הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במאי, 2015 תגובה 1

בשנה הראשונה לממשלתו החדשה של ביבי נתניהו הציף גל של אופטימיות את השמאל הציוני והעקבי. אגדת המוּאר פשטה בקרבנו כשריפה בשדה קוצים. לראשונה ראינו חיוכים בהתוועדויות שלנו, שבדרך כלל היו מוצפות ברעל המצחין של ייאוש קיומי. על אודותיו לא דלף מידע רב; בעצם לא ידענו שום דבר. אבל את הבשורה שלו שמענו ברדיו השלום, שהפופולאריות שלו ממש גאתה באותו זמן. האיש היה מורה הדור, אמרו בחוגים שלנו, והדמות השקופה והחייזרית של המואר הצטיירה בעינינו כספק נביא, ספק רב הקהילה. אמרו שהוא נוסך במאזיניו מתיקות ענוגה לאין שיעור אבל גם מקרין עוצמה כמעט מיתולוגית. איש לא זכר בדיוק את התוכן, ורק חווינו את השפעת דבריו העמוקים, החודרים עד לתהומות הנפש. לא ניתן היה להקליט אותו; נאומיו השבועיים נמוגו עד מהרה מגלי האתר, וגם החברים היותר טכנולוגיים שלנו לא הצליחו בשום פנים לשמר את הטקסט. חבר זריז אחד הצליח לרשום את דבריו אבל עם תום השידור כל הטקסט נעלם מהנייר, והיה כלא היה. העובדה הזאת הגבירה את המיסטיקה מסביבו, אבל עוררה גלי ביקורת. חברה שנונה אחת כתבה בפייסבוק, שהמואר הוא האורי גלר של השמאל. זה היה עלבון גדול, שהצית תגובות רושפות אש מכל עבר.

sunrise(מקור)

רק מתי מעט ראו אותו בביתו עטוף העלווה בהרי הגליל. הם נחשבו לברי מזל, אבל נחלו מפח נפש כאשר לא הצליחו לתאר את קלסתר פניו. האור הכחלחל מסביבו מסנוור את עיני המבקרים; ממש מסמא אותם. חבר אחד תיאר את הביקור ב"ידיעות אחרונות" בנימה די נרגשת, והפרסום גרר מאמר דלוח של נח קליגר שהשווה את העולים לרגל לגליל לחסידי חב"ד. לא חשנו צורך להגן על המואר בפרסומים שלנו. ההילה סביבו נשמרה, ואפילו הועצמה במשך החודשים המעטים שחלפו מאז הגיח לשמי חיינו.

גם במחנה שלנו נוצרה אופוזיציה חזקה למואר. אחרי ככלות הכול, אנחנו אנשי שמאל והשוואה לאדמו"רים של החרדים לא החמיאה לנו במיוחד. כיוון שמדובר בשמאל גם הביקורת לא הייתה אחידה. היו בינינו סתם רציונליסטים שלא אהבו את הגימיקים כביכול, וטענו שיש כאן תופעה של אחיזת עיניים. גם המסר הלא ברור הפריע להם. מה בדיוק אנחנו מעבירים לצעירים? בהיעדר תוכן רעיוני ופוליטי אנחנו מידרדרים לרמה של נערי הנרות אחרי רצח יצחק רבין. הבוז למחאה הוורדרדה שגבר בגלל תופעת יאיר לפיד רווח מאוד בשורותינו. גם המרקסיסטים השמיעו ביקורת נוקבת: לאן נעלמה מלחמת המעמדות? מדוע המואר אינו מביע דעה כלשהי על מאבקי העמים לשחרור? הדיאלקטיקה המרקסיסטית והמטריאליזם ההיסטורי כאילו נמוגו מסדר היום שלנו. איך ננחיל להמונים את דעותינו השנויות במחלוקת בנושאי השטחים? הדיון היה קשה, ממש קשוח, אבל רבים שמחו על כך שהוא פרץ. רוח של חיוניות חלחלה לשמאל. הרי ללא ויכוח טוב אנחנו כמעט מתים.

בכל זאת חסידיו מתרבים מיום ליום. הם זקוקים לתקווה ודווקא המסתורין שבו מחזק אותה. בתוך תהומות הייאוש המשתק הוא משחרר שרירים שנחלשו מחוסר פעילות, מספק דם טרי ללב, גורם גם לאנשים מבוגרים לקום בבוקר כמעט בשמחה. הפוליטיקאים מבינים שהוא מגייס אנשים חדשים והמסר שלו אינו מעלה ואינו מוריד. המוּאר פועל למעננו, אז מה לנו כי נלין? בהדרגה גברה ידם של הציניקנים, שהבינו שאיכותו המגייסת של המואר מצילה ממש את השמאל. גם אלה שאינם מבינים את מהותה של תורתו ואפילו לא מודעים כלל לפרטיה, הפכו לפעילים יותר ושרבבו להפגנות שלנו מוסיקה חדשה ושירים שונים, חדשים לגמרי, שהיו ענוגים ותקיפים בעת בעונה אחת. באסיפה קטנה שערכנו בתל-אביב הדהימו אותנו הקומוניסטים הוותיקים בנאומים נלהבים בזכות המואר. הם טענו שהמחאה בשמאל נגדו נובעת מ"רכרוכיות טרוצקיסטית" ואפילו מליברליזם בורגני. "כבר שנים שלא היה לנו שום נשק פוליטי אפקטיבי נגד החוגים השליטים", טען קומוניסט קשיש, "ועתה רוצים הבורגנים, שאינם מסוגלים להילחם בתקיפות נגד הממשלה הכי ימנית בתולדות המדינה, לנטרל את הנשק הזה שעומד לרשותנו לזמן קצוב". למען האמת, לא היו לנו טיעוני נגד מוחצים. איש מאיתנו לא רצה להיחשב ל"ליברל בורגני", אבל התמיכה הנלהבת של הקומוניסטים במואר נראתה לנו כגילוי מאוחר של סטליניזם. בהיעדר סמכות בינלאומית של תנועת הפועלים הבינלאומית הפלורליזם פשה בכל מקום, עד שהיו שטענו שנתפסנו לפוסט-מודרניזם ממאיר. הממולחים שבינינו ניסו מטבעות לשון חדשות כדי לאפיין את המצב שאליו נקלענו. הוויכוח הפך ליותר מופשט וליותר עקר. חבר יקר אבל עיקש במיוחד ניסה את כוחו בפנייה אישית למואר, כדי שיעזור לנו למצוא פתרון ולייעל את המאבק נגד הממשלה. הוא לא קיבל תשובה, אבל זה לא גרע דבר מאמונתו הגדולה באיש שעל ההר.

בינתיים התעבו שורותינו, דם צעיר וחדש זרם לשמאל הישראלי, והעצרוֹת שלנו משכו המונים. המואר הפך לישות פחות חשובה מאשר פולחנו. המשטרה נבהלה מהיקף ההפגנות ומעוצמת העצרות שלנו. מטבע הדברים שהיא פעלה נגדנו בתקיפות, ולא בחלה באלימות גסה. בעצרת המונים בכיכר רבין בתל-אביב היא פתחה באש בכדורים חיים, ארבעה מפגינים נהרגו ורבים נפצעו. הזעם כלפי הממסד הפך לרצחני. נדהמנו כאשר מנהיג מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, תמך בגלוי בממשלת הימין. "השמאל מחקה את שיטות הפעולה של הרדיקלים באירופה", טען הרצוג בנאום נרגש ששודר בטלוויזיה, "גם בגרמניה תמכו הסוציאל-דמוקרטיה בריסון השמאל הרדיקלי כדי שתגובת הנגד הלאומנית לא תמשוך מיליוני תומכים". הבגידה המחפירה של הרצוג הייתה אמנם צפויה, אבל היא הרגיזה אפילו את אנשי מרצ, שרבים מהם נמשכו אלינו דווקא בגלל המסר של המואר, שעליו נטו ללגלג במפלגת העבודה. הימין מפעיל אלימות פיזית קיצונית כלפינו, והרצוג תומך בהם. זה גרם לפילוג קשה ומלא איבה בתוך מרצ. השמאל תמך בנו, ואילו האגף הסופר-ציוני במרצ רצה לחבור לאנשי הרצוג. כל זה לא מנע מהנוער שלנו להחריף את הטון בהפגנות, לצרף אלינו יותר ויותר אזרחים ערבים. הקיטוב הפך לעובדה פוליטית חשובה.

לבסוף הודלף לנו שנתניהו כינס ישיבת קבינט מיוחדת כדי לטפל בשמאל המואר. הטון בישיבה היה תקיף, אולי תוקפני, והרבה טקסטים ניאו-פשיסטיים הופיעו בפרוטוקול. את התוצאות ראינו בבוקר בהיר ואביבי. ביתו של המואר הופצץ על ידי חיל האוויר, והושמד כליל. כשפרצו החיילים לתוך הבית ההרוס הם לא ראו דבר, מלבד שביב דק של אור כחול שנשאר למורשת לדורות ואולי גם לדיראון עולם.

  • פורסם בכל העיר, 29 מאי 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. עודד הגיב:

    טקסט ספרותי יפה ונוקב כשלעצמו אך עמום מאוד . פענוח הטקסט הכמעט אפוקליפטי הזה באמת אינו מואר. הכיסוי גבר על הגילוי. מסקנות מעטות מאוד ( אם בכלל) אפשריות כאן. האם לכך, ולא ליותר מכך, כיוון המחבר?

הגיבו לעודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים