הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 באפריל, 2015 8 תגובות

בעשור השני של המאה ה-21 קשה מאוד לנתח את הרגשות שעולים מתוך ימי אבל רשמיים, שמציינים את העבר הטרגי של עמנו. האם חורבן הבית עדיין מרטיט אותנו? האם אנחנו מטפחים רגשי עברה וזעם כלפי טיטוס הרומאי, בנו של הקיסר אספסיאנוס? מישהו מאיתנו חש צורך לנקום בספרדים בעטיו של הגירוש האכזרי (1492) וזוועות האינקוויזיציה במאה ה-15?

איננו מכירים די הצורך את המתרחש באמת בלבם של החרדים ושל הדתיים הלאומנים. ייתכן שמשהו זע בקרבם נוכח אזכורי הסבל הרב שעבר על היהודים בארץ ובאירופה. אנחנו בשמאל רואים בהתרחשויות האלה היסטוריה עתיקה ומרתקת אבל לא נותנים לעובדות מהעבר, שלא לדבר על המיתוסים, להכתיב לנו את הרגשות, או להתוות לנו יעדים מדיניים. חלק מהציבור החרדי מתייחס לטקסי יום השואה כאל חילול השם, אבל הדתיים הלאומנים והממסד הציוני הרשמי חושבים שהוא גורם להנצחת זיכרון הזוועות שחוללו הנאצים ליהודי אירופה ומסייע ל"הסברה" הישראלית במדינות המערב. לעתים קשה לנו למדוד את עוצמת ההשפעה הרגשית עלינו. רוב אנשי השמאל העקבי סבורים, שהפקת הון פוליטי מהשואה היא פסולה, ודוגלים בהפצת רעיונות אנטי-גזעניים חובקי עולם כלקח העיקרי ממה שהתרחש על אדמת אירופה ובממדים אחרים גם בצפון אפריקה. התחושה שהטראומה הקשה שנוצרה כתוצאה מהשמדת היהודים בידי הימין הקיצוני הפשיסטי נוכסה לטובת תעמולה, שבאה בין השאר לטייח את רדיפת הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, מבעתת את אנשי השמאל. החגיגות השחצניות על אדמת פולין והפצת הכזב שישראל המודרנית היא התשובה של ההיסטוריה לשואה, אינם אלא חלק מתרבות הרהב, הכיבוש, המונופול על הנשק הגרעיני וניצול השואה לתעמולה מזיקה ותוקפנית בנושא האיראני. תלמידי תיכון מתרגלים לנהוג בפולנים באדנות ובבוז, וזה מכין אותם גם לפעילות בשטחים בעוד כמה שנים. לא ינוש קורצ'אק, המחנך הדגול שהלך עם תלמידיו בבית היתומים לטרבלינקה עומד לנגד עיניהם, אלא המתנחלים בשטחים לא-להם וראשי הצבא, המאפשרים להם להתעמר בעם הכבוש.

בני נוער מניפים דגלי ישראל בטרבלינקה בעת המסע לפולין שואה יום הזכרון masapolinבני נוער מניפים דגלי ישראל בטרבלינקה בעת המסע לפולין (מקור)

עדיין חיים בקרבנו אחרוני ניצולי השואה, וכמובן שילדיהם ונכדיהם ואף ניניהם, שספגו את החוויות ואף מיסדו אותן במסגרות כמו "דור שני" ואפילו "דור שלישי" לניצולים. בקיץ 1962 ישבתי בביתם של זוג ניצולים ליד חיפה, והם סיפרו לילה שלם על הסבל שעבר עליהם במחנה השמדה נאצי. כמה שבועות אחרי הוצאתו להורג של אדולף אייכמן מיאנו הניצולים להתנחם, ותיארו את חלומות הנקם שלהם בפרטי פרטים מזוויעים. איתם ישב ילד כבן שמונה, שהכיר את הסיפורים וידע בעל פה את כל הפרטים. הוא העלה חיוך על פניו רק בשלב של הדיבורים על נקמה. חשבתי אז שהם מאמללים אותו בכוונת מכוון והופכים אותו לעוד קורבן של הנאצים. במשך השנים קלטתי שלא הייתה שם כוונת זדון. הצורך שלהם לחלוק את חייהם במחנות עם הילד היה כפייתי, אבל גם אנושי מאוד. רבים מבני הדור השני  והשלישי עברו חוויות מוזרות בבית הוריהם, היו עדים להסתרת מזון, לפחדים קשים, ואף סבלו ממעשי אלימות. אחרים התקשו להתנהל נוכח האהבה הענקית שהרעיפו עליהם. הם התלוננו על הדאגה המופרזת, "חיבוק הדוב" כפי שקרא לזה חבר מהטירונות בהנדסה. טיב הלקחים שהם הפיקו לא היה אחיד. נתקלתי בגזענות ובלאומנות בוטה של אנשי הדור השני וגם באנושיות יפה ובעמדות אנטי-פשיסטיות ואנטי גזעניות.

ב"ידיעות אחרונות" כתב השבוע ניצול ימני של המחנות, נח קליגר, המסתייג מכל גילוי של השקפה רחבה יותר על אירועי המלחמה. קליגר דווקא תומך בטקסים הממסדיים באושוויץ או במטסי חיל האוויר בשמי גיא ההריגה. הוא פרסם את תוצאות הסקר שערכו ארגוני ניצולים ומכון גיאוקרטוגראפיה, שהעלו שיותר משמונים אחוז מכלל היהודים בישראל מעריכים שבעוד שנים לא רבות "יתעמעם זיכרון השואה". הישראלים יראו בשואה רק אחד מסדרת האסונות שאירעו במהלך ההיסטוריה היהודית. קריאה יותר יסודית במאמר מראה, שיש סתירה בין הכותרת לבין התוכן. רק 36% סברו שמצב כזה בעתיד "ייתכן בהחלט" ואילו 45% חשבו רק שזה אפשרי, אבל בכלל לא בטוח ("ייתכן"). מוח חשדני יותר משלי היה מטיל ספק גדול בממצאים, שאולי נועדו להשיג תקציבים גדולים עוד יותר לתעשיית הזיכרון.

בעבר מחה נגדי פרופ' ישראל שחק המנוח בפרסומים רבים בארץ ובאירופה, משום שכתבתי שהממסד הצליח מאוד בהנחלת השואה לבני הנוער שנולדו בארץ. אני עדיין מתעקש: החרדה שיתייחסו לאדולף היטלר כמו לטיטוס היא מופרכת; הכמות האדירה של הסרטים העלילתיים והתיעודיים על אודות השואה מבטיחה שלא נשכח אותה לעולם. הדיון בנושא שיזם שחק החטיא את המטרה. לא עצם אזכור הנאצים ומעשיהם הוא הנושא השנוי במחלוקת אלא דרכי המאבק בכל גילוי של גזענות. הלאומנות הקיצונית שאפיינה את הריאקציה השמרנית והפשיסטית בגרמניה של רפובליקת ויימאר, היא עדיין אויב אכזר של הדמוקרטיה בתוך ישראל. לא רק שמותר להזכיר את הנאצים (בעיקר מעלייתם לשלטון בשנת 1933 ועד לתחילת מלחמת העולם השנייה בשנת 1939) אלא שחובה עלינו לעשות כן. חוקים מפלים על בסיס לאומני וגזעני נגד פליטים ונגד אזרחי ישראל הערבים בהחלט מזכירים את החקיקה הנאצית, בעיקר את חוקי נירנברג. ניתן להפוך את יום השואה לתאריך חשוב, אם דוברי הציבור השמאלי והליברלי בארץ יבינו את הצורך בכך.

אשר לממד הרגשי, אסור לנו להתעלם ממנו. אני יכול להעיד מניסיוני האישי שיום השואה ובעיקר הסרטים והמאמרים שמלווים אותו, מרגשים אותי מאוד. תמונות הזוועה, הידיעה שהנאצים רצחו מיליוני בני אדם: יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, שבויים סובייטים, אינטלקטואלים פולנים ואחרים מלווה אותנו בכל ימות השנה, אבל מודגשת עוד יותר ביום השואה. דווקא כאדם שמאלי המתנגד לכל דיכוי, אינני חש שום צורך להתנצל על הקשר העז שאני חש לקורבנות מבני עמנו. הדמעות הן אישיות אבל התיעוב כלפי הגזענות הוא אוניברסאלי. רבים מהנרצחים בני עמנו לא היו ציונים, אולי רובם המכריע: היו שם המוני חרדים, אנשי בּוּנד רבים, קומוניסטים (בעיקר אחרי יוני 1941) ומתבוללים. היטלר השמיד לא רק את האנשים, הנשים והילדים, אלא גם את הפלורליזם המגוון, מושך הלב והמרתק  של יהודי אירופה, את מיליוני דוברי היידיש ואת העולם התרבותי העשיר שהוכחד. עד שלא ילמדו בבתי הספר את ההיסטוריה של הבּוּנד, תנועת הפועלים הענקית של יהודי מזרח אירופה (שאמנם לא האמינה בפתרון הציוני למצוקת היהודים) ואת מפעלם התרבותי והתורני האדיר של החרדים, לא נבין מה באמת איבדנו באירופה הכבושה.

  • פורסם בכל העיר,  17 אפריל 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. שום בצל הגיב:

    תולדות היהודים במלחמת העולם ה-2 קשים להבנה אמיתית שורשית, תבונית. רציונאלית.
    עדיין, ישראל עם חוקיה המפלים אלו או אחרים, ואפילו המצב הבלתי נסבל בשטחים, הם גן עדן עלי אדמות לעומת אירועי הזוועה ההם.
    גם 1933 ותולדות עליית הנאצים וחוקיהם אינם דומים כלל, ובוודאי שלא בחומרתם, לחוקים המפלים של ישראל – ולא שיש בכך כדי להצדיק אותם, אבל אם יש להילחם בחוקים הללו, יש להילחם בהם במישור הערכי. כאשר נעשית השוואה בינם לחוקי הנאצים, אבד כל יתרון ערכי מוסרי. ההיפך הוא הנכון, טענה לשיוויון או דימיון שכזה, למעשה, שמה את הטוען על סד הגזענים והמפלים.
    ישראל לא זקוקה לשואה להצדקת קיומה ולהצדקת מעשיה. אם מעשיה אינם מוסריים, הרי שהיא אינה זכאית להם ללא קשר לשואה, ולהיפך. אבל ניכר שישנה חשיבה על דעת השמאל הרדיקלי, שרק השואה נוראה מספיק לתת צידוק מתועב, לשיטתו, למעשיה של ישראל ב-48' ומ-67', כלשמעשה לא כן הדבר. לא צריך להיות קשר לשואה, מלבד תבונה היסטורית. שכן גם לפלסטינים, העם השני שזו מולדתו, אינו חף ואינו תם ואינו רק קורבן.

  2. ק.א. הגיב:

    יש שיגידו "אבל" ויש שיגידו "פולחן המוות" או "תעשיית השואה". אז מה באמת קורה כאן?
    מסתבר ש"ספיחי האבל" אינם ספיח המצורף למשהו אחר אלא הם-הם התוכן והעיקר.
    ברעם אינו מתאר אפיזודה כלשהי על רקע קיומי ספציפי אחר אלא שהאפיזודה הזו היא-היא הדבר הקבוע.
    לכן אמר ישעיהו ליבוביץ שנוצרה בעם הזה מן יהודיות חדשה, לא יהודיות בעלת גרעין מעשי אלא יהודיות חווייתית אמוציונאלית בלבד – לאמור מה שעוללו לנו אינו פרק בהיסטוריה (פרטית וכללית) אלא בעצם זו החוויה היהודית (הדתית והחילונית כאחד) ואין אחרת ממנה. למה כבר אפשר לצפות במן אקלים נפשי כזה? למה כבר אפשר לצפות כשזה מה שהוחלט להלעיט אותנו בו וכשזה גם מה שהחלטנו לקבל. כשחושבים על זה מתעוררים סימני שאלה רבים סביב צורת קיומו של הקיבוץ הזה ועצם היותו עם בכלל.

  3. עלי הגיב:

    הכל הפוך
    כל הקביעות שברעם מעלה אשר ברובן שרירותיות אינן נכונות.
    אני לא זוכר איזה שהוא כינוס המוני של הממסד אשר השפיע במשהו
    לא כאשר היינו תלמידים בבית הספר ולא בכנסים בככרות
    מה שהשפיע זה אנשים קרובים ובעקר ההורים (אבא שלי התעקש שעל המצבה שלו יכתב ל"זכר קורבנות השואה" ובזה התקבע היחס שלי ושל הקרובים אלי אל השואה לתמיד !)
    השמאל העיקבי הוא המתריס הגדול ביותר בענין השואה די לזכור את המונח "יודונאצים" או ההשוואה
    של המגן דויד לצלב הקרס ("יצירת האומנות" המפלצתית של השמאל העיקבי)
    ישאל ברעם למה השמאל העיקבי מזכיר בתדירות חולנית את השואה ומצמיד אותה ליחס לפלסטינים?
    ברעם טוען שהשואה מהווה כיסוי להתנהגות אכזרית כלפי הפלסטינים זו טענה שאין לה שחר
    השואה מהווה גורם אנטי גזעני ולכן השמאל העיקבי מתריס באמצעותה כנגד הציונות
    ("אתם היהודים"סבלתם" בשואה ואתם "עושיםאותו דבר" לפלסטינים..לפליטים..)
    המטרה ליצור סכסוך נפשי כדי לגרום לשינוי בתודעה …
    הביטוי המפחיד "השמאל העיקבי" פרושו דבקות של אנשים באידיאולוגיה וזה גורם מרכזי לקיצוניות
    אשר מביאה ליצירת גולגים ומחנות השמדה של כל המתנגדים

  4. יורם גביר הגיב:

    השואה היא אזהרה חמורה מן ההיסטוריה שבישראל מתעקשים להתעלם ממנה, ואפילו להתכחש לה: אם הגרמנים, בני האומה התרבותית ביותר באירופה (ובעולם) נסחפה אחר חולה רוח רצחני לאורגיה של שפך דם, רצח המוני, והשמדת עמים (כן, עמים, בריבוי; לא רק העם היהודי נפל קרבן; גם הרומה, "הצוענים", למשל. שלא לדבר על הומוסקסואלים ו"בלתי רצויים" כגון בעלי פיגור שכלי) — זה יכול לקרות לכול עם, בכול מקום, בכול זמן. הישראלים מסרבים להפיק את הלקח האוניברסלי הזה, כפי שמעידים ההרג, הרצח והטבח שהם עושים בפלסטינים (ובעבר בלבנונים, בירדנים ובמצרים), כפי שראינו בקיץ 2014 ברצועת עזה. מי שאינם משתתפים בפועל, מריעים בשימחה, צורחים "מוות לערבים!", או שמסבים ראש ושותקים. נכון, ישראל טרם הקימו מחנות השמדה (מחנות ריכוז היא כבר הקימה, כמה וכמה מהם), ומעשי הנבלה שלה אינם מתקרבים (עדיין) למעשי הנאצים. אך גם גרמניה ההיטלריסטית לא התחילה עם אושוויץ. זה תהליך, שאם אין שמים לו קץ – ההידרדרות מובטחות.

  5. ק.א. הגיב:

    נראה שיש סתירה מסויימת במאמר. מצד אחד מציין ברעם את ההינדוס החברתי *המובהק* שיש בפימפומה של השואה (ואירועי דמים אחרים) מצד שני דומה שהוא מגלה הבנה אל "המימד הרגשי"…

    והרי המימד הרגשי הזה זה בדיוק הדבר שאליו מכוונים מלמעלה… ברעם מתכוון אולי לרגש תרבותי אבל ברגע שמדברים על מימד רגשי אף אחד (כמעט) לא חושב, ולא יכול לחשוב, על הבּוּנד (למשל) אלא על רגשות ברבריזם ונקמה בגויים. המשוואה של יום זכרון, מתים, פוגרום ולבסוף אדם עם כאפייה על "נחלת אבות" היא ברורה למדי… הצגת השואה במתכונתה הרי אין לה מטרה אחרת והיא בעצם לא ניתנת לפירוש באופן אחר. לא ברור אם על זה היה הוויכוח עם שחק. ניסיתי לחפש על באינטרנט אבל לא מצאתי.

    • דינו הגיב:

      נראה אם הבנתי את תגובתך:
      לשיטתך – אם פלוני יחשוב על השואה וייעז לחוש רגש (ניסוח שלך: "מימד רגשי") – הרי שבאופן טבעי הוא יהפוך לברברי הרוצה לשפוך חמתו על הגויים וכמובן על הפלסטינים (יוצא מכאן שהפלסטינים מכתיבים את רגשותינו כלפי השואה..? מעניין…).
      אתה גם מוסיף ואומר ש"הצגת השואה במתכונתה … בעצם לא ניתנת לפירוש באופן אחר".

      אני מתפלא עליך, מר ק.א, שכן דבריך עולים בקנה אחד עם דעותייהם של הקיצוניים שבימנים.
      הרי אי-אפשר שלא לחוש רגש אותנטי ומוצדק לנוכח מעשה רצח זוועתי של מליונים מבני עמנו כולל בני-משפחתינו.
      אני טוען שהמסקנה מהשואה (והמסקנה מהרגש לנוכח המעשים) אינה עשיית שפטים בגויים ואילו אתה במפתיע טוען שכן, אלא אם ננטרל את הרגש(!).
      ובכן, ניטרול הרגש הוא לא הגיוני, לא אנושי ולא נכון. צריך ומותר להרגיש, צריך ומותר לכעוס ולכאוב.
      המסקנה מההסטוריה – היא הקובעת מי אתה.

      אגב, השואה מוצגת "במתכונתה" בישראל כפי שהיא אמורה להיות מוצגת בקרב יהודים, אם כי אני בהחלט חושב שאין טעם בהצגתה לילדים צעירים ובוודאי שלא לילדים בגיל גן, זהו מעשה מיותר ומטופש.

      • ק.א. הגיב:

        לא דינו, ראשית, הכוונה שלי במונח רגש היא הנטייה הטבעית להסחף ברגשות. למשל: כיפה אדומה נשלחה אל סבתא ואמא שלה ביקשה ממנה (מראש) לנטרל את הרגש. הכוונה של האם לא היתה חלילה להפוך את ילדתה לרובוט נטול רגש אלא להכיר ברגשות וללמוד להזהר בהן, בעזרת המחשבה (והמשמעת להורה). שנית, מה שקובע "מי אתה" זה מה שאתה עושה בהווה, או באיזו חוויה אתה אפוף. ההיסחפות ברגש היא גם המסר הקפיטלסטי. היא זו המעניקה לך "זכויות"… למשל, לצעירים יש "זכות לחופש", הם נקראים "לגלות עולם", הם מורשים מגיל 15 או 16 (תלוי במדינה) לקיים סקס בהסכמה, אין להם כל מחויבות לספר שום דבר להורים, ועוד ועוד מסרים שכאלה. מה המשמעות של כל זה? המשמעות היא אל תחשוב. לך עם הרגש! בדקת מהי הסיסמה של חברת nike? אם תבדוק תמצא שזה: just do it … וחברת nike בשום אופן אינה היחידה שדוחפת את המסרים הללו. חברת loreal מדברת על you're worth it , חברת paypal מכריזה: want it – get it כלומר המשמעות של כל הקו הזה היא משמעות מסחרית ברורה.

  6. שירה הגיב:

    הפסקה האחרונה היא תמצית ההספד המדויק של מה היתה באמת השואה (רמז: לא הכנה למלחמות אינסופיות בערבים).

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים