הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בפברואר, 2015 16 תגובות

דיווח ומחשבות על יום עיון לרגל השקת ספר מאמרים של רוזה לוקסמבורג

השבוע נערך בתל-אביב יום עיון לרגל השקת ספר מאמרים של רוזה לוקסמבורג, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד/קו אדום, ואורגן בשותפות עם הנציגות של קרן רוזה לוקסמבורג בישראל.

את יום העיון פתחו ונעלו נציגים של קרן רוזה לוקסמבורג ושל מפלגת השמאל הגרמנית ("לינקה") העומדת מאחורי הקרן. הדוברים ציינו את שש שנות הפעילות המוצלחת של הנציגות בישראל, בראשות אנגליקה טים אשר מסיימת את תפקידה בימים אלו. בנוסף, נשא דברי פתיחה גיורא רוזן – עורך ספרי קו אדום, שהדגיש את המחויבות של המו"ל (הוצאת הקיבוץ המאוחד) לאג'נדה פוליטית שמאלית.

רוזה לוקסמבורג נשים פמיניזם קומוניזם סוציאליזם rosaluxemburgרוזה לוקסמבורג

בחרתי את אמרתה המפורסמת של רוזה לוקסמבורג "החופש הוא תמיד החופש של מי שחושבים אחרת" כמענה מיידי לשאלת האקטואליות של המאמרים שהופיעו לראשונה לפני כמאה שנים ויותר. כמובן שלא מדובר רק באבחנה מבריקה אחת, אלא בהשקפת עולם מקיפה אשר מבוססת על הבנה עמוקה של אופי המשטר הקפיטליסטי ומגוון גילוייו. הלבוש הספציפי של חלק מן התופעות השתנה באופן משמעותי ביותר במאה השנה האחרונות, אלא שעקרונות היסוד ובעיות היסוד של המשטר לא השתנו, ולפיכך עקרונות היסוד של הביקורת על המשטר ושל האלטרנטיבה לו תקפים גם כיום.

את הקואורדינטות המרכזיות במחשבתה של רוזה לוקסמבורג הציג פרופסור משה צוקרמן מאוניברסיטת תל-אביב, אשר הרצאתו פתחה את יום העיון. משה הדגיש את נאמנותה של רוזה לוקסמבורג למחשבתו של מרקס ואת התנגדותה לרוויזיה הרפורמיסטית של ברנשטיין. נושא זה (ראו מאמרה "רפורמה חברתית או מהפכה") היה מרכז הרצאתו של דב חנין (ראו בהמשך). הנקודות אשר הדגיש צוקרמן הינן: (1) אין שינוי מהפכני ללא בסיס חברתי רחב, (2) היכולת של הקפיטליזם לערפל את התודעה, (3) הקשר בין קפיטליזם לבין אימפריאליזם ופשיזם.

הניסיונות של אליטה אינטלקטואלית לקדם שינוי מהפכני ללא בסיס חברתי רחב הם במהותם בלתי-דמוקרטיים ופגם מהותי זה הינו קטלני לפרויקט השחרור אשר חייב להיות פרויקט של שחרור עצמי של החברה. הבסיס החברתי הרחב לשינוי מותנה בהבשלה של תנאים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. ההבשלה הזאת היא תנאי הכרחי לאפשרות של שינוי מהפכני. בעוד שבעבר הדגישו יותר את התנאים הכלכליים והחברתיים (ז"א דרגת ההתפתחות של הייצור ואופי היחסים החברתיים ו/או ההסדרים המוסדיים החברתיים), הרי שכיום יש להדגיש את התנאים התרבותיים והפוליטיים (ובפרט את השליטה של הקפיטליזם בתודעה).

השליטה הנוכחית של הקפיטליזם בתודעה היא פועל יוצא של חדירתו העמוקה יותר לכל זירות החיים וההוויה. מרקס הצביע על האופי המערפל והמטעה של הקפיטליזם אשר מייצר תודעה כוזבת, וגם רוזה לוקסמבורג עמדה על אספקט מהותי זה, אלא שבעידן הנוכחי, דווקא בתקופה בה סתירותיו הפנימיות נהפכו לחמורות עוד יותר, מצליח הקפיטליזם להציג את עצמו כסדר הטבעי של הדברים. כאן מדובר בהצלחה פנומנלית: הציבור הרחב מזהה את האינטרסים שלו באלו של ההון, אינו רואה שום תחליף לשליטה של ההון בכלכלה ובחברה, ולפיכך פועל פעם אחר פעם כנגד האינטרסים האמתיים של עצמו ובכך מחמיר עוד יותר את מצבו.

הקשר של הקפיטליזם לאימפריאליזם ולפשיזם הינו מהותי. הקיום של חוץ בלתי קפיטליסטי הינו חיוני לפתרון הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם. ההיגיון הזה הוביל לקולוניאליזם שמצדו הוביל לאימפריאליזם. ההתפתחות הזאת של סוף המאה התשע-עשרה זוהתה לראשונה ע"י לוקסמבורג ולנין. להתפתחות זאת לוותה כסות אידאולוגית: האינטרסים הקולוניאליים נעטפו באידאולוגיה שקרית של נאורות, ובאותו אופן הולבשה התפנית המיליטריסטית בהתלהבות לאומנית. כאשר המתחים החברתיים במטרופולין התעצמו במהלך המשבר הכלכלי שבא לאחר המלחמה (שלא פתרה את הבעיות) – הופיע הפשיזם.

לדעתי, הבנת הנקודות הללו, ובעיקר הראשונה והשנייה, מאיינת את הביקורת הלא הוגנת כנגד מפלגות וארגוני השמאל כאילו הן אשמות באי-הפופולריות של עמדותיהן. רמת הפופולריות של עמדות מסוימות תלויה ראשית לכל בתנאים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. בפרט, לנוכח השליטה המוחלטת של הקפיטליזם בתודעה החברתית הרחבה, אין לכוחות השמאל כמעט מרחב לפעולה. לפני כמה שנים, בשיא המשבר הכלכלי האחרון, היה נראה שהשליטה הזאת מתערערת וכוחות השמאל ניסו להגביר את השפעתן על סדר היום הציבורי, אלא שבדיעבד נראה שהשליטה הקפיטליסטית הינה עמוקה יותר ו/או שהמשבר אינו עמוק מספיק על מנת לערערה.

אני מבקש להדגיש שאלו מסקנות שבדיעבד, ודברים דומים ניתן לומר בדיעבד על המחאה החברתית בארץ בקיץ 2011 או על מרד הסטודנטים של שנות השישים. כוחות השמאל ניסו לפעול בכל המקרים הללו, ונראה לי שהם פעלו נכון, אלא שבכל המקרים נכשל הניסיון להוביל את ההתקוממות למהפכה חברתית של ממש. לדעתי, טועה מי שמאשים את השמאל בכישלונות הללו: שורש הכישלון הוא בעובדה, אשר ברורה (רק) בדיעבד, שהתנאים לא היו בשלים. כפי שהדגישו מרקס ולוקסמבורג, דרוש סובייקט קולקטיבי שמבין את הצורך בשינוי רדיקאלי בסדר החברתי, שמבין שצדק חברתי אינו אפשרי במסגרת המשטר הקפיטליסטי. תנאי זה לא התקיים במרד הסטודנטים של שנות הששים, וודאי שלא התקיים במחאה החברתית הישראלית של קיץ 2011, שסירבה לדבר על קפיטליזם (ולא "רק" על הכיבוש).

בעניין הסירוב של המחאה החברתית בישראל להתייחס לכיבוש והנאמנות שלה לשיח המיליטריסטי הדומיננטי בחברה הישראלית אפשר לשאול האם מדובר רק בתודעה כוזבת אשר לא מזהה את האינטרסים האמתיים בשלום, אשר יאפשר לטפל בבעיות החברתיות האמתיות, או שמדובר בחוסר הביטחון של המזדהים עם האידאולוגיה הציונית ביכולתה להתקיים בתנאים של שלום? ובהקשר זה ראוי להזכיר את הקדימות ההיסטורית (ולא רק האידאולוגית) של האידאולוגיה הציונית למציאות  החברתית הישראלית.

שאלות אלו על המקורות העמוקים של הווייתנו מובילות להרצאתה של פרופסור אווה אילוז מן האוניברסיטה העברית. בתשובה לשאלה על מעמד "האינטלקטואל הציבורי" הדגימה אווה את העיקרון של חוסר המחויבות לתשובה שסומנה מראש בעניין שלה בשאלות כגון איך לפרש את העיוורון החברתי האופייני לחברה הישראלית. (ברצוני להדגיש שחוסר המחויבות שעליו מדובר הינו חוסר מחויבות לתשובה נתונה מראש, אשר כרוך במחויבות עילאית לחקירה חסרת פניות של שאלות חשובות אשר עולות מן המציאות.)

אילוז מאפיינת את החברה הישראלית כחברה שהמרקם הנורמטיבי הבסיסי שלה פגום. חברה ששורר בה היפוך ערכי בו הטוב מוצג כרע ולהיפך. דוגמאות כלליות כוללות את הסגידה לכוח, חוסר המחויבות לערכים אוניברסליים, וחוסר לקיחת אחריות. דוגמאות ספציפיות כוללות את חוסר התגובה הציבורית הרחבה לשלל שערוריות נורמטיביות (ע"ע התנהלותו הפרטית של נתניהו) או את העובדה שרצח רבין לא הוביל לתבוסה צורבת של הימין שהסית כנגדו.

בתשובה לשאלה על אחריותו של האינטלקטואל הציבורי אמרה אילוז שלדעתה מדובר בנאמנות לתפקידו הראשי שהוא להזכיר או להחדיר לחברה את המחויבות לנורמות אוניברסליות. המקור ההיסטורי של התפקיד הוא בפרשת דרייפוס שם האינטלקטואל זוהה כזה היוצא כנגד פולחן האומה הפרטיקולרי ומחדיר או מזכיר נורמות אוניברסליות. ודוק: היו אנשי רוח שתמכו במערכה של הימין כנגד דרייפוס, אלא שאלו לא זכו לשם "אינטלקטואל".

בצרפת, האוניברסליות היא מובן מאליו. היא נובעת מעצם הרעיון של הרפובליקה. תפקיד האינטלקטואל שם הוא להזכיר את המחויבות הזאת ולהצביע על מה שכרוך במימושה. בארץ, אוניברסליות נתפסת כמה שמחוץ לקולקטיב. ההיגיון של המשטר מנוגד לאוניברסליות, וזה אולי שורש ההיפוך הנורמטיבי שדובר עליו לעיל.

המייבאים את הפוסט-מודרניות מן המערב שוכחים שזאת התפתחות של המודרניות, שמבקרת את הפוטנציאל דכאני של האוניברסליות. יש לכך הצדקה כאשר העקרונות של האוניברסליות הם כבר מובנים מאליהם: כאשר זכויות האדם באשר הוא אדם מכובדות באופן עמוק. מתוך כיבוד של זכויות האדם האוניברסליות (ולא מתוך כוונה להפר אותן), ראוי לצאת כנגד התביעה מן היחיד לוותר על נאמנות לזהות פרטיקולארית. הרב-תרבותיות נבנית על בסיס האוניברסליות לא במקומה.

במאבק להחדרת נורמות אוניברסליות יש להיזהר שלא לפגוע בכבוד העצמי של אנשים אשר כרוך בזהותם הפרטיקולרית. יש לכבד את החרדות והאמונות של הקבוצה המבוקרת.

ח"כ דב חנין דן במאמרה של לוקסמבורג "רפורמה חברתית או מהפכה" (1898). הוויכוח כנגד התזה הרוויזיוניסטית של ברנשטיין הוא יסודי. ברנשטיין גורס שהקפיטליזם מצליח להתגבר על סתירותיו הפנימיות ולכן לדעתו המהפכה, שאמורה להבנות מסתירות אלו, אינה אפשרית. לוקסמבורג טוענת שהסתירות רק מועתקות מן המטרופולין לקולוניות, ולכן אינן נראות במרכז. דב מדבר על היצוא של הסתירות במרחב (לפרובינציות) ובזמן (לעתיד), ואומר שכרגע אין יותר אפשרות ליצוא כזה: הקפיטליזם הוא גלובלי והזמן אוזל בשל הבעיה הסביבתית. המלחמות הנוכחיות הן פועל יוצא של המבוי הסתום: הם אינן סטייה של המערכת הנוכחית אלא דרך הניהול שלה. כל זה מוביל להחרפת הברוטאליות של המערכת, כך שהאמרתה של לוקסמבורג "סוציאליזם או ברבריות" נהפכת מאוד מוחשית.

האמרה הנ"ל מייצגת נאמנות למטרה שבאופק – דהיינו סוציאליזם. ברנשטיין חסר את האופק הזה, ו"דרך הרפורמות" שלו אינה מובילה לשום מקום. הרעיון שלו שהדרך היא העיקר דינו להתנוון מחוסר כיוון. לוקסמבורג אינה שוללת רפורמות, אבל לגביה הם חלק מן הדרך לכיוון מוגדר היטב. הרפורמות צריכות לשרת התקדמות לעבר סוציאליזם. ליצור את התנאים. המאבק עליהם מכשיר ומגבש את מעמד העובדים. המאבקים של ההווה נבנים מתוך הפרספקטיבה של העתיד. כדברי לנין "רק מהפכנים יודעים לעשות רפורמות טובות."

דב חנין דן גם במאמרה של לוקסמבורג "הערות ביקורתיות על המהפכה הרוסית" אשר מצביע על שגיאה תאורטית (ולא רק מעשית) של המהפכה הרוסית: הרעיון שיתכן, ולו באופן זמני, לבנות סוציאליזם ללא דמוקרטיה. הדמוקרטיה היא מהות הסוציאליזם אשר מרחיב את תכולתה באופן רדיקאלי הן ע"י ביטול שלטון ההון בפוליטיקה והן בהכנסת הדמוקרטיה למקום העבודה שהוא הזירה החברתית המרכזית.

שאלה מרכזית בהקשר זה היא איך שומרים על תמיכה רחבה במעשה המהפכני. התשובה היא שיש להציע פתרונות לבעיות הקונקרטיות המרכזיות אשר מעסיקות את הציבור הרחב, ועל פתרונות אלו להיגזר מתוך עקרונות סוציאליזם ולפיכך לתרום לקבלה רחבה של עקרונות אלו. דוגמא עכשווית לפעולה כזאת היא ההחלטות הראשונות של ממשלת השמאל הרדיקאלי ביוון אשר כללו ביטול של מספר צעדי צנע של הממשלה הקודמת.

את המזג הספונטני, הנון-קונפורמיסטי והחוקר של רוזה לוקסמבורג יצגה נבילה אספניולי, פעילה חברתית ופמיניסטית רבת וותק. היא פתחה בסדרה של שאלות כגון "מה תוקע אותנו?", "האם אנחנו מאתגרים את עצמנו?", "מה למדנו מן הכישלונות?", "ואיפה החברה הפלסטינית (בדיון הזה)?"

אספניולי הזהירה מפני התמקדות בסבל העבר (ו"תחרות של סבל בין השואה לנכבה"), ודרשה שהשיח יתמקד בזכויות קיום בסיסיות. תביעה של זכויות על בסיס של סבל בעבר הינה עיוות מחשבתי. כמוכן, יש להיזהר משיח לאומני אשר מונע דיון בשאלות החברתיות והכלכליות הממשיות.

העיתונאי גדעון לוי, המדווח בקביעות על עוולות הכיבוש בעיתון "הארץ", היה אחרון הדוברים. הוא גרס שמיקוד הדיון הציבורי בעניין השלום חוטא לראשוניות של נושא הצדק אשר קודם מוסרית לשלום. שלום יבוא לאחר שיהיה צדק (ולו חלקי), ולא לפניו. התביעה צריכה להיות סיום הכיבוש ללא כל תנאים.

לוי ציין כי זכות הדיבור מותנת היום ברמת הציונות של הדובר. בעניינים המרכזיים שעל סדר היום, החופש ניתן רק לשכפול ומחזור של המסרים הממשלתיים, דבר שבו מתמחים אמצעי התקשורת. לאחר יום של חזרה תקשורתית על המסרים, מדקלמת אותם האוכלוסייה בשיחות הערב. ללא מנגנון ההכחשה הזה לא ניתן לדמיין את המשך הכיבוש.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    האימפריאליזם, לדעתי, עומד בקטגוריה מושגית (ומעשית) שונה מן הקפיטליזם והפשיזם. בעוד על השניים האחרונים ניתן, אולי, להתווכח (פנימית בתוך חברה מסויימת) הרי שאימפריאליזם תופס לו מעמד של הוויה בזויה, זחוחה ונפשעת גם למי שמצויה בו אך תחושת צדק המינימלית ביותר. הציונים מתחלקים ל 2. אלה שמבינים שהיו ושהינם משרתי האימפריאליזם (ושהם חלק חשוב בו) ואלה שלא מבינים זאת עדיין. קפיטליזם, פאשיזם, ציונות, ועוד כהנה רעיונות, בשביל האימפריאליסט הם בגדר אופנות (הינדוס חברתי שאפשר וצריך מדי פעם להחליף) לקידום ומיקסום של דומינציה. במילים אחרות האימפריאליזם אינו מקבל על עצמו (מהבחינה העקרונית) שום גבולות. לא גבולות גיאוגרפיים ולא גבולות מוסריים כל שהם. זהו למעשה מאפיונריזם בקנה מידה גלובלי שיודע כיצד מנהלים דבר שכזה באופן מקצועי. בקיצור אימפריאליזם זה מקצוע (שלא נלמד רשמית באוניברסיטה). מכאן שלא ברור לשם מה קיים בית המשפט בהאג, כנראה בכדי להתנכל לאוייבי האימפריאליזם.

  2. 2 הערות לכתבה הגיב:

    1. אנגליקה טים היתה אחת מה'מומחים' למזה"ת של משטר השטאזי המזרח-גרמני, שלאחר קריסת הקומוניזם הפכה את עורה כשבשבת ברוח מקומוניסטית אדוקה לאחת שמחפשת את מקומה בסדר החדש בגרמניה וגילתה פתאום את ה'מורכבות' של הסכסוך המזרח תיכוני כשהיא תופסת מרחק ביטחון מכל מה שהריח מהמשטר הישן שקרס.

    2. בוויכוח בין ברנשטיין לבין רוזה אין ספק שברנשטיין הוא זה שצדק ורוזה טעתה קשות, גם אם דב חנין כהרגלו מנסה להעמיד את המציאות ואת ההיסטוריה על הראש. כל התחזיות והתיאוריות של רוזה פשטו את הרגל – החל בשאלת עצמאות פולין שרוזה התנגדה לה, דרך 'תיאוריות המהפכה' המופרכות שלה בדבר 'הספונטניות של ההמונים' ודברי הבל נאיביים מהסוג הזה, עבור בניתוח הקפיטליזם שלה שברנשטיין עשה ממנו חוכא ואטלולא (בייחוד סביב דבריה המופרכים בעקבות מארקס על 'התרוששות הפרולטריון') וכלה בשאלה היהודית שבה רוזה ייצגה עמדה אנטי-לאומית מובהקת על גבול האוטו-אנטישמיות (למשל בפולמוס שלה נגד הבונד). אבל באירוע הסגידה המתואר לעיל אין לכך שום זכר. נכון הוא שרוזה ראתה את האופי הרודני של הבולשביזם/קומוניזם כבר ב-1918, אבל לא הספיקה להתפכח לפני שנרצחה.

  3. צפור בודד הגיב:

    היות והמערכת מחשקת התגובות כאן לסד של 1000 סימנים ומונעת מכותבים בעלי שם פסאודוני לפרסם מאמריהם (ענין בלתי דמוקרטי בעליל, אך מה חד"ש כאן?), לא אתיחס לכל פרטי המאמר, אלא אצרף ברכות לכותב החבר ע. גולדרייך שהביא בכלל לידיעתנו קיומו של כנס זה, אף העביר לנו תקציר נאה, בו הצליח גם (זכותו המלאה) לשלב דעתו האישית.
    כאשר המלך הוא עירום, לא יועילו גם הררי מילים, לשנות ולו קצותיה של ההוויה הקפיטליסטית.
    הכישלון הסוציאליסטי עוד משחר נעוריו, מהווה היום רעש רקע מטריד, הדורש במפגיע מהפיכה גמורה בבסיסו. כלומר, אני דוחה באחת את כל דבריהם המלומדים של ברנשטיין, מרקס, לוקסמבורג וגם צוקרמן, חנין, אספניולי וכמובן כותב המאמר. אין, הכל שגוי. הכל דורש שינוי בתפיסה.
    האם הסוציאליזם, כמו הדמוקרטיה כמו הציונות, נולדו מפגרים ובעלי מומים מולדים וככאלה נדונו לכשלון מוחלט, להדרדרות מתנוונת ולמוות ודאי?…ובכן התשובה לדעתי היא כן.
    גם הנסיון הנואל לשים את כל הערכים הנ"ל במרכאות (כלומר להציגם כמזויפות) כפי שנאיבים שכמותי עושים, לא יהפוך חברבורותיו של הנמר. משום שאין ביננו ולו אחד שיהיה מוכן להודות בטעותו.
    זה הטבע האנושי.

  4. אילן שדה הגיב:

    ג'ורג' אורוול כתב:" ככל שחברה אנושית מתרחקת יותר מן האמת כך היא שונאת יותר את דוברי האמת בתוכה".
    זה המצב בישראל.

    האמת על הציונות ידועה: אבד עליה הכלח. אולם יותר ויותר פוליטיקאים מדברים בשמה. ראה "המחנה הציוני".
    למי מהפוליטיקאים המובילים יהיה האומץ לומר כי "המלך הוא עירום"?

    • עלי הגיב:

      מהות הציונות זה הרצון להשתחרר משליטה של הנוצרים או המוסלמים
      ולאפשר ליהודים לקבוע את גורלם בעצמם
      ומה שאתה מציע נכשל (נכשל בצורה ברורה וטרגית)
      אתה דוגל בתורה שעבד אליה הכלח ואשר הוכחה כטעות טרגית
      אתה מציע את מה שהציע הבונד (להשאר בגולה ולפסול את הציונות) ..וכידוע
      הבונד הוא האחראי למותם של מאות אלפי יהודים שנשארו באירופה ונספו בשואה
      הבונד הוא האחראי למותם של מאות אלפים במחנות של סטלין
      ומכל מאות האלפים שתמכו בבונד נותרו מאות בודדים וחלקם מצאו מקלט דוקא במדינה הציונית

  5. עודד גולדרייך הגיב:

    אל הציפור הבודד.
    הייתי שמח לשמוע פעם אחת מה אתה מציע: ז"א ניתוח תאורתי של המציאות והצעה לכיוון פעולה, ולא הסתפקות בביקורת משתלחת ופלקאטית בכל תאוריה אחרת ו/או טקסט של כל אדם אחר. אני מדבר ברצינות, מתוך עניין, ולא מתוך עלבון… נראה לי שאפשר לתת תמצית ב1000 תוים ולחילופין לעקוף את המגבלה ע"י סדרה של תגובות ממוספרות (ז"א חתיכות של טקסט ארוך וסדור יותר). לחילופין אני מעמיד את "שרותי" ע"מ להביע את דבריך אותם תוכל לשלוח אלי בקובץ לדוא"ל שאותו קל למצוא בחיפוש. ולחילופי חילופין, אני מניח שתוכל לעשות זאת גם, באופן חריג וחד-פעמי, עם אחד ממנהלי האתר אם רק תבקש…

    • צפור בודד הגיב:

      בלכתי על חוף הים עם אשתי כשעתיים לאחר ששלחתי תגובתי הנ"ל, ל"הגדה", אמרתי לה: "היום כתבתי אפיטף לרעיונותי, שמתי מצבה על שמי, על רעיונותי ודעותי", כאשר הביעה תמיהתה הסברתי לה: "…כתבתי תגובה בה דחיתי הכל מבלי לנמק, טענתי שאני נאיבי ורמזתי שתמה דרכי הנוכחית בשיח המקומי". אח"כ השמש השוקעת כבר הסבה תשומת לבנו אל יופיה והנושא נגנז.
      והנה, התגובה היחידה (מתוך עשרות אם לא מאות תגובות שלי כאן שעסקו בהסברים ברורים, פשוטים ומובנים לכל אדם), שבה לא טרחתי להסביר עמדותי, היא זו העולה לפניך: "הייתי שמח לשמוע פעם אחת מה אתה מציע: ז"א ניתוח תאורתי של המציאות והצעה לכיוון פעולה, ולא הסתפקות בביקורת משתלחת ופלקאטית בכל תאוריה אחרת ו/או טקסט של כל אדם אחר."…
      אכן, אשר יגורתי בא לי: מכל דברי לא תזכר כנראה אלא תגובתי האחרונה.
      לכן רק אומרך: ואידך זיל גמור…דפדף קמעה בכתבות וראה כמה הסברתי, נמקתי, תיארתי.
      וזה שכרי.
      אדיוס (ולא להתראות).

      • עודד גולדרייך הגיב:

        אני מתנצל באם טעיתי. זכור לי שמך וכמה תגובות קודמות, אך עד כמה שאני זוכר לא היתה מהן שום הצעה להשקפת עולם כוללת, שלא לדבר על נימוקים, אלא רק השתלחויות בלתי מנומקות בכל רעיון שהוצג. כמובן שדברים אלו לא ייחודיים לתגובות שלך, והסיבה ששאלתי היתה שציינת שאתה מנוע מלהציע השקפת עולם או תפיסות חיוביות משלך בשל מדיניות עריכה. לפיכך הגבתי כפי שהגבתי.

        אני מגדיש שהתגובה שלי לא מבוססת על מחקר מעמיק של מכלול תגובותיך. אינני מסוגל לערוך מחקר כזה והצעתך לחפש בתגובות קודמות אינה ניתנת למימוש על ידי, יתכן שזה בשל חוסר מיומנות טכנית.

        אם תועיל בטובך לשלוח רמז או תמצית של רעיונותיך והשקפותיך, אשמח מאוד לקרוא.

  6. YGH הגיב:

    באמצעות רוזה לוקסמבורג מעלה דב חנין ביקורת על מהפכת אוקטובר. ברור כי יחסו של דב חנין אל ברית המועצות הוא יחס מסתייג. אם כך, אין כל ספק שהוא מסתייג (וניסוח זה מהווה ככל הנראה understatement) מן המדינה המשמעותית שנותרה מן הגוש הסובייטי, קוריאה. דב חנין מציג כמופת סוציאליסטי את ממשלתו של ציפראס ביוון, שהיא אמנם ממשלה שמאלית אבל אינה קומוניסטית. מכל זה מבצבצת העובדה שהסיווג הנכון של דב חנין הוא של ליברל שמאלי, לא של קומוניסט. רעיונותיו של דב חנין באשר לסוציאליזם הם מטושטשים: הוא אינו מדבר על מערכת מסוג חדש הפועלת לפי עקרונות חדשים, ובראשם ביטול מחזור ההון והעבודה השכירה, אלא על "התקדמות לעבר סוציאליזם" מבלי שההתקדמות הזו מגיעה לידי מטרה מוגדרת ומגשימה אותה. הוא מדבר על "פרספקטיבה של העתיד" שעילת קיומה היחידה היא לשרת את "המאבקים של ההווה" (הקפיטליסטי) ולאפשר גזירת פתרונות קונקרטיים עבורו, על מהפכנות שתכליתה "לעשות רפורמות טובות" ועל כך ש- "הזירה החברתית המרכזית" היא מקום העבודה (ולאו-דווקא החברה כמכלול שלם).

  7. מב"י הגיב:

    הייתי מציע להתייחס לבעיות שהועלו בוויכוח הזה באופן יותר דיאלקטי. התנאים החברתיים, התרבותיים, הפוליטים, והמדיניים הם דינמיים ומשתנים, ולכן אין מקום למודלים ופתרונות שאינם משתנים בהתאם, אף אם בפיגור מה. המעוניינים יכולים להתווכח מי צדק בזמנו: לוכסנבורג או ברנשטיין, אך רלוונטיות של ויכוח הזה היא חלקית בלבד. בקפיטליזם, למשל, התפתחו מגמות שאני בספק שמארקס ואנגלס התעמקו בהן. היום ריכוז ההון מגיע למימדים גלובליים, כשעצמת התאגידים וההון שברשותם עולה על אלה של מדינות שלמות. בדרך התפתחותם הם דורסים יוזמה פרטית, עסקים קטנים ומשפחתיים ובעלות פרטית על חלקות אדמה ועוד. גם מה שלפני 100 ואף פחות נחשב למעמד העובדים, או הפרולטריון, והיווה את רוב האוכלוסיה – איננו עוד. יש שכבות מרוששות, עניות, שבארצות מפותחות תופסות כעשירית או שתיים שבתחתית סולם ההכנסות, ויש עובדים אשר מקצועיותם או רמת האירגון שלהם הביאו אותם להימנות על שכבות הביניים, המאמינות לרוב ביכולתם להתקים ולהתקדם במצב הנוכחי. כל תורה חברתית-פוליטית אינה עולה על זו המדעית שעליה אמר הפילוסוף קארל פופר שהיא תקפה עד אשר תורה חדשה תסתור אותה.

    • YGH הגיב:

      המרקסיזם הוא תורה תקפה אשר ראתה נכון את הנולד. הקפיטליזם היה ועדיין הינו שיטה בעלת כוח יצרני רב, וכאשר מתקיים ייצור אזי מרבית המוצרים והשירותים המיוצרים (מבין אלה שאופיים אזרחי) מגיעים אל הציבור. דבר זה יוצר תחושה מתעתעת של שפע ושגשוג. אבל הקפיטליזם הוא שיטה עקומה, רקובה, בלתי הגיונית ובלתי אנושית, אשר אינה בת קיום ואשר בהכרח תגיע אל קיצה אם לא תביא את המין האנושי אל קיצו קודם לכן. למעשה דינו של הקפיטליזם היה להסתיים כבר בתחילת המאה העשרים, אלא שהוא זכה למספר החייאות. החייאה ראשונה: מלחמת העולם הראשונה שעצרה את תנועת הפועלים באירופה. החייאה שנייה: מפעלה של השלישייה החביבה בניטו מוסוליני, אדולף היטלר ופרנסיסקו פרנקו. החייאה שלישית: מפעלה של הרביעייה השובבה רוני רייגן, מייק גורבצ'וב, מגי תאצ'ר ואוגי פינושה. כתוצאה מן ההחייאות הללו האנושות עדיין שרויה היום באופן בלתי טבעי בקפיטליזם. וזאת כאשר ההרס של אקלים כדור הארץ והשמדת החיים על פני הפלנטה (שהינם תוצאה של הקפיטליזם) קרובים מאד.

  8. דני הגיב:

    קצת מוזר לקרוא התייחסות לדמות האינטלקטואל בצרפת ביחס לפרשת דרייפוס, מבלי להזכיר את פשיטת הרגל המוסרית הטוטאלית של האינטלגנציה הגרמנית ערב ובמהלך מלחמת העולם השניה (וכמובן השקט ששרר בשאר בירות העולם). אינטלקטואלים בכל רמ"ח איברהם ושס"ע גידהם ול"ו מאמריהם שהסכימו לסילוק עמיתהם היהודים מהאוניברסיטאות, והמשיכו לשבת שם, בנחת, ואפילו כנראה נהנו משפע המשרות האקדמיות החדשות שהתפנו. אני חושב שהשואה היא בהחלט קו פרשת המים בו ברור לכולם, שעם כל הכבוד לאינטקלטואלים, הם בעצמם הגדירו את תפקידם כאקדמי בלבד, כתיאורטי בלבד, ולא קושרים שום קשר מעשי עם המציאות שלנגד עינהם. לכן אל נתפלא שהיום דמות האינטלקטואל היא דמות נלעגת, שלי אישית מזכירה תרח זקן וחרמן שמתחזה לילדה בת 18 בצ'אט כדי לבוא על סיפוקו …

  9. יוסי פלס הגיב:

    (המשך): ובעניין החברה לוכסמבורג. אין ספק, שכאישיות היא ראויה להערכה רבה, בין היתר בשל אומץ-הלב המוסרי שלה ודביקותה בערכים הומניים. כתביה, ובייחוד מכתביה, מעניינים ביותר ובעלי ערך הגותי וספרותי רב. ואולם בפולמוס שלה עם אדוארד ברנשטיין (בספרה ״רפורמה סוציאלית או מהפכה?״ ) היו עמדותיה שגויות – המציאות הוכיחה זאת. רק מישטרים סוציאל-דמוקרטיים, שהלכו בדרכו של ברנשטיין, הצליחו להעניק למעמד העובדים חיים של כבוד ולתקן מקצת תחלואיה של החברה (וכשמדובר בחיות הדו-רגליות, גם זה משהו). מדינות סקנדינביה, ובמידת-מה גם הולנד וגרמניה המערבית, הן ההוכחה החותכת לצדקת דרכו של ברנשטיין. הבה נקווה, שמופת סוציאל-דמוקרטי זה, שכמובן, טעון עדיין תיקון ושיפור, לא יכלה מן העולם בגין ההשתלטות האיסלמית הברברית המאיימת היום על אירופה כולה.

  10. יוסי פלס הגיב:

    זו הפעם השנייה (ואולי השלישית או הרביעית, כבר אינני זוכר), שתגובה שלי ממתינה יממה שלמה ל״אישור״ ולבסוף נפסלת. בתגובותיי לא היו דברי בלע או פגיעות אישיות. רוב המגיבים באתר זה משמיעים אמירות פוגעניות ביותר על אנשי ימין, אבל כשמישהו מעז לדבר בגנות הדוגמטיות המרכסיסטית או הדמגוגיה של השמאל הישן סותמים לו את הפה. דמוקרטים אמיתיים אינם נוהגים כך, אבל נראה, שהדמוקרטיה היחידה המוכרת ברח׳ אחד העם 70 היא הדמוקרטיה ה״עממית״.

  11. לאילן שדה הגיב:

    מדוע לדעתך אבד הכלח על הציונות? אולי בגלל השתלטות הקפיטליזם והכיבוש? אם הציונות תתישר ע"פ עקרונות הסוציאליזם אולי יהיה לה מקום?

    • ק.א. הגיב:

      "אם הציונות תתישר" …

      מה זה התיישרות? הציונות – במובן הזה – היא אחד מן השניים הבאים:
      1) מה שהוחלט עבור העם היהודי (מבחוץ או אף מהנהגתו) – למטרה זרה – והוא בתמימותו יאמץ.
      2) תוכן חדש – פנימי – שהוא מאמץ אותו מתוך חינוך מחדש, מתוך תובנות ערכיות ממשיות חדשות.

      מכיוון שקשה לעמים לחנך את עצמם (זו אינה פעולה קלה) אז הם נדונים להכנע לסמלים, סמלי מדינה או שבט. אפילו שאין להם באמת שום מכנה משותף אמיתי עימם. זה מתחיל בהעמדת פנים שכאילו סמלים אלה מייצגים אותנו ואט אט (אחרי שנים) העמדת הפנים הופכת לתוכן. או השקר הפך לאמת. ואחרי עוד קצת זמן כבר אי אפשר לזכור יותר מה היה פעם וגם אין לזה עוד משמעות. זה לא אומר שאי אפשר לעלות בדיוק באופן הזה "בטעות" על גל סוציאליסטי. כנראה שאפשר אבל זה עוזר אם זהו גם האינטרס של הכוח השולט – ואז ישנה (כמו תמיד) גם הסכנה ש"סוציאליזם" כזה לא יהיה סוציאליזם.

הגיבו לדני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים