הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 ביוני, 2015 7 תגובות

חבר בן גילי התוודה השבוע שהוא שינה את נוהגו הישן לקרוא את מדורי הספורט בעיתונים ורק אחר כך את עמודי החדשות. "למען האמת", אמר ביותר משמץ של  מבוכה, "אני מתחיל את היום בקריאת מודעות האבל". ההרגל המורבידי החדש שלו גרם לי עצבות רבה, כי אני יודע שישנם רבים שהולכים באותה דרך חד-סטרית. קשה מאוד להתרגל לשמות של חברים מהגן ומבית הספר היסודי מאוזכרים בתוך המסגרות השחורות, אבל קשה באותה מידה גם להיגמל מזה.

דיברתי עם חבר אחר, שאמר לי שהוא מתאבל לא רק על אנשים ונשים שנפטרו, אלא גם על אבני הדרך בחייו שאבדו ללא שוב. הבנתי אותו היטב: הוא ירושלמי חילוני כמוני, ונוהג לנצור בנבכי זכרונו הדוהה והולך את קרעי הזיכרונות שליוו אותו במהלך חייו. לבקשתי, הוא ניסה למנות אותם אחד לאחד, ונדהמתי מהעושר האדיר הצפון בתודעתו.

רחוב יפו, ירושלים, שנות ה-60 (צילום: יצחק סעד) jerusalem60sרחוב יפו, ירושלים, שנות ה-60 (צילום: יצק סעד)

הוא זכר, כמובן, את שני מגרשי הכדורגל בעיר, את ימק"א ואת קטמון, ואילו דווקא אצטדיון טדי המפואר נראה לו כמקום זר, כאילו שכן אי-שם באירופה. גם בתי הקולנוע המשיכו לחיות בעיני רוחו: עדן, תל-אור, אורנע, אוריון, אורגיל, רון, ארנון וציון. אחריהם בתור ניצבים, שותקים וכמעט מחוקי קלסתר, אנשי מרכז העיר. הסדרנים המיתולוגיים בבתי הקולנוע, בעיקר גבריאל הצרוד עם המגבעת החומה מאוריון, זוג מוכרי העיתונים בסמטה הישנה בין רחוב בן-יהודה לרחוב הלל, מוכר הסידקית הזקן מהמלך ג'ורג', חנות העיתונים של הגברת גלזברג הייקית, אחרי שעייפה מהמכולת ליד מספרת "פיגארו", מלך הפלאפל, האסיפות הפוליטיות בכל בתי הקולנוע, גם באדיסון, מוכרי העיתונים בחוצות, בנין ההסתדרות במרכז העיר, מעל המסעדה הקואופרטיבית, מזכירות מפא"י ביפו 62, קפה פת במעלה רחוב הרב קוק, עם הריח הנפלא שעלה מעוגות השמרים מהמאפייה הצמודה. כך גם קן השומר הצעיר בהמלך ג'ורג', הצריף היפה של קן התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, מאות חברי תנועות הנוער שהתגודדו ליד קפה אלנבי במרכז העיר, וחיכו לסופגניות הנפלאות שנמכרו שם. יחידי הסגולה פזלו דווקא לקפה מרקוס הסמוך, כדי להזין את עיניהם ביעל מרקוס היפה.

אחרים נוטים לזכור את האסיפות הפוליטיות בכיכר ציון ובכיכר מנורה, את נאומיו הדוחים ומושכי הלב גם יחד של מנחם בגין ואת תרועות ההמונים כאשר הוזכר שמו של זאב ז'בוטינסקי, "ראש בית"ר". דמותו הזרה, האנטיתזה לצבריות הפועלית שעליה צמחנו, העלתה בדמיוננו את גיבורי ספריו של ש"י עגנון, את הדמגוגים הפשיסטיים בין שתי מלחמות העולם, את מאבקי השמאל נגד הימין הקיצוני בגרמניה בספריו של אריך מאריה רמארק. מכאן מובילות האסוציאציות לספריית הפועלים, שעל עבודתה ניצח ביד רמה הספרן יואלי, שריננו עליו שהוא סטליניסט וחבר מפ"ם. ציבור שוחרי הספרים בקרב בני גילי היה גדול מאד בשנות החמישים, ולא נרתענו בכלל מהעברית המיושנת, מהכריכות המהוהות, מהעובדה שספרים רבים יצאו לאור במזרח אירופה, שבה חיו רבים מדוברי השפה העברית שלנו. יואלי וספרן קשיש אחד ששמו כבר נשמט מזיכרוני, עודדו אותי לפתוח יומן קריאה. כתבתי בו על מאות ספרים, ובצד תמצית התוכן הופיעו גם כמה משפטי ביקורת. חברים רבים שמרו על היומנים האלה, ודווקא שלי נעלם ואיננו. החיפושים אחריו הם חסרי תוחלת, כמו שמות המוסדות והאנשים שהעליתי עכשיו בטור. כולם עד אחד נעלמו מן השטח, או איבדו ממעמדם. אני נוהג לאזכר ואפילו לתאר אותם מפעם לפעם מתוך תקווה, אולי מופרזת, שכמה צעירים אוהבי עירנו ינסו לשוות את העיר של שנות החמישים בעיני רוחם.

אדם זקן מה יש לו בחייו? אולי להשאיר איזה בדל מורשת לצעירים שיבואו אחריו ושבעבורם קולנוע אוריון או סיפורי ההפגזות על מערב העיר בשנת 1948 אינם אלא היסטוריה עתיקה. ידידי דני רובינשטיין שכתב ב"דבר" וב"הארץ" זוכר גם הוא פרטים רבים על העיר של פעם, אבל לאחרונה הזוכרים מתמעטים והולכים ואילו את בני גילנו תוקפת תחושה של בדידות קיומית אמיתית. לא מדובר בכלל בנוסטלגיה. רבים מאיתנו זוכרים את ימי החושך של שלטון דוד בן-גוריון, את הדלוּת החומרית בעיר, את הנסיעות הארוכות לתל-אביב כדי לרדות קצת אור ותרבות חילונית. תמונות מאז מעידות על לבוש עלוב ודי מכוער, על דירות קטנות הרחוקות מכל פאר, על שכונות מבודדות וחשוכות ממש על קו התפר. לעתים הייתי מלווה הביתה, לרחוב עמינדב באבו-טור, את חברתי רחל ביליג, שדיברה גרמנית רהוטה וקראה את פרנץ קפקא ואת תומאס מאן בשפת המקור. ממש מעבר לגדר האבנים של ביתה הייתה עמדה של הלגיון הערבי הירדני, ולעתים היה המשוגע התורן פותח באש. רחל, שאותה הערצתי מכל בחינה אפשרית, לא חששה כלל מהשכנוּת המאיימת הזאת. השתדלתי לחקות את אומץ לבה, לא תמיד בהצלחה. אני זוכר את ההליכה לבד בדרך חזרה, ואת הרעד שאחז בי ליד תחנת הרכבת. על מיטתי ציפה לי ספר, ותמיד בלעתי אותו בשיא המהירות.

לא תמיד הקפדנו על התקינות הפוליטית. כמו רוב חבריי קראתי בהנאה רבה את "הקנאים הצעירים" של יעקב חורגין. אבי קצת הזעיף פנים ואמר לנו שחורגין הוא רביזיוניסט. ידעתי היטב למה הוא מתכוון ולא שכחתי לרגע שהסופר הוא איש ימין לאומני, כלומר, כמו אנשי פראנקו בספרד. אבל גם הידע החשוב הזה לא הרתיע אותי, או את אחי, או את חבריי. הספר היה נהדר, כתוב בסגנון מושך וקריא והיה קל לנו להזדהות עם דמותו של גרא, מנהיג המורדים הקשוח. למען האמת, החינוך הלאומי שאותו קיבלנו בבית חינוך לילדי עובדים לא סתר בכלל את המסרים של חורגין. כפי שעורך הדין הלאומני אהרון פאפו טוען, ההוויה הבן-גוריוניסטית לא הייתה שונה מהותית מהמסרים של ז'בוטינסקי, שאותם תרגם מנחם בגין לשפה נגישה יותר.

את "הקנאים הצעירים" ועוד מאות ספרים אחרים תרמתי לספריית הפועלים אחרי השריפה הגדולה שפקדה אותה. אין לי מושג מה עלה בגורלם. גם הכרכים הגדולים של "דבר לילדים" נעלמו ואינם ורק לפני כמה שנים קניתי כרך אחד בחנות לספרים משומשים שבה מצאתי חיבור ששלחתי פעם למדור "קוראינו כותבים" על אודות גורלם המר של החיות שגרות בכלובים. "נוכח כלוב הארי" היה הקטע הראשון שלי שהודפס, והסגנון התוכן הם די דומים למה שאני כותב היום. טעם החיים, שלי ושל בני דורי נעוץ גם ביכולת לתאר את העבר, מבלי לשגות בנוסטלגיה כוזבת.

  • פורסם בכל העיר, 5 יוני 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. יורם גביר הגיב:

    המאמר היפה הזה, הכתוב לעילא, מעורר בי געגוע נוסף – לכתיבה של פעם, בעברית רהוטה, בלי אינגליזמים וללא שגיאות דיקדוק ותחביר. העילגים בשילטון. כמה עצוב.

  2. טל הגיב:

    מאמר יפה. אכן כה הרבה השתנה, אך נדמה לי שמכל רחובות העיר, הרחוב שנשאר הכי דומה לעברו הוא רחוב המלך ג'ורג': בלי מדרחוב ובלי רכבת קלה. אם איני טועה גם "מלך הפלאפל" עדיין קיים גם היום ולא השתנה כמעט, עסק שממשיך עשרות שנים ברציפות באותו מקום.

  3. ק.א. הגיב:

    ירושלים = נפאל… לא יודע אם קלעתי או לא אבל אני נוטה להסכים עם ברעם לגבי המינוח של בדידות קיומית במקום נוסטלגיה: ב BBC משודרת כעת תוכנית מצויינת,לפחות מצפיה בפרק הראשון (תופעה נדירה למדי ב BBC, הציוני ברמ"ח אבריו). התוכנית נקראת "לחיות עם נוודים" (living with nomads). הפרק הראשון (מתוך 3) עוסק בקבוצה קטנה של נוודים מנפאל אשר מופעלים עליה לחצים לעבור לישוב של קבע – מה שלמעשה ימחק את התרבות הזו מן העולם. במהלך הצפיה מתעוררת סימפטיה (מפתיעה?) אל השבט (המוזר?) הזה, לדעתי משום האותנטיות האנושית שבהם. אחרי הכל הם מייצגים משהו אמיתי, לא מזוייף, משהו שאבד לנו מחיי היום-יום לחלוטין אך בכל זאת יושב לו טוב-טוב במרקם הפרטי ברובד טיפה עמוק יותר. זו באמת אינה נוסטלגיה אלא התבוננות, מהותית, פנימה- אל עצמינו ואל השקרים המטונפים שכה הורגלנו בהם -ושאנו לא יודעים אפילו כיצד להתחיל לדבר עליהם – וזה כנראה הדבר שמשרה את תחושת הבדידות והאטומיזציה (הערה: האיזור בו מדובר לא נפגע ברעידת האדמה האחרנה שהתרחשה שם). מומלץ (למי שיכול לצפות ב BBC):
    http://www.bbc.co.uk/programmes/b05xxq34

  4. רמי יובל הגיב:

    אכן הקרבה הרעיונית ההיסטורית של המפ"איות לרוויזיוניזם היא המקור והמבוע של המדיניות האוטיסטית והאובדנית הנכחית (היום באמצעות אסכולת ז'בו) המסרבת בכל אופן להכיר בזכותם של הערבים (בכוונה הטרמין של אז) על הארץ ובה. אופייני לבוז'י לקבוע שחרם על מתנחלי הגדמ"ע הוא טרור. כלומר, אפילו את המאבק הלא אלים בכיבוש המנהיג המפ"איי הראוי לבוז אוסר על העם הנתון תחת כיבוש והשפלה עשרות רבות בשנים. אז באמת, ההבדל היחיד בין ז'בוטינסקי וארלוזורוב הוא שזה סטרי לכיוון אבן גבירול וזה לכיוון בן יהודה.

  5. שירה הגיב:

    מקסים. אני מחפשת הרבה פעמים ביוטיוב ראיונות מהסוג הזה על זכרונות "מפעם". לא רק מישראל.
    זה למשל מה שראיתי אתמול על שחקנית תיאטרון בולגריה יהודיה שמעלה זכרונות מהמלחמה:
    https://www.youtube.com/watch?v=Fw-H-7mKoZ4
    הייתי מציעה לחברך להקליט גם הוא אחד כזה. יש הרבה שרוצים לדעת ולהרגיש. אגב, הספר "שירה" של ש"י עגנון, שאמא שלי קראה לי על שמו, מתאר את ירושלים הזאת.

הגיבו לטל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים