הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 באפריל, 2015 8 תגובות

לא בכדי אימץ ראש הממשלה בנימין נתניהו את עצתו הנואלת של מנהיג מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג להתנות את אישור ההסכם בין ארצות הברית לבין איראן בהכרה של המשטר השיעי בטהרן במדינת ישראל. ממאמרים רשמיים למחצה ב"הארץ" ניתן ללמוד לא מעט על הלוך הרוחות השורר עתה באליטות הליברליות למחצה בישראל: קואליציה של נתניהו עם הרצוג תרכך את הכעס בוושינגטון כלפי ישראל, ואולי תביא להשתלבות בסדר אזורי חדש במזרח התיכון. לא יהיה קשה במיוחד לשכנע את עסקני העבודה בתוך "המחנה הציוני" לתמוך בהסכם עם נתניהו. הפעם לא מדובר רק בתאוות השררה הקיימת מאז ומתמיד במרקם הנפשי והתודעתי של חניכי מפא"י וחסידי מורשתה; גם הקרבה הפוליטית המסורתית בין אנשי "הזרם המרכזי" שהרצוג תמיד השתייך אליו לבין הליכוד, ממלאת תפקיד מרכזי בהכנות למשא ומתן מזורז להקמת ממשלה, שתוצג כממשלת הצלה לאומית. גם בקרב המפלגות החרדיות, החל בש"ס של אריה מכלוף דרעי וכלה ביהדות התורה של משה גפני שוררת חרדה עמוקה מפני התרחקות מארצות הברית. המכשול הגדול העומד בפני נתניהו הוא בעיקר הימין הקיצוני בתוך סיעת הליכוד בכנסת. גם את הנושא הזה ניתן לפתור באמצעות השילוב בין שכנועים מטעמים לאומיים לבין חלוקת תיקים בממשלה.

הנהגת מפלגת העבודה (מתוך דף הפייסבוק של המפלגה) לבני הרצוג שפיר avoda15הרצוג והנהגת "המחנה הציוני" (מתוך דף הפייסבוק של המפלגה)

כיוון שנתניהו עצמו הוא איש ימין קיצוני מאוד, לא פחות מדני דנון או ממירי רגב, עומדת שוב על הפרק מראית העין של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית שגרמה לאמריקאים להפיק השבוע ממחמוד עבאס כמה צלילים מתונים על נכונותו לדבר עם נתניהו בלי תנאים מוקדמים. הרצוג כשר החוץ ידבר יפה על הצורך במשא ומתן "כן" עם הפלסטינים, ואולי אף ימתן במידה ידועה את ההצהרות הלוחמניות של הממשלה כלפי ושינגטון. העימות בין נתניהו לבין הנשיא ברק אובמה גרם לנזקים חמורים ביחסי ישראל עם הציבור הליברלי הגדול בארצות הברית, וגם עם רוב מנהיגי הקהילה היהודית האמריקאית. רבים מקווים שהרצוג יצליח למזער את הלהבות בכל החזיתות, או למצער להחליף את הרטוריקה הלוחמנית בשפה דיפלומטית נאותה.

הבטחותיו של הרצוג להנהיג אופוזיציה לעומתית לנתניהו אינן רציניות. מנהיג המחנה הציוני איננו מוכן כלל לדבר עם נציגי האזרחים הערבים (13 ח"כים, להזכירכם!) ולכן גם מרצ (חמישה ח"כים) נדחקת לפינה. הוא איננו פוליטיקאי אופוזיציוני מעצם הווייתו, אבל התמרונים שלו בעתיד הקרוב יהיו סבוכים במיוחד: עליו להפיס את דעתם של האמריקאים ולשכנע את שאר מדינות המערב שיש בכוחו לרסן את נתניהו; עליו לחדש את המשא ומתן עם הרשות, חרף העובדה שאינו יכול (ובעצם אינו רוצה) להציע להם שום דבר ממשי. עסקני המחנה הציוני יצטרכו לבחור בין רטוריקה עוינת לנתניהו לבין האשליה שכניסתו של הרצוג לממשלה בתפקיד בכיר תאפשר להם את ההנאות ממנעמי השלטון בצד טיפוח תדמיתם העצמית כלוחמי שלום וכשוחרי תיקונים חברתיים.

נתניהו, לעומת זאת, יאלץ לבחור בין הקמת ממשלה לאומנית על גבול הפשיזם, לבין ממשלת ימין עם המרכז הלאומני. הוא זקוק לממשלה שתוכל לפעול בזירה הבינלאומית, ותדמיתו כמדינאי לאומני שאיבד כל רסן לא תקדם את היעד הזה. הוא מאמין, לדעתי בצדק, שהרצוג לא ייאבק נגד בנייה "חשאית" בהתנחלויות אבל חושש לאבד את תמיכתו של שלדון אדלסון ושל הימין הקיצוני במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. הוא גם מבין שיש סיכון גדול בברית עם הרצוג שתבודד אותו בסיעת הליכוד בכנסת.

לא כל הפחדים של נתניהו מעוגנים במציאות. הפרנויה הפוליטית שלו היא סינדרום ידוע בכל העולם המדיני, ומישהו בפייסבוק שאינני מכיר כתב עליו השבוע: "ביבי חלב את הפרה של השואה עד תום, ומה שהוא מפיק ממנה היום איננו ראוי לאכילה". תדמיתו כמחרחר מלחמה חרותה בזיכרון הקולקטיבי של העולם עוד מהמלחמות בעיראק. נתניהו תמך בכל פשעי המלחמה בעיראק ובהרס המדינה השכנה, הזהיר מפני פצצות גרעיניות שלא היו ולא נבראו והתנבא כמו סנטור רפובליקני חשוּך מאלבמה. אחרי נאומו המגוחך השנה בקונגרס האמריקאי הוא ירד בדרגה: מאיש מסוכן לשלום העולם הוא הפך לדמות נלעגת. בוושינגטון, בעיקר בבית הלבן, פשוט מתעלמים ממנו כפי שהדגיש השבוע עמיתי חמי שלו ב"הארץ". האם כדאי להרצוג לבגוד בכל חסידיו בחלק הנאור של דעת הקהל הישראלית, כדי לשמש עלה תאנה למען איש כזה ומדיניות כזו? למען האמת, אף פעם לא האמנתי להרצוג אבל יש בסיעתו אנשים רבים, שלא מתלהבים משותפות עם "המצורע הגדול" של הקהילה הבינלאומית. סיעת העבודה בכנסת היא יותר נאורה ממרכז המפלגה, ולדעתי צפוי פילוג קטן כבר בעתיד הקרוב. כמה ח"כים עשויים לפרוש ולעבור למרצ.

ההסכם שאובמה השיג עם איראן הוא טוב מאוד, ולמען האמת היינו צריכים לרקוד משמחה ברחובות שכן הוא מפחית את סכנת העימותים ומגביר את סיכויי הדיפלומטיה ואת הצלחת המאמצים להתפייסות באזור. אסור שישראל תיתפס בכל העולם כאויבת של כל מאמצי ההידברות ומזרזת ומגבירה את קולות תופי המלחמה. למעשה, דווקא האיראנים נאלצים לבלוע הרבה צפרדעים, וההסכם מגביר את כוחם של האלמנטים הליברליים במדינה חשובה זו. מעל הכול, הם נאלצים להשלים עם הנחת היסוד הבלתי נסבלת עבורם, שלישראל יש זכות לקיים את פרויקט הגרעין שלה באין מכלים. את האפליה הזו קשה להסביר אפילו לסתם אנשים סבירים ברחבי העולם, וברור שהאיראנים משלימים איתה רק בלית ברירה. חששו הסודי של נתניהו יצדיק את עצמו במוקדם או במאוחר: ההסכם יופר בטענה שעל המעצמות לפעול נגד הכור בדימונה כפי שהם עשו נגד הכור באראק (ARAK). כל היתרונות היחסיים שהשיגה ישראל מאז יוני 1967 בוזבזו בצורה מופקרת על ידי נתניהו. עוד ארבע שנים של ביבי יחסלו את כל הנכסים המדיניים. נכון שהעם רצה בו, ואין לנו אלא להיות מעין מקהלה יוונית המקוננת מול הטרגדיה הנפרשת נוכח עינינו.

הרצוג עלול לקבל את התפקיד כפוי הטובה של  אח-סָניטָר, המלווה את הפציינט שלו במסדרונות לכל הבדיקות והטיפולים. הפציינט איבד כל קשר עם המציאות וממלמל כל העת ציטוטים מהשבחים שלהם זכה במהלך הקריירה המפוארת שלו. האח הסניטר מקשיב באורך רוח מופלג, מניע את ראשו ומנסה לחזק את רוחו של האומלל. כלפי חוץ הוא מדברר את הפציינט, אבל בתוך תוכו הוא חש ייאוש גמור. לא תהיה תפארתו של הרצוג על הדרך הזאת? אולי, אבל תומכיו דורשים שהוא יעמוד במבחן התוצאה, וייתכן מאוד שיום המבחן לא יגיע לעולם.

  •  פורסם בכל העיר, 9 אפריל 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    נהיה זקוקים לממשלת הצלה לאומית – אם יצלייח נתניהו להרכיב ממשלת ימין לאומני קיצוני – כשם שהיה
    רוצה לעשות
    האשליה לפיה "המחנה הציוני" הוא "שמאל" – דומה להשוואת האינטרנציונל להמנון בית"ר
    המטאפורה של ברעם על "האח הסניטר" וה"פציינט" – מבהירה שיש לנו ענין עם "פציינט" שנטרפה עליו
    דעתו אי שם במיטה הזוגית מעל לאוקינוס או במחסן מחזור הבקבוקים בירושלים הבלתי-מחולקת לעד
    הרצוג דווקא מתאים לתפקיד הסניטר כשלידו האחות הרחמניה הבית"רית ציפורה לבני –
    טריו כזה של הפציינט-ביבי האח-סניטר הרצוג והאחות ציפורה ישלים את תמונת המחלקה לחולי רוח
    שלה תדרש באמת הצלה לאומית אך בלעדינו, בבקשה.

  2. ר' הגיב:

    מהדורה חדשה של שימון. בסוף הוא יהיה נשיא.

  3. ! צבי סולוב הגיב:

    There.was a relevant article in Haaretz by Prof Avinery a veteran Labor right wing activist and ex diplomat encouraging the formation of what he called a responsible govt. This reflects the serious fears of part of Israel's upper middle class which in principle is both liberal and dovish of the economic and social consequences of an Israel which will e isolated from the West and treated as bad old South Africa was. They far prefer an Iindefinite extension of the occupation status quo with interminable talks getting nowhere. So the chance of eventually within a year or so of a Likud Labour govt are n0t bad. It may last until the next Clinton ? US administration turns its attention again to Palestine and Israel and in Iraeli terms that's forever.

  4. יורם גביר הגיב:

    ציטוט: "בבית הלבן, פשוט מתעלמים ממנו [מנתניהו] כפי שהדגיש השבוע עמיתי חמי שלו ב'הארץ'. "

    נחמיה ("חמי" עאלק) שלו הוא פרשן כורסה המהגג מניו יורק (בה הוא שוהה לרגל עיסוקי אשתו) כשמקורותיו היחידים הם הטלוויזיה והעתונים. אין לו מקורות בבית הלבן והוא אינו יכול לדעת אם בבית הלבן מתעלמים או לא מתעלמים משקרניהו. האמת היא שלא מתעלמים, כי לא ניתן להתעלם מראש ממשלה של מדינה שמדיניותה ומעשיה משפיעים, לטוב או לרע, על המתרחש במזרח התיכון ומעבר לו. קישקושי שלו אינם תקפים יותר מאשר אלה של הירקן השכונתי שלי. גם הוא צרכן תיקשורת כפייתי המתנדב להרעיף על לקוחותיו את "ניתוחיו" המשמימים.

  5. יצחק הגיב:

    למה לא להתעלם מהרשימה המשותפת נוכח החברים בה?
    השנים יחלפו ואתה עדיין לא תפנים שאין שום קשר בין שמאל אמיתי לרשימה המשותפת.
    הקריאות "הדמוקרטיות״ שבוקעות מפיהם של חברי הרשימה מתייחסות רק לחובות אזרחיות כלפיהם ומתנערת מאימוץ כלשהו של ערכים דמוקרטיים בתוך החברה הערבית, לא כל שכן אצל הפלשתינים שנתפסים עבורם כפרח מוגן.
    ובכלל, מתי שמעת אחד מחברי הרשימה מטיח ביקורת קשה בתופעות אנטי דמוקרטיות בעליל בחברה הערבית?
    הם מצוינים בלאפיין את החברה הישראלית אבל כשזה נוגע לביקורת עצמית או התמודדות עם ביקורת חיצונית, זו מיד נהדפת בטענה שמדובר ״בעניין פנימי״ ערבי, ממילא לאדם מן החוץ אין יכולת ״להבין״ את השוני המנטלי.
    זו הסיבה שהרשימה הזו לא לגיטימית ולא בגלל שהיא ״ ערבית״.
    על התמיכה של חלק מחבריה במחבלים ובשליטים נאורים (מזכיר לך את הביקור שלהם אצל קדאפי הדמוקרט שבמהלכו טיבי הצבוע ענד לו צעיף וכינה אותו ״מלך העולם הערבי") אין מה להרחיב את הדיבור ולא בכדי הדבר התבטא בבחירות האחרונות.
    טול קורה מבין עינייך אמרו חכמינו ונראה שהשמאל לא הבין את פשרו של משפט זה.
    חג שמח ובהצלחה לברצלונה.

    • "ביקורת עצמית" הגיב:

      אין שום קשר בין שמאל אמיתי לציונות

      אם היית מבין את זה הייתי מבין גם כי כשדורכים לך על הצואר אינך עוסק בביקורת עצמית..

      • שום בצל הגיב:

        לא דורכים על הצוואר של אף אחד.

        הפלסטינים יכלו להיות עם מדינה משלהם, ובחרו פעם אחר פעם בדרך האלימות.
        עכשיו נראה שההנהגה הפלסטינית אינה מעוניינת במדינה, אלא מעוניינת בהגדלת מסכנותה (לכאורה) כדי לזכות בפעולות נגד ישראל מהקהילה הבינלאומית – קרי, רוצים מדינה מבלי להתחייב לדבר מול ישראל. ברור שבמצב כזה, אם ישראל יוצאת מיהודה ושומרון (המדינה הפלסטינית), החמא"ס תופס פיקוד ומתחיל בירי מכל הסוגים לעבר ישראל החשופה.

    • אלי אמינוב הגיב:

      ההצדקה היחידה שיש לאנשים הרואים עצמם כדמוקרטים עקביים לתמוך ברשימה המשותפת הוא כי זו רשימה ערבית, כלומר רשימה של מיעוט ילידי לאומי להתגונן בפני משקר האפרטהייד בו הוא חי. אין זה אומר שצריך לקבל התנהגויות ועמדות אנטי דמוקרטיות שיש בקרב פעילי הרשימה. לשם כך קיימת הביקורת. אין במדינת היהודים שום רשימה אחרת שדמוקרט עכול להצביע עבורה יתרה נזו מכיוון שרשימה זו מתנגדת למדיניות האפרוהייד שלכל ילד ברור שאין זו דמוקרטיה הרי שתמיכה ביקורתית אך בלתי מותנית יכולה לשינוי עמדות הפעילים ולהרחבת תםישתם הדמוקרטיתץ

הגיבו לאלי אמינוב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים