הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באפריל, 2015 9 תגובות

אליהו הנביא לא בא. זה היה ליל הסדר הרביעי ברציפות שבו הייתי מודע להיעדרותו. לא היו לי הרבה אשליות. בני משפחתי התייחסו בציניות רבה לפולחן אליהו הנביא ולא הבינו מדוע אבי ואימי פינו לו כיסא מכובד ליד השולחן. כך עשתה גם דודתי רחל, שהייתה אתיאיסטית מוחלטת. היא אמרה שכיסא אליהו זה לכבוד סבתא, שבשלב הזה הייתה כבר עיוורת לחלוטין ובכלל סלדה תמיד מכפייה דתית. דודי אריה, שגדל בפועלי ציון שמאל, השלים לא רק עם כיסא אליהו אלא גם עם קריאת ההגדה. הוא אמר לי פעם שיחסים בין בני אדם חשובים יותר מכל הטקסים, ושאם אפילו אורח אחד בליל הסדר רוצה שיהיה לאליהו כיסא, אין בכך שום נזק. הוא לא יגיע הפעם, הוא לא יגיע לעולם, אבל אם הציפייה לבואו גורמת התעלות נפש אפילו לאדם אחד, לפחות נתברך במעשה טוב.

passoverעיטור מתוך הגדה של פסח (מקור)

ההסבר של דוד אריה סיבר את אוזני ונשמע לי הגיוני להפליא, אבל למען האמת לא הייתי זקוק לו. אהבתי מאוד את המנהג להשאיר כיסא לנביא, שעליו כתבו סיפורים יפים להפליא אפילו ב"דבר לילדים" הסוציאליסטי. השיר על אודותיו הקדים את חדשות הספורט מאת אלכסנדר אלכסנדרוני במוצאי שבת, והפיג קצת את המתיחות הדרוכה לפני שהשמיעו לנו בקול קצת פומפוזי את התוצאות. "אליהו הנביא, אליהו הגלעדי" שר אפרים די-זהב, לפני שבישר לנו שצפוי שבוע טוב ומבורך. דווקא אהבתי את השיר הזה, אבל התביישתי להודות בכך. אולי הפועל ירושלים תנצח בזכות אליהו הנביא, אמר לי פעם, קצת באירוניה, חברי הטוב רמי גול. לא ראיתי שום סיבה לכך שהנביא הטוב יצדד דווקא בקבוצה שלנו, אי-שם במרכז הטבלה של הליגה השנייה, אבל לא אמרתי דבר. תמיד האמנתי שהקבוצה היותר טובה תנצח, ולמען האמת מרדתי באמונה התפלה על "הנאחס", שבה דבקו גם הנבונים שבקרב חבריי.

אליהו הנביא לא היה אמונה תפלה, אלא אגדה עממית שורשית, שחלחלה לכל העדות. לא האמנתי שהוא יבוא ויתיישב דווקא בכיסא שלו, בשולחן שלנו, ויקשיב לקריאת ההגדה בקולו הערב של אבא שלי. אבא היה אולי מזכיר מועצת פועלי ירושלים ומנהיג בולט של מפא"י בעירנו, והוא ניהל מאבקים לא פשוטים מול העדה החרדית. אבל הוא אהב את היהדות כמו מחלל שבת אחר בן גילו, מנחם בגין. כאשר קראתי את ההפטרה בבר המצווה שלי בבית הכנסת של הרב חרל"פ, אבי היה גאה מאוד. חסידי חרל"פ היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלו, בדיוק כמו בוגרי הבחרות הסוציאליסטית וחבריו הוותיקים מההגנה. את פרשת "בחוקותיי" והניגון המקסים שלה אני זוכר עד עצם היום הזה. נכון שניסיתי להשתמט מהשיעורים אצל בעל תפילה אשכנזי מרחוב אבן-ספיר בנחלת אחים, שהיה גם חבר מועצת הסניף של מפא"י, אבל הפעם אבא התעקש. כדרכי ניסיתי למשוך אותו לוויכוחים עקרוניים על עצם קיומו של האלוהים, אבל אבא היה איש פרגמטי. הוא חשב שהמופע החגיגי בבית הכנסת ייחרת בתודעתי ויזכיר לי שאני לא רק ישראלי אלא גם יהודי. אני לא בטוח שהייתי זקוק לתזכורת הזאת. ב"דבר לילדים" הופיעו סיפורים רבים על רדיפות, על עינויי התופת של האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, על הפּרעות ועל השואה. בספריית הפועלים שאלתי את הספר המוזר "יוסלה הנער", שהודפס במזרח אירופה, ותיאר את ההתעללות המזוויעה בילד יתום ועני, שאף מת בגללה בטרם עת. הספר הזה נכתב ברוח ה"בּוּנד", תנועת הפועלים הסוציאליסטית והאנטי ציונית בפולין וברוסיה. קראתי מאות סיפורים כאלה, הפנמתי היטב את תוכנם ואת סגנונם, וכמה מהם סיפרו באמת על אליהו הנביא, על הנסים שחולל ועל ההשתתפות המיתית שלו בליל הסדר במקומות רבים בעולם, בעת ובעונה אחת.

הילדים בסיפורים ישנו תמיד ליד התנור הגדול שבער לאיטו בחדר המרכזי בביתם, והסבא והסבתא ישנו אפילו על התנור. ההוויה שתוארה שם הייתה מאוד מזרח-אירופית, וכך גם השלג העבה, השועלים והזאבים שאמרו המון לאבא שלי, ואילו אני השארתי אותם משתוללים בתודעתי או עפים להם על כנפי הדמיון. היו לנו גם ספרים צחיחים יותר, שנוצרו באווירה של ארץ-ישראל הישנה. אהבתי במיוחד את "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" של נחום גוטמן. הסופר והמאייר הנפלא תיאר ביד אמן את הטיול שערכו הוא וחברו רם ב"מושבות הדרום" בעיצומו של הקיץ. החום שבעבע מדפי הספר צרב את עורי והחול אטם את נחירי. מידי פעם יצאתי לגזוזטרה שלנו לשאוף אוויר. החיילים  הטורקים פשטו בדרכים כדי למצוא מרגלים בריטים ואני עדיין זוכר את האיור שהציג אותם במדים עותומאניים ואת ארשת פניהם המאיימת. לפני ליל הסדר נהגתי לקרוא בספר ולהתענג עליו, ולא תמיד קיימתי את הבטחתי לישון אחר הצהריים כדי שיהיה לי כוח לחגיגת הסדר. כשיצאנו לאוויר הקריר של עירנו כדי להגיע לדודתי ברחוב הירשנברג, הציפה תחושה חגיגית את כל ישותנו. האביב דחק הצידה את הקור ואת הגשם, והבטיח לנו גדולות ונצורות. גם בלי אליהו הנביא ידענו שנאכל היטב, ושאבא שלי ישיר בהתלהבות רבה את "אדיר הוא". בשלב הזה של קריאת ההגדה דוד אריה כבר עצם את עיניו ופקח אותן חליפות. אבא נסחף והיה שרוי בתוך עולמו, וכל געגועיו לעיירה הקטנה באוקראינה שבה גדל חדרו עמוק ללבנו. את "חד גדיא" שרנו כולנו. אולי זה שיר קצת נואל, וגם המנגינה היא לא משהו אבל לא היה ניתן לסיים את הסדר בלעדיה.

שתינו גם יין אדום, והוא הפיל עלינו שרעפים מעובים, שקשה היה להבחין ביניהם לבין תרדמה מוחלטת. את אחי הצעיר מנחם נהגתי להוביל הביתה כשעיניו עצומות. גם זו הייתה מסורת, שאותה קיימנו שנים רבות. הוא ציית להוראות התעבורה שלי, עלה וירד מהמדרגות והגיע לחדרנו הקטן כשהוא שקוע בתרדמה עמוקה.

אחי הבכור עוזי ואני דיברנו על כדורגל, לא רק על הפועל ירושלים אלא גם על הקבוצות האחיות מתל-אביב ומפתח תקווה. קראנו כל פיסה של מידע על הליגה האנגלית, וחלמנו על סטנלי מאתיוס, טום פיני ובילי רייט. לא היה לנו מושג איך הם נראים, אבל זה רק עזר לנו לפנטז עליהם. בתמונות מטושטשות שראינו לפעמים הם לבשו את החולצות הלבנות של נבחרת אנגליה, ונראו גדולים מהחיים. לפעמים נזכרתי במרגלים כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, שניסו להפריך את הדיווחים של עשרת חבריהם לבני ישראל במדבר על "בני הענקים" שראו בארץ כנען. עוזי סיפר לי שכמה שחקנים אנגלים מהדרג הראשון שיחקו בארץ בקבוצות של הצבא והמשטרה הבריטיים, ושכל הכדורגל שלנו הוא מורשת אנגלית. כאשר הונגריה הביסה את אנגליה 3-6 בוומבלי (1953) היינו בהלם מוחלט. בבית שלי לא חוו את השנאה לבריטים שאפיינה אנשים רבים ביישוב עד 1948. אבא שלי היה פרו בריטי ופרו סובייטי, והתייחס בבוז קר לארצות הברית עד שהגיע לשם לסיור לימודים ממושך (1953) והתרשם עמוקות מהמרחבים ומהעוצמה.

למחרת ליל הסדר התעורר אחי הצעיר בשעה מאוחרת יחסית, והיה שרוי במצב רוח קשה. "בכלל לא ראיתי את אליהו", טען, "אני תמיד ישן לפני שהוא מגיע". עוזי החליט למתוח אותו, כדרכו, וסיפר לו בכישרון לא מבוטל על כניסתו רבת ההוד של הנביא המעוטר בזקן לבן. מנחם לא האמין לאף מלה, אבל אחרי שהזעיף פנים פרץ בצחוק רם. "אין בכלל דבר כזה, אליהו", אמרתי לו בטון מפייס, "הוא מת מזמן ולא ישוב עוד לעולם". הידיעה העצובה הזאת דווקא הרגיעה אותו. הוא סבר, במידה רבה של צדק, שאם הוא לא ראה את אליהו, טוב שגם אחרים לא זכו לראות אותו והוא לא הפסיד שום דבר.

בצהריים קיבלנו מצייה עם בשר, מטעם אדיר ישר ממטבחה של סבתא שלי מנחלת ציון. הבשר הטחון היה מלא בצנוברים, בכורכום ובפלפל אנגלי שהיה חביב במיוחד בבית סבתא. בחוץ שרר שקט מוחלט, והשלווה התאכלסה גם בביתנו. חשבתי שיבוא יום ועוד נתגעגע לחגים בבית, אפילו לאחד במאי וליום העצמאות, אבל פסח ואולי גם ראש השנה היו הכי מיוחדים. מישהו קרא לעוזי לצאת לרחוב ולשחק כדורגל, מנחם חזר למיטה ונרדם ואילו אני ישבתי בגזוזטרה וקראתי ספר של ז'ול ורן. המלח הצרפתי הבוגד, נדמה לי שקראו לו פייר, הִטה את מחוגי המצפן של האנייה בעזרת מגנט, הנוסעים לא הגיעו למחוז חפצם אלא נקלעו לאפריקה, שאותה זיהו בזכות האזיקים שהיו מפוזרים על החוף. "אנחנו באפריקה", קראו, "אפריקה של השעבוד ושל סוחרי העבדים".

נשימתי נעתקה חרף העובדה שקראתי את הספר הזה פעמים רבות, ולרגע קט הושבתה שמחת החג. שכחתי לגמרי את אליהו הנביא, לפחות עד הפסח הבא. מנחם התעורר, וביקש ממני להקריא לו חידות מהספר המצויר "חוּד חידה". נאנחתי קצת אבל הרמתי את הספר מהבלטות המעוטרות בנוסח הישן, ושיחקנו שעות וניסינו לפתור את החידות הסבוכות. "אז מה, אליהו לא יבוא אף פעם?", שאל פתאום מנחם. הסברתי שאין סיכוי שהוא יבוא, אבל נחכה לו גם בשנה הבאה, כדי להיות בטוחים. הוא הציץ בי במבט שהכיל את התערובת המיוחדת שרקח במשך השנים של אמון וספקנות גם יחד. אחר כך עברנו לסדר היום. הבנו שהנביא אליהו יישאר בחזקת תעלומה, ושאין טעם למחוק אותה לגמרי. הציפייה לבואו היא חלק מליל הסדר, ובמשך עשרות השנים שעברו מאז, תמיד רצינו שישמרו לו כיסא מיוחד.

  •  פורסם בכל העיר, 1 אפריל 2013
תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. סילבי קשת. הגיב:

    יופי של זכרונות ילדות. אבל אליהו הנביא ובן חסותו אלישע היו בעיני תמיד נביאים נתעבים. אחד שוחט 450 נביאי הבעל כמו דעאש בנחל הקישון, והשני קורא לשתיים דובים שיטרפו את הנערים שקראו לו עלה קרח! עלה קרח!
    ואלישע נראה לי גם פדופיל שנשכב על הנער להחיותו.
    בנעימה עליזה זו, חד שמח, והמשך להרנין אותנו בסיפוריך.

    • עלי הגיב:

      לשם האיזון
      לנין הרג את כל המשרתים של הצאר את כל משפחת הצאר כולל ילדים ותינוקות
      יותר מ-500 מבוגרים וילדים
      גם מנגיסטו הקומוניסט התגאה על זה שהוא חנק למוות במו ידיו
      את קיסר אתיופיה הקשיש בן ה-85 היילה סלאסי

  2. Eyal הגיב:

    חיים שלום,
    אני לא מסכים(כמעט) עם אף מילה פוליטית שלך אבל תמיד מתמוגג מסיפוריך…הסיפור שלך זרק אותי משום מה לעצרת בכיכר, אולי בגלל הניגוד המשווע בין האיש הדוחה והשמנוני לבין רחל ואריה אוהבי האדם…כמוהם גם אני אתיאיסט מושבע. הסיכוי שאנשק מזוזה קטן יותר מהסיכוי שישראל תיזכה במונדיאל אבל אם יש אנשים שמוצאים בכך נחמה מי אני , או היצור המגרבז הזה שנתנשא עליהם ??
    תודה וחג שמח,
    אייל לביא

  3. צדוק התקוה הגיב:

    מי יודע אולי יום אחד הוא יבוא ……………. נהניתי מהסיפור כמו תמיד חיים ברעם יש לך כתיבה משובחת חג חרות שמח לעם היושב בציון

  4. עדי אלקיים הגיב:

    חיים הי נעים להיזכר בעבר כמו כן דאגתה להזכיר שכשרון הכתיבה שלך אינו מוטל בספק רק שכחתה להזכיר את האוכל שגרציה זל היתה מכינה שלך עדי

  5. בטטה הגיב:

    סיפור מרתק אבל למה ההתעלמות מהאחות ?

  6. חיים ברעם הגיב:

    סילבי היקרה, את צודקת אבל הסיפור הזה כתוב מנקודת ראותו של ילד בן 8!

  7. חיים ברעם הגיב:

    מר בטטה, אין כאן שום התעלמות. הסיפור פשוט עוסק בתקופה שגרנו בנחלת אחים. אחותי דרורה נולדה ברחוב המלך ג'ורג', כמה שנים מאוחר יותר

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים