קראתי השבוע בעיון רב את מאמרו המעולה של יוסי ורטר מ"הארץ", ששילב ידע רחב במתרחש בזירה הפוליטית הישראלית עם הבנה עמוקה של התהליכים.  אחרי שסיימתי לעכל את הטקסט המשובח הצטערתי בכלל על עצם הקריאה. האופטימיות שלי, שבתוכה אני מתבצר כדי לשמור על שפיותי, נסדקה קצת. את כל מה שמתרחש עכשיו חזיתי מראש, עם כל הצער שבדבר: שוב משא ומתן ארוך ומלוכלך, שזור השמצות אישיות, שקרים קטנים ותככים גדולים. שר האוצר הראשון בממשלה מנחם בגין, שמחה ארליך המנוח שהיה רשום כ"ליברל" והיה בעצם שמרן על גבול הניאו-ליברליזם של היום, אמר פעם: "אני לא מאמין במה שאני אומר, ואני לא אומר את מה שאני מאמין". כיוון שאנשים לא הכירו היטב את הבורגני הקלאסי הזה, אופטיקאי מעונב ורחוק מהדמות הטיפוסית של ישראלי בימים ההם, איש לא ייחס לו חוש הומור מושחז כזה, וגם לא שנינות מיוחדת. המשפט הזה נחרת בתולדות הפוליטיקה הישראלית. כיום הוא לא היה מעורר רושם מיוחד. אנשי תנועת העבודה המחוספסים ירדו מהבמה, ולא ניתן להגדיר כיום את ההבדלים בין יצחק הרצוג לבין גלעד ארדן. לכן אין לנו שום אופציות. אנחנו בחרנו לשמר את הייצוג הערבי בכנסת בכל מחיר, חברים טובים אחרים נחלצו להציל את מרצ. אבל ההכרעות האישיות האלה לא משפיעות במידה מכרעת על מנגנוני קבלת ההחלטות ברשות המבצעת ואפילו לא ברשות המחוקקת (ועדת הכספים, למשל, שיש לה גם סמכויות ביצועיות).

מליאת הכנסת (מקור)

לכן התיאור המוצלח של ורטר העכיר את רוחי. אין עם מי לדבר, ואין במי להאמין. אפילו הלאומנות המתלהמת שדוחקת את הדמוקרטיה הליברלית לקרן זווית, היא לעתים גם מסווה ליצרים אישיים ולמאוויים שלטוניים. בנימין נתניהו, איש ימין קיצוני משחר נעוריו, מנסה לשחק על המגרש הרפובליקני בארצות הברית, אבל גם למשוך קצת זמן כל עוד הממשל הדמוקרטי עדיין מכהן. אין שום ערך להצהרותיו הפומביות. בתוך שבועות אחרים הספיק להרוס את הבסיס הרעוע שנותר למשא ומתן עם הפלסטינים, ואחר כך חזר בו; השמיץ את הערבים הישראלים וניסה להפוך אותם לתת-אזרחים ואז "התנצל" בפני להקת מעודדים של עסקני ליכוד ודומיהם. לא רק התמרונים הם שקופים אלא גם המטרות. כמו יצחק שמיר המנוח גם נתניהו מאמין שגורם הזמן הוא לטובת המתנחלים, שאת האינטרס שלהם הוא מזהה עם יעדיה של המדינה כולה. עיתונים בהשפעה ישראלית ימנית בארצות הברית כמו "קומנטארי" מנסים לסחוט את הציבור הליברלי בקהילה היהודית ("עד מתי ישלימו היהודים הליבראלים עם המסע של ברק אובמה נגד ישראל?") ויש להניח שהם ינחלו הצלחות פה ושם. אבל את מחיר הקרע שנוצר נשלם כולנו בעשרים השנים הבאות.

את הידיעות והניתוחים על אודות הרכב הממשלה הבאה הייתי דוחק למסגרת קטנה בעמוד 17 של העיתון. המדיניות שתתבצע בשנים הקרובות היא ברורה כבר מעכשיו: דחיקת רגליהם של הפלסטינים מארצם תימשך, אזרחים רבים יאבדו את חייהם, משא ומתן רציני לא יהיה וגם אין סיכוי לפריצת דרך ביחסינו עם העולם הנאור. כיוון שהמחנה הציוני תומך לחלוטין בהתנהלותו של ביבי בנושא האיראני, הרי שאין ויכוח בכלל על אסטרטגיה אלא רק על טקטיקה. נתניהו יניח ל"אופוזיציה" לתקוף אותו קצת על הטקטיקה ובלבד שהם ימשיכו לנפח את "הסכנה הקיומית" שנשקפת כביכול מאיראן. לדעתי הרצוג יצטרף בסופו של דבר לממשלה, אחרי שביבי יבין שלא ניתן לנהל "הסברה" באמצעות נפתלי בנט או אביגדור ליברמן. זה יקרה כבר עכשיו, או אחרי משבר ביטחוני או מדיני שייצור אווירה כבדה של פחדים, לחץ תקשורתי ואולי אפילו היסטריה יזומה. כותבים רבים, מהם גם רציניים כמו קרלו שטרנגר ושלמה אבינרי, פתחו במסע תעמולה בנושא הזה כבר השבוע, ובשעת חירום יצטרפו אליהם רבים אחרים. לכן עלינו לקרוא בין השורות, לאתר מגמות וכוונות, כדי למנוע הפתעות. סיעת הרשימה המשותפת, מרצ, כמה חברים בסיעת העבודה ואולי גם ח"כים אחרים עשויים להיאבק בחקיקה גזענית, אבל ההשפעה של השמאל העקבי על "ממשלה ימנית צרה" או "ממשלת ימין-מרכז" תהיה מזערית.

המאבק העיקרי יינטש על הנושאים האזרחיים. בהיעדר אפשרות לשנות את רוע הגזירה בכל הקשור למשא ומתן המדיני המגוחך (המתנהל כבר מאז 1993) כדאי להציע אסטרטגיה כפולה לאופוזיציה, עם או בלי הרצוג: את המאבק למשא ומתן לשלום יש לנהל בעיקר בארצות הברית ובאירופה; את המלחמה ארוכת הטווח נגד הגזענות צריך להרחיב גם לכיכרות הערים. יש להקים ועדת היגוי יהודית-ערבית, שתארגן את המערכה נגד ממשלת הזדון שתקום, ותנסה לגייס גם את יהודי העולם.

החלום הגדול הוא להתמקד בנושא הכלכלי-חברתי, למשוך חוגים רחבים של יהודים מזרחים, ערבים, פליטים, סטודנטים, מנושלים ומנוחשלים כדי לאלץ את הממשלה לסגת, לפחות כמה מגזרים, מהמדיניות הניאו-ליברלית. ש"ס של אריה מכלוף דרעי ו"כולנו" של משה כחלון, ייבחנו בעיקר בחזית הכלכלית-חברתית. כאן יש להסיק לקחים מרחיקי לכת ממאורעות 2011. מאבק זעיר בורגני למען הזעיר בורגנים יכול לנחול רק הישגים חלקיים. הפעם ההפגות חייבות להיות מקיפות, ושיתוף פעולה בין מזרחים לבין אזרחים ערבים עשוי לשנות את המפה הפוליטית במדינה. אם  נחליט לשמור על שתיקה נצחית, כפי שעשו חוגים רחבים של איכרים ומנושלים באירופה של ימי הביניים, גם הדיכוי יהיה ממושך ובנינו ונכדינו ייאלצו להילחם על קורת גג מעל ראשיהם. בנושא הכלכלי-חברתי תיאלץ מפלגת העבודה להכריע בין הניאו-ליברליזם המסורתי של יורשי שמעון פרס לבין הרדיקליות היחסית של פעילי 2011 שהפכו לאנשי המפלגה. רק פעילות של השמאל עשויה לדרבן חלק מאנשי העבודה לצאת למאבק נגד ביבי.

כדי למנוע הצטרפות של מרצ לחזית עם העבודה, עלינו להדגיש שלא נשקפת שום סכנה אמיתית לישראל מאיראן. הכזב הקדוש הזה משרת רק את נתניהו ואת האינטרסים שלו ושל ממניו בישראל ובארצות הברית. בינתיים אין פצצה גרעינית לאיראנים, וגם אם תהיה היא איננה מאיימת על אחת המעצמות הגרעיניות החזקות בעולם. הסכנה לעצם קיומה של איראן היא ממשית, הרבה יותר מזו הנשקפת לנו. הדמגוגיה בנושא השואה מגמדת את קורבנם הנורא של אחינו שהושמדו על אדמת אירופה. ההסתה הכוללנית נגד "המוסלמים" כמוה כתעמולת הזוועה של ביבי על "רבבות הערבים הנוהרים לקלפיות". המגמתיות שקופה ומעליבה והתועמלנים שמפיחים את הכזבים הם זדוניים וחורשי רע ולא סתם "טיפשים" כפי שאנחנו סבורים בטעות.

• פורסם בכל העיר, 22 אפריל 2015

Share on Facebook