל, ירושלים (תמונה: גוגל סטריט ויו) evensapirbezalelרחוב אבן-ספיר פנית בצלאל, ירושלים (תמונה: גוגל סטריט ויו)

שתקתי, אבל שמרתי את הדברים בלבי. רק כמה ימים לפני התקרית הקטנה הזאת אמר לי איש מבוגר מאוד במשביר ברחוב המלך ג'ורג' שבכל פעם שהוא רואה אותי הוא נזכר ב"אביך משה ובאמא שלך, גרציה היפה". גם הוא היה איש פלוגת הסדרן, כמו אמא שלי, וקצת כעס עלי על נטישת הפועל הישנה לטובת הפועל קטמון. אני לא יכול לכתוב כאן בכנות שזה לא הזיז לי. האנשים האלה הם "לחם ירושלים", כשם שבני דור המייסדים רואים בעצמם את "מלח הארץ". כאשר המלצתי כאן על רובי ריבלין כאיש שלי לנשיאות חלק מחבריי הבינו היטב את השיקול הפוליטי שהיה טמון בבחירה הזאת, אבל אפילו הם לא קלטו שהמניע הרגשי הטמון בטיעון השכלתני היה ירושלמי טהור.

יש לזכור שהטור הפוליטי שלי קיים בכל העיר כבר כמעט שלושים שנה (מאז יוני 1985) ורבים מוותיקי העיר מוּדעים היטב למסר שלו. פעם קיללו אותי ואת בתי ביציע המזרחי של טדי במשחק הדרבי, שבו שבר אלון חרזי את לבנו בנגיחת ניצחון לטובת הצהובים. נקלענו למקום בטעות וחבר שלי, בית"רי מובהק שהיה פעם איש מכבי ירושלים בכדורסל, חילץ אותנו משם. בדרך חזרה למוּבלעת של אוהדי הפועל התחילו כמה בית"רים לנאץ אותנו במקהלה, והחבר אמר לי: אל תשים לב אליהם, אין ביניהם אפילו ירושלמי אחד. למדתי המון מהתקרית הקטנה הזאת. תמיד חשבתי שהירושלמיות המובהקת שלי מגינה עלי מפני הפשיסטים המקומיים ורק אז קלטתי שנולד דור חדש שלא ידע את יוסף. כתונת הפסים הישנה של כל בני משפחתי היא סתם סמרטוט בעיניהם, אולי אפילו חלק מתכריך.

רק מבוגרים שואלים אותי ברחוב, "חיים, מה יהיה עם הפועל". לפני כחודש פגשתי במסדרון של בית החולים "שערי צדק", איש מבוגר כבן שמונים. הוא נעץ בי עיניים ריקות, לא זכר בהתחלה את שמי. אחר כך נזכר, חייך אליי וסיפר שלא תמיד הוא זוכר את "החברֶ'ה מהתנועה". לפתע נזכרתי שאחי עוזי סיפר לי פעם שבן שיחי היה פעיל ברשימה של רפול לכנסת, אחרי שהתנדב לפעילות בתנועת התחייה לפני שנים רבות. החלטתי לא להעלות את הנושא כי האיש נראה לי קצת חלש, לבש את המדים הבהירים של המאושפזים ולא הייתי בטוח שהוא יודע את הדרך החוצה. נזכרתי בבנו הצעיר, חזי, בחור יפה תואר שהיה גם ספורטאי מצוין בהפועל. שאלתי עליו ומיד התחרטתי. האיש סיפר לי שחזי הוא רופא בוושינגטון הבירה כבר שנים רבות. "הוא עסוק מאוד ואין לו הרבה זמן לבקר אותי", אמר, וקולו הבוטח הפך לפתע לקצת סדוק, "כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו וגם לא את הנכדים". לא העזתי לשאול על ילדיו האחרים, שאת כולם הכרתי ממרכז העיר. חשבתי על אימי, שבערוב ימיה התלוננה על קרוב משפחה שאותו לא ראתה "שנים", חרף העובדה שבאותו יום עצמו פגשתי אותו בחדר המדרגות אחרי שבילה שעתיים במחיצתה.

לפני יותר מעשרים שנה ערכנו מעין פגישת מחזור מרגשת ביותר שבה השתתפו חברי עדת "מעוז" בתנועה המאוחדת בעיר. מחמת ההתרגשות נאלצתי לאכזב את בני גילי, אנשי מדורת השבט שלי בתנועה, ולא תיארתי אותה את הפגישה לפרטיה ולדקדוקיה. אולי איבדתי קצת באותו שבוע את האיזון ואת הפרספקטיבה. בכל זאת, הזכרתי בעיתון שלנו את ההיבט הפוליטי: כמעט כל הנוכחים המשיכו לתמוך בתנועת העבודה. מאז עבר זמן רב והמון מערכות בחירות, ויש לי תחושה שלכל היותר חלה תנודה קטנה אבל משמעותית למרצ. חלק מהחברים שבאו אז לפגישה אינם עוד איתנו. אני בכל זאת סקרן תמיד לשמוע על הנותרים. זו לא סתם סקרנות לצרכי רכילות, אלא סוג של זיקה נצחית, שאיננה תלויה בזמן ובמקום.

שנים רבות חלפו מאת שקראתי את "אנשי פאנפילוב" של אלכסנדר בק, חלק מטרילוגיה שמתארת את גבורתם ואת סבלם של אנשי הצבא האדום במלחמתם נגד הנאצים. הספר חולק ללוחמי הפלמ"ח על ידי קציני התרבות (1948-1946) והזין גם את בני דורי במושגים סובייטיים על צבא ועל מלחמות. אני זוכר שהתרגשתי מאוד מגורלו של עריק סובייטי צעיר שהוצא להורג על ידי חבריו. הייתי בכיתה י', וכאשר סיפרתי על כך לחבריי מהשומר הצעיר הם גינו את "הסנטימנטאליות הבורגנית" שלי. אולי הם צדקו אז כי הפרשה נוגעת למלחמה נגד הפולשים הנאצים, אבל אני לא מצטער על החינוך "הרכרוכי" שגורם לי להתנגד לעונש מוות עד היום.

  • פורסם בכל העיר, 20 פברואר 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אלון לקח הגיב:

    רשימה יפה ומרגשת. ובכלל, נדיר למצוא בין הכותבים של הזמן הזה אנשי ספר. כמה טוב שנותרו אחדים, כחיים ברעם. תודה.

  2. צפור בודד הגיב:

    הערה לחיים, רק למען הדיוק:
    "מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ". והמשך הפסוק: "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?". (ישעיהו ה;ד).
    הייתי משאיר הערה זו ופונה לדרכי, לולא מלאני לבי להוסיף גם את המשכו של "משל הכרם" המופלא: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.".
    שזו תוכחה כנגד חברתנו כלה, על כל ענפיה ושדרותיה: יהודים, מוסלמים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, ישראלים ופלסטינים כולם ביחד וכ"א לחוד.
    ולא רק בני 80 ומעלה, אלא כולנו, צעירים כבוגרים, חיבים להעמיק בה. בעיקר, משום שמצורף אליה
    גם תאור העונש הנורא…שהרי במשל נבואי מדובר כאן ולא באיזה משפט מתיפיף.

הגיבו לאלון לקח

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים