הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במאי, 2015 6 תגובות

המשחק הפרלמנטארי בכנסת ה-20 ישעשע קרוב לוודאי את צרכני התקשורת, והאיסור על יציאות לחוץ לארץ של אנשי הקואליציה עשוי לשמח את צרי העין ואת השמחים לאיד, כלומר, פחות או יותר את כולנו. מטבע הדברים שמרגע שהנושאים המהותיים נעלמים בהדרגה מסדר היום הציבורי, מזדקרת דמותו של מנהיג "יש עתיד" יאיר לפיד מעל פני השטח. הנושא הזניח של מספר השרים המכהנים בממשלה החדשה הופך לדגל כאילו אופוזיציוני. יש בו היבט חוקתי, הדרך המעליבה שבה מעביר ראש הממשלה בנימין נתניהו חוקים ותקנות לצרכיו הפוליטיים, וגם היבט כלכלי-חברתי, בזבוז כספי ציבור על שרים, סגני שרים ומלחכי פנכה הסובבים אותם בלשכות המיותרות.

taxiz

לפיד עולה על בריקאדות ברעש גדול, שלצדו רוכב סנצ'ו פנצ'ו שלו, ח"כ עופר שלח. בינתיים הוא מנהל מריבה רעשנית ויחצנית עם יו"ר העבודה יצחק בוז'י הרצוג. ב"יש עתיד" טוענים שהנהגת העבודה שותקת נוכח מזימותיו של נתניהו, בשל רצונה הסמוי למצוא את עצמה על ספסלי הממשלה בעתיד הלא רחוק. הרצוג דוחה את ההאשמות בבוז לא משכנע, וטוען שלפיד עצמו ישב בממשלה הקודמת לאורך רוב הקדנציה של הכנסת ה-19, והיה שותף לכל מחדליו של ביבי בתחום המדיני והכלכלי-חברתי. קצת קשה להשתחרר מהתחושה ששניהם צודקים: לפיד היה בממשלה, הרצוג אולי יהיה בממשלה (באמתלה של מצב חירום מדיני או כלכלי), ויו"ר העבודה דווקא זקוק להגדלת מספר השרים כדי להשביע את רעבונם של בכירי סיעתו.

הטריקים החוקתיים של נתניהו השבוע מתגמדים לעומת ניסיונותיו להשתלט על התקשורת ולחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים נגד המיעוט הערבי. קל ללפיד להילחם על נושא כזה, "שרגא אליעדי" מעצם מהותו, מאשר לצאת להגנת האזרחים הערבים שאותם הוא שֹוטם לא פחות מביבי. זעקות השבר של לפיד בנושא מספר השרים אינן מחפות על שתיקתו המעובה בנושא "תהליך השלום", תמיכתו בכל מלחמה ובכל תמרון מסוכן בנושא הגרעין האיראני, תמיכתו בפיתוח הגרעיני הישראלי ואדישותו לקורבנות הניאו-ליברליזם. לפיד מסוגל אולי למחוות פרו-אמריקאיות אבל בוושינגטון יודעים, שהוא איננו מסוגל לספק את הסחורה. לפיד יעצור את הבנייה בהתנחלויות? הצחקתם את הבית הלבן ואת מחלקת המדינה שלו.

אשר לצד הכלכלי-חברתי, הקשר בינו לבין הרחבת הממשלה הוא סמלי בלבד. אסור לזלזל גם בכמה מיליוני שקלים, אבל אין להגזים בחשיבותם נוכח הגזל המתמיד של משאבי המדינה בידי העשירים, שלפיד היה תמיד שותף רעיוני ומעשי בו. הרחבת הפערים בחברה חשובה בהרבה מהרחבת הממשלה. יש בה פגיעה במוראל הלאומי ולטווח ארוך גם בעמידותה של ישראל בפני סכנות ביטחוניות וכלכליות. כל החלטה כביכול מנהלית בנושאי העברת פיתוח האנרגיה לעשירונים העליונים עולה למדינה מיליארדים. כך גם במישורים אחרים. ההפרטות למיניהן שבהן תמכו רוב הפוליטיקאים של המרכז הלאומני (לפיד והעבודה) העבירו באורח ישיר סכומי עתק מרשות הציבור למגזר הפרטי, "החזירי". הרעשים של לפיד והקטטות הקטנוניות שלו עם הרצוג, רק מזכירים לנו שנושאי דברה של האופוזיציה בכנסת מתרכזים בסוגיות זניחות יחסית, כדי להסתיר שאין להם מה לומר בנושאים מהותיים.

האופוזיציה איננה מסוגלת לנהל מאבק אמיתי נגד נתניהו וגם לא לחדש את הדיאלוג (שהיה ארוך מדי ונבוב ממילא) עם הרשות הפלסטינית. להרצוג וללפיד אין מדיניות קבילה בנושא ההתנחלויות: לא בנוגע לעצם קיומן ולא בוויכוח על הרחבתן. שניהם אינם מסוגלים לגרש אפילו מתנחל אחד מאוהל עלוב על גבעת טרשים זעירה. אם הם מעלים טענות נגד נתניהו בנושא היחסים עם אירופה ועם ארצות הברית הם אינם יכולים להתעלם מהעובדה שהם בעצם תומכים במדיניותו שהביאה להידרדרות במעמדה הבינלאומי של המדינה. בסיעתו של לפיד מקננים שמרנים רבים, כולל לאומנים דתיים למחצה; בסיעתו של הרצוג יש גם כוחות רדיקליים יותר, שטרם באו לידי ביטוי בסוגיות הליבה.

לכן 61 חברי הקואליציה יכולים בהחלט למשול. משחק הכיסאות אולי יעצבן קצת את ביבי; יהיו הצבעות שישפילו את הממשלה ויזכו להד תקשורתי כלשהו, אבל יש לביבי רוב מוצק גם בנושא המדיני וגם בנושאים החברתיים-כלכליים. זו הסיבה שאנשי נתניהו מתכננים עתה הצעות ופיתויים לאנשי אופוזיציה להצטרף תמורת טובות הנאה שלטוניות. הם מאתרים את החוליות החלשות בעבודה וב"יש עתיד", ומצביעים על העובדה שבעצם כולם מסכימים עם הממשלה שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, ושאיראן בפרט והעולם המוסלמי בכלל מסוכנים ומאיימים על עצם קיומה של ישראל.

בנושא החברתי יצביעו תומכי הקואליציה בתוך האופוזיציה על האפשרות לחבור למשה כחלון ולאריה דרעי בהצבעות על נושאים הקרובים ללבם. אם הרצוג יחליט על הצטרפות לביבי הוא לא יתקשה במיוחד לקבל את הסכמת מרכז העבודה. הוא ייתקל כמובן בהתנגדות אבל היא לא תהיה מאסיבית. בסך הכול לעסקני העבודה יש מנטאליות של אנשי ממסד. בעצם, רק הרשימה המשותפת ומרצ יתנגדו להצטרפות לנתניהו בנימוקים מדיניים וסוציו-אקונומיים. ויכוחים על דיאלוג עם הממשלה עשויים להימשך זמן רב, בצד כותרות על "הישגים" של האופוזיציה בהצבעות מסוימות. כל זה אינו מעלה ואינו מוריד: המשא ומתן המדיני לא יקודם, ישראל תמשיך לאיים על איראן ובעצם על שלום האזור כולו, הדיכוי בשטחים יועצם, הפערים בחברה יוגדלו, אלימות המשטרה לא תדע גבולות ומדיניות הקיפאון המדיני של נתניהו תסכל כל סיכוי להפשרה באזור.

הסיקור הפוליטי בתקשורת ימשיך להיות צהוב, יתאר את מצב רוחם של עסקנים מקופחים ואת הנעשה במשק ביתו של ראש הממשלה. שרה נתניהו תמשוך אש, כרגיל, וסיפורים על אודותיה יפורסמו חדשות לבקרים. לפיד ואולי גם הרצוג יפרסמו הצעות לשיפורים בעבודת הממסד שאיש לא ישעה להם, ויקימו ועדות מומחים ואולי אפילו ממשלת צללים, כנהוג בבריטניה. אם ארצות הברית תימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון של האו"ם על ההתנחלויות או על הרחבתן, תיתכן הצעת אי אמון בממשלה, שאין לה סיכוי לעבור בכנסת. במקרה הטוב תעסוק התקשורת בתעלוליה של השרה החדשה איילת שקד במשרד המשפטים. אינני סבור ששקד היא "איום על שלטון החוק". האיום האמיתי קיים באישורים שבתי המשפט נותנים להתעמרות הצבא בפלסטינים.

מי יכול לקדם את השלום? אף אחד. מי יכול לבצע שינויים מבניים בכלכלה לטובת העשירונים התחתונים? אף אחד. מי יכול להבטיח לנו שנתניהו לא יתקוף את איראן ובכך יסבך אותנו לדורות? אף אחד. מי יכול להבטיח את מוראל הציבור בשעות חירום אמיתיות? אף אחד. אז רק מספר השרים הוא שישנה את המצב במדינה?

  • פורסם בכל העיר, 15 מאי 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    חיים כותב היטב כרגיל ואני מסכים עם ניתוחיו ומסקנתו העיקרית: אין בממשלת הזדון הנוכחית – מי
    שיקדם הסדר מדיני בינינו לבין הפלסטינים.
    הסתיגותי היחידה ממאמרו היא הפניית זרקורו ליאיר לפיד כנציג ההון הגדול (אמת) והתעלמותו מיו"ר
    "המחנה הציוני"(מפא"י ורסיסה מ"חרות") השותף במשרד פרקליטי ההון היותר גדול בישראל –
    את כשלון הרשימה שעמד בראשה יש לזקוף לחובתו בעיקר כמי שלא ניסה אפילו להציג עצמו ואת
    "המחנה" שלו כאלטרנטיבה אמיתית לביבים: גם הוא הלך לכותל וגם הוא ניסח עצמו כ"פטריוט" בנושא
    האיראני תוך שהוא מתעלם מהתחמשותה של ישראל בנשק להשמדה המונית ובאי-חתימתה על האמנה
    הבינלאומית המבטיחה פיקוח כלשהוא.
    מה אפשר כבר לצפות ממי שהתחבר ברוטאציה (דמיונית) אל מי שהמנונה הוא "מגוב ריקבון ואפר/נקים
    לנו גזע/גאון נדיב וא כ ז ר"?!

    • עלי הגיב:

      הביקורת שלך היא חד צדדית ורחוקה מהמציאות.
      היה מחנה שלום ישראלי של לפחות חצי מליון אזרחים המחנה הזה נותץ לרסיסים על ידי האינתיפדה הפלסטינית ואחר כך על ידי השתלטות החמס על רצועת עזה והפיכת החמס לכוח מוביל בחברה הפלסטינית.
      אזכרת הנשק הגרעיני הישראלי כאשר דנים במאמץ האירני לבנות נשק גרעיני גובלת באנטישמיות
      במילים אחרות זה בדיוק מסוג הטעונים אשר בהם היהודים תמיד אשמים ולא משנה הנושא!
      אני לא מבין איך אפשר לטעון "אם ישראל תותקף היא תשמיד את אירן" ואז לטעון את הטענה ההפוכה
      ולהגיד "אסור לאפשר לישראל להחזיק נשק גרעיני".
      העמדה של השמאל הרדיקלי ביחס לנשק גרעיני ישראלי מלאה סתירות !
      חומסקי טוען שלאירן מותר להחזיק בנשק גרעיני ואף גורם של השמאל הרדיקלי לא מצייץ בכיוון
      של חומסקי…וברור למה ..נשק גרעיני אירני מאיים על ההגמוניה האמריקאית וזה כשר בעיני חומסקי
      (נשק גרעיני ישראלי לא כשר אבל נשק גרעיני אירני כשר )
      המחנה הציוני אינו רק ליבני והרצוג ויש שם את יחימוביץ ואת ראשי המחאה של צדק חברתי
      מאידך החיבור שבין חד"ש לאיסלם הקיצוני ולבל"ד מכניס מימד של גזענות ופאשיזים
      ולא יאפשר שום הסדר של שלום

  2. ק.א. הגיב:

    מי יכול לקדם את השלום? אולי הבחור האמיץ הזה שבתמונה:

    http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/61/1a/cc/611accae13b24d3c2a71eeb884942e61.jpg

  3. חיים ברעם הגיב:

    תודה לאלכס מסיס. אני מסכים לגמרי עם הדברים שכתבת. לא בכל מאמר ניתן לכתוב את הכל אבל מן הראוי היה להזכיר גם את בוז'י

  4. אבנר הגיב:

    אתה יכול לתת דגמה ל "הגזל המתמיד של משאבי המדינה בידי העשירים, שלפיד היה תמיד שותף רעיוני ומעשי בו".

    תודה.

  5. אלכס מסיס הגיב:

    "עלי" מתווכח עם דברים ו"ציטוטים" שלא היו ולא נבראו – לא כתבתי של"ישראל אסור להחזיק נשק
    גרעיני" אלא שעל ישראל להצטרף לאמנה הבינלאומית וכך תאפשר פיקוח בינלאומי על מתקני הנשק
    להשמדה המונית שהקימה בעורמה ומחזיקה אותם כבר חמישים שנים תוך כדי סכנה להתבלותם
    והיותם מלכודת-מוות לסביבתם וגם לישובים מרוחקים ממנה
    אשר לפרופסור נועם חומסקי – אינני יודע אם אמר או כתב זאת
    העלה בדעתם של ה"עלי"ם שיתכן, חס ושלום, שהממשלה עלולה ליפול בידי הימין הקיצוני ואז כפתור
    מזוודת ההפעלה יעבור לבנט(ים) – האם "עלי" ערב להמשך קיומנו במקרה אפשרי כזה, בדמוקרטיה
    היחידה במזרח התיכון ?

הגיבו לעלי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים