הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 באפריל, 2015 16 תגובות

"היחסים הקרובים בין הפועלים חברי המפלגה הערבים לחברים היהודים היו יוצאי דופן", כתב מהבולטים שמנהיגי הארגון, בולוס פרח (1) בספרו המאלף "מהשלטון העות'מאני למדינה העברית","לא הייתה בינינו לבין החברים היהודים שפה משותפת. אנחנו לא הבנו את השפות שדיברו המהגרים, בעיקר יידיש. והם לא ידעו ערבית. אבל איחדה אותנו מטרה משותפת וזה הספיק כדי לקיים קשרי אחווה וחיבה הדדיים, קשר שהתקיים מתוך היענות לקריאה לסולידאריות עולמית למען המהפכה הפרולטארית העולמית".

makiכרזת אחד במאי של מק"י, 1954

רבע מאה של טלטלות, משברים, רדיפות פקדו את הגוף הפוליטי יוצא הדופן בנוף הארצישראלי; הפאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה – בקיצור: פק"פ או פ.ק.פ ) שהוקם בשנת 1919 על ידי פורשים יהודים מהאגף הרדיקאלי של הציונות הסוציאליסטית שחתרו הן לעבר קומוניזם והן לאינטרנאציונליזם יהודי- ערבי. התארגנויות קומוניסטיות פעלו בפלסטין במחתרת החל מ-1913 אך חבריהן היו כולם יהודים (2) עם ההקמה הפורמאלית שנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הצטרפו למפלגה חברים ערבים. לנוכח הצלחת המהפכה בברית המועצות הלכה וגברה דרישה להרחיב את שורות המפלגה כדי שתכלול "המוני עמלים"- מונח מרכזי לתביעה לערביזציה של הפ.ק.פ שיעמוד בלב קיומו עד לפילוג בשנת 1943. שלוש שנים קודם לכן פקד את המפלגה משבר אקוטי בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה סביב הסכסוך הישראלי-ערבי והסכם מולטוב-ריבנטרופ שטרף קלפים רבים.

בתחילת הדרך שמה של הפ.ק.פ. היה מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית (מפס"ע). בשנת 1922 שונה שמה למפלגה קומוניסטית. המעבר מעברית ליידיש ביטא את התנגדות חבריה לציונות שהעניקה לשפה העברית תוקף מרכזי, מה גם שהללו לא ראו בה תנועת שחרור לאומי אלא ריאקציה הנתמכת על כידוני המערב ותנועה בורגנית של יהודים המשרתים את האימפריאליזם הבריטי.

בבחירות למוסדות ההסתדרות (נוסדה בחודש דצמבר 1920 בטכניון בחיפה. מנין חבריה היה 4433. מספר הצירים בוועידת היסוד 87) שהתקיימו ב-1923 זכתה המפלגה ל-13 אחוזים: 426 קולות מתוך 6326 מצביעים. ההצלחה הלוא מבוטלת הובילה למסע נקמה ועונשין מצד העומד בראש ההסתדרות, דויד בן-גוריון שכינה את מצע המפלגה: "הפלטפורמה המנוולת של הפרקציה" (3) זאת ועוד: "יש לנו מלחמה בקומוניזם. זאת אומרת בתכסיס המיוחד שלהם בצביעות ובהעמדת המהפכה מעל לכול. יש לנו עניין עם חבר בוגדים לאומיים".

בן-גוריון, שספרות יוון והודו הייתה נר לרגליו, כפי שמצוטט בספרה הנלהב של ברכה חבס (4) ומי שאמר עליהם כי "בספרים הללו אצור גודל רוחו של האדם" פתח במסע נקמה חסר תקדים, נעץ את שיניו השטניות הן בפ.ק.פ ובמקביל בגדוד העבודה, בעיקר בקבוצת מרדכי אלקינד, אחד ממנהיגי גדוד העבודה שחתרו לבניין אומה סוציאליסטית. בשנת 1927 שבה קבוצת אלקינד לברית המועצות והותירה את המאבק הסיזיפי בידיי חברי הפ.ק.פ.

"אנשי 'גדוד העבודה' החזיקו אולי באידיאולוגיה 'שמאלנית' אך מי שנהג בשיטות 'סטליניסטיות' היה דווקא בן-גוריון," כתב זאב שטרנהל בספרו "בנין אומה או תיקון חברה?" (5) הוא הפעיל אמצעי לחץ כלכליים, נקט פרובוקציות, העליל עלילות והוכיח יכולת מזהירה באמנות המניפולציה של דעת הקהל באמצעות העיתונות המפלגתית…במאבק עם הגדוד הגיעה התנועה (תנועת העבודה) לנקודה שלא הייתה ממנה  חזרה. ההכרעה לטובת המטרות הלאומיות על חשבון הערכים החברתיים קיבלה כאן ביטוי חי והייתה חד משמעית באלימותה".

בשנת 1924 הוצא הפ.ק.פ משורות ההסתדרות הכללית. מכלל ההנהגה של ההסתדרות רק יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת התנגד למהלכי הדמות הנערצת על ידי חבס ורבים אחרים. היהודים נרדפו על ידי אנשי מפא"י, ההסתדרות ומועצות הפועלים. ביטוי לכך הם מאסרים, גירוש מעבודה, רדיפות וגירוש מן הארץ-גם לארצות שבהן היה ברור כי יירדפו בשל יהדותם או בשל הזדהותם עם הקומוניזם. למרבה הצער, החרון והפליאה מספר חברים שהגיעו לברית המועצות נעלמו במחנות הריכוז של יוסיף ויסריונוביץ ג'וגאשווילי סטאלין.

בישוב היהודי ניטשה מערכה כוללת נגד הפ.ק.פ. בן-גוריון התייצב בראשה. מעל דוכן הנואמים באסיפות עם נשא דבריו נגד הפרקציה והקומוניזם, ו"מהוועד הפועל הדריך את המסע להוצאת הפרקציה מגופים שחדרה לתוכה, מגדוד העבודה ומאגודות מקצועיות, כגון אגודת פועלי העץ", כותב שבתי טבת בספרו "קנאת דויד", "האגוז הקשה לפיצוח היה בחיפה. מועצת הפועלים שם הוציאה מההסתדרות פועלי רכבת שהשתתפו באספת הפרקציה. "אנחנו לא נשלים עם זה שבוגדים יהיו בהסתדרות פועלי הרכבת", דברי בן-גוריון (שם). "רק לאחר שהטיל בן-גוריון את מורא ההסתדרות ומרותה, הודיע מרכז פועלי הרכבת לוועד הפועל שהוא מציית ומקבל את הוצאת חברי הפרקציה משורותיו. על חבריו היהודים לעבודה ברכבת כותב בולוס: "חיפשו דרך לחבר את הציונות לקומוניזם כדי לקדש את הנישואין ביניהם. הם סבלו מהניכור ומהניגוד עם החברה הציונית, ממחסור עבודה ומיסורי מצפון". (עמ' 40)

הנבזות של בן-גוריון הגיעה לשיאה כשהודיע כי "לא הייתה מעולם ולא יכולה להיות בהסתדרות שום החלטה על בויקוט (חרם) כלכלי נגד מי שהוא". וזאת לאחר שקיבל ביוני 1926 מכתב משלושים ושניים (32) פועל ופועלת שהעידו על עצמם ש"כבר 6 חודשים אנו סובלים ענויי רעב…כל זמן שהיה לנו עוד תקוות להטבת המצב שתקנו וסבלנו. אבל אפסו כוחותינו. רוב חברינו נהפכו כבר לחצאי אינבלידים, חלק מחברינו כל כך נחלשו מסבל ומרעב, שעבודה כבר לא תעזור להם-הם זקוקים כבר לבית חולים או לבית הבראה". (טבת עמ' 277) התביעה המרכזית של קבוצת הנשים והגברים שהייתה מזוהה עם הפ.ק.פ ומטרותיו: "לתת לחברינו חלק שווה בעבודות הלשכה".

בשנת 1930 נבחר ועד מרכזי חדש לפ.ק.פ ובו רוב ערבי. למרות הרטוריקה האנטי-קולוניאליסטית והאנטי אימפריאליסטית המפלגה לא הצליחה להכות שורש של ממש בחברה הערבית הפלסטינית. קימירלינג ומגדל מצביעים על הסיבות לכך בהיותה חברה מסורתית ודתית. חמש שנים לאחר מכן מונה רדואן אל-חילו (מוסא)* למזכ"ל המפלגה בהכוונת הקומינטרן. הפ.ק.פ תמך במרד הערבי הגדול שבין 36 ל-39. המתח בארגון הלך וגאה והוביל בשנת 1940 לפילוג של ממש בין הסקציה היהודית (קבוצת אמת) לבין ההנהגה. שלוש שנים מאוחר יותר פרשו מרבית החברים הערבים מהפ.ק.פ והקימו את "הליגה לשחרור לאומי". הליגה הייתה הגוף הפוליטי הערבי היחיד שקיבל בגלוי ובברכה את תכנית החלוקה של ארץ ישראל. הסיעה בראשות אמיל חביבי, תופיק טובי ופואד נאסר קיבלה את הקו של מוסקבה כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנאומו המפורסם של שר החוץ אנדרי גרומיקו בשנת 47 בעצרת האו"ם. סיעת האופוזיציה בהנהגת אמיל תומא, מוסא א-דג'אני ובולוס פרח שהתנגדה נמרצות לתכנית החלוקה פרשה ממנה.

בדפים האחרונים של ספרו האוטוביוגרפי כותב בולוס: "אני הבעתי את עמדתי לפני החלוקה ולאחריה ולפיה הפולשים הקולוניאליים הציונים לא מילאו ולא ימלאו בעתיד הנראה לעין שום תפקיד מתקדם או מהפכני באזור. כמו כן, שום תנועה קולוניאלית יהודית, או כל תנועה קולוניאלית אחרת, לא ממלאת כל תפקיד בשום תנועה מהפכנית משום שהתנועות הקולוניאליות, על ריבוי הפנים שלהן, נימוקיהן ומניעיהן, נשארות זרות לתנועות שחרור ונשארות עמוד תווך של האימפריאליזם. תנו לי דוגמא שסותרת קביעה זו…"


  1. בולוס פרח-"מהשלטון העות'ומני למדינה העברית. סיפור חייו של קומוניסט ופטריוט פלסטיני 1991-1910" תרגום אודי אדיב ויוסף מנצור. הוצאה עצמית. עמ' 40, 158 ועוד.
  2. "פלסטינים-עם בהיווצרותו" מאת ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל.  הוצאת כתר. ירושלים. 1999. עמ' 156.
  3. "קנאת דוד. בן-גוריון: איש מרות" מאת שבתי טבת. הוצאת שוקן. ירושלים ותל-אביב. 1980. עמודים 272-279.
  4. "דוד בן-גוריון ודורו" מאת ברכה חבס. הוצאת מסדה. תל-אביב. 1952. עמ' 14.
  5. "בנין אומה או תיקון חברה?" מאת זאב שטרנהל. תל-אביב. הוצאת עם עובד 1995. עמודים 267-269.

* בת זוגו של המזכ"ל רדואן אל-חילו הייתה במשך מספר שנים שמחה צברי. היא נולדה בארץ, גדלה בנווה צדק במשפחה ענייה מעולי תימן. הצטרפה לפ.ק.פ בגיל צעיר, יצאה ללימודים במוסקבה ובגיל 21 התמנתה להנהגת המפלגה. על מסלול חייה המדהימים ניתן לקרוא בכתבה פרי עטה של דליה קרפל "במוסקבה קראו לה יאמינה". "הארץ", 7 בדצמבר 2009. צברי נפטרה באלפיים וארבע בגיל 91.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    מה עלה בגורלה של הקבוצה אלקינד ומה עלה בגורלו?

    • אבשלום ק. הגיב:

      הקבוצה, שבראשה עמד מנחם מנדל אלקינד, עזבה את הארץ בשנת
      1927 והתיישבה באזור נידח בחצי האי קרים. הקבוצה שמנתה 70
      נפש זכתה ליד נדיבה מצד השלטון: היא הקימה ישוב משותף בשם
      "ויה נובה". לרשותה עמדו 13 אלף דונם, כלים חקלאיים וכיוצא בזה.
      במהלך השנים הלכו וגברו ההתנכלויות כלפיה הן מצד שכנים והן
      מאנשי ממשל. במהלך פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות
      נרצחו כל חברי הקבוצה: ילדים, נשים וגברים שלא גויסו לצבא
      האדום וכך בא הקץ על "ויה נובה". ככל הנראה, סופה המר הוא
      כתוצאה מהלשנה של שכנים לגבי יהדותם.
      ולגבי גורלו של אלקינד: הידיעה המוצקה ביותר שעזב את הקבוצה
      בשנת 1934 יחד עם אשתו מניה ושני בניו. הבכור אורי שנולד בעין-חרוד
      נהרג בקרב סטאלינגרד. על פי מספר מקורות אלקינד הוגלה לסיביר
      והוצא להורג. אחרים קובעים כי החל לעבוד במוסקבה בעיתון הקומוניסטי
      ביידיש עמעס (אמת) בתפקיד שולי ולאחר זמן חלה, אושפז בבית
      חולים ממנו לא יצא.

    • מה עלה בגורלם הגיב:

      הוא מה שעלה בגורלם של מאות ניצולי שואה לאחר שעברו את התופת הגיעו לכאן באמונה שכאן ישקמו את חייהם, אבל יום לאחר שירדו מהאנייה מצאו את מותם על גבעות לטרון…

      אלא ששם (בברה"מ) זה לקח קצת יותר זמן….

  2. רונן פרחי הגיב:

    לאבשלום – תודה לכתבה המרתקת . פרק מעניין בהיסטוריה של המאבק הפוליטי על ארץ ישראל .
    "מופסים" קראו להם כשם גנאי . הצלחת להבליט ולהדגיש את דמותו של בן גוריון בפרק המאבק הזה, כמו גם בפרקים אחרים בארץ ישראל ובמדינת ישראל . היום לא קולטים כמעט את דמותו , דיקטטורית , לוחמנית של בן גוריון עד שסולק כמעט בבושת פנים בתחילת שנות השישים . כך נהג כידוע לא רק כלפי הקומוניסטים אלא גם כלפי השמאל והימין ."בלי חרות ומק"י" . האחווה היהודית ערבית הזאת לא האריכה ימים . מעניין לראות את המשך דרכה של המפלגה הקומוניסטית : . סנה ומיקוניס נגד וילנר וכן הלאה .

  3. שפי הגיב:

    יופי אבשלום, כיאה למספר נגעת בשורשים מבלי להרבות בפרשנויות… על פי החלק הראשון של "קנאת דוד" (לא החלק שאתה מסתמך עליו כאן), בשנותיו הראשונות בארץ, לפני גירושו על ידי התורכים, התיישר בן גוריון עם הקו של מפלגתו ("פועלי ציון") שעל פיו סוציאליזם רדיקלי הוא תנאי בל יעבור ללאומיות. החלק הראשון גם מעורר השתאות לגבי הדמוקרטיות המופתית שלו באותן שנים. השאלה היא כמובן האם השקפותיו זזו בהמשך השנים או שמלכתחילה הוא (כלומר הציונות המצליחה) היה הרבה יותר לאומני מאשר כל דבר אחר, ובסך הכל השכיל לקלוט את מקבילית הכוחות וחיכה לימים שבהם תהיה לו עמדה מספיק חזקה בשביל לבטא את זה במעשיו.

    http://www.israblog.co.il/98991

  4. ע.ג. הגיב:

    מה שקרה לאלה שחזרו לברה"מ מוכיח שבן גוריון צדק. הקומוניזם תמיד היה אנטישמי בהתנהלותו למעט כשנה שבה תמכה ברה"מ בהקמת מדינת ישראל וסיעה לה במלחמת השחרור. גם העובדה שהמפלגה הקומוניסטית היתה תמיד גרורה חסרת דעה עצמאית של ברה"מ מודגמת יפה במאמר וזוהי עוד סיבה שלא לתמוך בה. החלק העצוב הוא שמאז התפוררות הקומוניזם בעולם נשארו הקומוניסטים בישראל מקובעים בעמדות האחרונות של הקומוניזם העולמי בלי רצון ויכולת לבדוק האם הן עדין רלוונטיות. כתוצאה מכך שעמדות המפלגה הקומוניסטיות הן אנטי ישראליות בצורה חריפה עד כדי השחתה גם עמדות חברתיות נכונות נדחות ע"י הישראלים.

  5. זה היה האיש ש"בהינף" יד" פקד לגרש הגיב:

    נראה שבנימין נתניהו הוא ממשיך דרכו בהחדרת השנאה לערבים של דויד בן-גוריון שקרא לקומוניסטים היהודים שרצו בשיתוף פעולה עם הפועלים הערבים "חבר בוגדים לאומיים". ביום הבחירות הוא אמר "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".
    חבל שהגזענות הציונית רוכשת לבבות בקרב אחינו היהודים. (תודה למחבר המאמר).

  6. י.פ. הגיב:

    רעיון סובייקטיבי אפילו חיובי, שנולד כרצון לפתור בעייה של מצוקה אמיתית אינו נבחן רק עפ"י כוונת הוגיו אלא עפ"י תוצאות פעולתם למימושו על המציאות האובייקטיבית המורכבת. מי שניחן בחשיבה דיאלקטית יכול מראש לקחת בחשבון (בעיקרון) את הקשיים וההתנגדויות שיביאו בסופו של תהליך לתוצאה שונה ואפילו מנוגדת לרעיון "הטוב".

    הציונות, לצורך ההנחה, התחילה כרעיון חיובי לפתור את מצוקת היהודים (האשכנזים צ"ל). מימוש הרעיון הזה ע"י הקמת ישות-מדינה יהודית בפלשתינה ברור היה מראש, למי שעיניו בראשו, שיעורר התנגדות מצד האוכלוסיה הילידית והערבית, ולא משנה כמה "אחוות עמים" ציונית ירעיפו עליהם מבחוץ. הציונות לא הסתפקה "ברעיון". למימושו היא התחברה לכוח אימפריאליסטי אינטרסנטי ובחסותו גם בנתה את הכוח העצמאי שלה. "הרעיון", הכוח וההתנגדות הילידית והערבית נכנסו כולם למערבל של המציאות ההיסטורית והתוצאה ידועה.

    התודעה הציונית סוציאליסטית-רדיקלית של בן גוריון והציונות הסוציאליסטית בכלל, אבל שהתקבעה קודם כל סביב האינטרס הציוני, זזה כל פעם ימינה בלחץ וכתוצאה מהנסיבות הסותרות, לסוציאל לאומית, לממלכתית ולמרכז לאומנית.

    המשך.

  7. י.פ. המשך הגיב:

    למיסדי התנועה הקומוניסטית היהודית-ערבית היה ברור שסוציאליזם שמביא בחשבון את האינטרסים הן של יהודים והן של פלסטינים ואת השוויון ביניהם הוא מנוגד לציונות וגם אינו יכול להיות מיובא מבחוץ אלא פעולה משותפת של יהודים וערבים. לא זאת בלבד, אלא שהגשמת הציונות תגרום לסכסוך בלתי פתיר בין יהודים לערבים בפלשתינה.

    הניתוח שלהם והמסקנות היו והם נכונות וצודקות. הם נכשלו משום שעמדו נגד כוחות עדיפים עליהם בהרבה, החיבור בין הציונות האימפריאליזם והריאקציה הערבית.

  8. מאיר הגיב:

    לגבי גורלו של אלקינד לאחר 1934 ידוע אך מעט. הוא עזב את ויוו נובו ללנינגרד ולמד באוניברסיטה הנדסה, אך לא סיים. ב-1936 עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתון היידי הקומוניסטי "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו בא כדי למול אותו, חודשיים לאחר מכן, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד . ב-19 בפברואר שנת 1938 הוצא אלקינד להורג בירייה בעיר מוסקבה‏

  9. אבל מחנות הריכוז לא הוקמו רק בימי הגיב:

    "יוסיף ויסריונוביץ ג'וגאשווילי סטאלין", אלא עוד הרבה קודם לכן, בימי ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין שהספיק לפני מותו לרצוח כמה וכמה מיליוני בני אדם.

  10. עלי הגיב:

    לפני 1948 הערבים עזבו את המפלגה הקומוניסטית מתוך הנחה שבמלחמה המתקרבת
    היהודים יובסו ולכן שותפות עם היהודים לא כדאית…
    ראשי המפלגה הערבים ברחו ללבנון (לא גורשו אלא ברחו).
    לאחר לחץ מהאו"ם ישראל הסכימה להחזיר 150 אלף פליטים פלסטיניים לתחומה.
    בן גוריון החליט שמי שיחזור לישראל אלו חברי המפלגה הקומוניסטית כמו תופיק טובי
    אמיל חביבי ואמיל תומא (שוב… בן גוריון הוא שהחזיר את הקומוניסטים לישראל).
    ישראל של שנות החמישים והשישים ניסתה לבנות מדינה סוציאליסטית והאנשים הכי משפיעים
    היו אנשי הקיבוצים אשר קימו אורח חיים סוציאליסטי שהוא הרבה יותר סוציאליסטי מכל מפריחי הססמאות.
    סוציאליזים הוא תאוריה פשוטה שאומרת אדם יתקיים מעבודה ואמצעי היצור ישארו בידי החברה
    וכל הנוסחאות האחרות הן בולשיט..למשל ערך השויון.. העובדה היא שאין שויון בין בני האדם.. יש חכמים ויש טפשים.. יש חזקים ויש חלשים.. יש פסיכופאטים (שהמדע הוכיח שיש להם מוח שונה) ויש אנשים מוסרים..מה שחשוב הוא שמוסדות החברה ינוהלו לפי עקרונות הסוציאליזים

  11. אלכס מסיס הגיב:

    בילדותי בגילאי 9-11 בערך – היה לנו אורח קבוע לארוחות-ערב אחת לשבועיים-שלושה: קומוניסט
    בשם "שיקה" – הוא חזר ממלחמת האזרחים בספרד ובתור שכזה והיותו חבר בפ.ק.פ. – היה מחוסר
    עבודה, כשלשכת העבודה היתה של ההסתדרות בשליטת מפא"י. קבוצת חבריו הזמינה אותו לארוחות
    ערב בתור סיבובי וכך נודע לי כילד ב"השומר הצעיר" בה היו הקומוניסטים בבחינת מאוס מוחלט – על
    מלחמת הבריגדות הבינלאומיות נגד צבאו של פרנקו
    על חברי קיבוצי השומר הצעיר נאסר להתגייס לבריגדות ואילו מפא"י העבירה את רשימת המתגייסים,
    לבולשת הבריטית ש"טיפלה" בהם.

הגיבו למאיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים