הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 ביוני, 2015 7 תגובות

כאשר נוכחו אנשי השמאל לדעת, שלא תיתכן חלופה שמאלית לממשלת האוון הזו כל זמן שחלק מהאופוזיציה מתהדר בנוצות של שמאל אבל מצדיק בכל הנושאים החשובים את מדיניות הימין, הפך הייאוש למטבע עוברת לסוחר. יבבות המיואשים מחלחלות מהרובד האישי אל התחום הציבורי, ורבים מאנשינו מתגדרים בפאסיביות קודרת ומוצאים לעצמם ערי מקלט בתחום האישי.

הנהגת המחנה הציוני (מתוך דף הפייסבוק של המפלגה) לבני הרצוג שפיר מפלגת העבודה avoda15הנהגת ה"אופוזיציה" (מתוך דף הפייסבוק של המחנה הציוני)

חבר התבטא השבוע בפייסבוק שהייאוש שלו איננו נובע מקלסתרה המכוער של הממשלה אלא דווקא מהפרופיל הציבורי של ראשי האופוזיציה. הבנתי ללבו אבל דומה שגם הוא מתקשה להסיק את המסקנות. יש מוצא מהדיכאון, שמשתק את יעילות התגובה שלנו כלפי המפלצתיות האנטי-דמוקרטית של ממשלת הימין. לא מדובר בדרך קלה ונעימה אלא בנקיטת פעולות רדיקליות שכרוכות בהתנערות מקודים חברתיים ופוליטיים שמחבלים בתנועת ההתנגדות לכיבוש שעליה אנו חולמים.

הדרך הבדוקה להיחלצות מהדיכאון היא ההתנערות הסופית, המשחררת, מאשליות. אפשר כמובן לבדוק את רשימת חברי הכנסת ואפילו למצוא פה ושם כמה אנשים סבירים, אבל התלות הנפשית במשיחי שקר, שאינם אלא מהדורה קצת יותר סבירה של שרי ממשלת הימין, מזיקה לכל מאבק בהווה ומקעקעת את התקוות לעתיד. מיטב הכותבים בארץ תמכו בזמנו בשמעון פרס ואפילו באריאל שרון ובאהוד אולמרט, רק כדי להיווכח שאין ביכולתם ואולי אפילו אין ברצונם לחולל שינוי ממשי כלשהו. לאף מנהיג פוליטי עם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת אין יכולת לגייס רוב בכנסת ובציבור כדי לבצע את הדרוש להמשך קיומה הבטוח של מדינת ישראל. קשה להאמין שמישהו יוכל לעקור התנחלויות ותיקות או אפילו לחסל מאהלים קיקיוניים. העימות עם המתנחלים ותומכיהם נתפס כמכשול בלתי עביר לכל ממשלה, ובחוגי המרכז הלאומני התרחיש הזה איננו קיים עוד. יאיר לפיד, בוז'י הרצוג ואפילו שלי יחימוביץ' וויתרו לגמרי על המערכה החיונית הזאת, ולכן היא פשוט נגנזת לטובת הגשמת חלומותיהם התנ"כיים של אנשי ארץ ישראל השלמה, הדתיים והחילוניים כאחד. את האמת הזאת עלינו לתרגם לתוכניות פעולה חדשות. אין טעם להעמיד פני מופתע כאשר עוד קרנף מהמחנה הציוני מצחצח חרבות לעימות עם איראן, או מצטרף לקונסנזוס הלאומי בנושא הפלסטיני. בסופו של חשבון הרצוג וחלק מחבריו הם קרובים יותר למנהיגי המתנחלים מאשר לשמאל העקבי. המסקנות לטווח קצר הן עצובות: אין עם מי להילחם למען השלום ובעד חברה שוויונית יותר. עד שהעם הישראלי לא ישלם מחיר לאומי ואישי כבד על הכיבוש ועל ההתנחלויות, לא יחול מפנה מרחיק לכת.

התוכנית לשינוי כרוכה בקורבנות אישיים. אנשי שמאל עקבי לא יזכו בעתיד הקרוב באהדתם של ישראלים רבים. ההתנערות מהאשליות היא קשה, לכן אני מציע לאנשינו להפסיק לחפש בזכוכית מגדלת הצהרות שפויות מפיהם של פוליטיקאים, שיש להם מכנה משותף עם הימין, הקרוי "ציונות". את בעלי הברית יש לחפש בקרב אנשים שאינם נרתעים מעימות בשתי חזיתות: בחזית הפנימית עלינו להיאבק בהתנחלויות, לשלול את הלגיטימיות שלהן ולחתור להידברות כנה וישרה יותר עם הפלסטינים; בחזית החיצונית יש לחפש בני ברית ולנהל מערכת הסברה מקיפה נגד ממשלת הימין. לפני מאבק כה גורלי עלינו "לספור ראשים" כדי להגיע לאומדן פחות או יותר מדויק על הכוחות החברתיים העומדים לצדנו. מוטב לומר כבר עכשיו שניאו-ליברלים לא יעזרו לנו לצבור נקודות בדעת הקהל העממית. קשה לדרוש מהאזרחים הערבים והמזרחים לתמוך במפלגות שדנות אותם לחיי עוני נצחיים.

"דעת הקהל העממית" תעמוד לצדנו בהדרגה רק אם נהפוך את מאבקם לחיים בכבוד לדגל של השמאל. לא נחכה לשלום טוטאלי באזור כתירוץ לזנוח את הבעיה המעמדית והחברתית, אלא נסביר בסבלנות ובסובלנות כיצד מנצל הימין את הסכסוך הישראלי-ערבי כמסך עשן למעשי גזל שיטתיים בתוך גבולות ישראל. עלינו להשריש את ההבנה שהמאבק נגד הגזענות ובעד השוויון נובע מאותה שאיפה להגיע לחברה צודקת ושלווה. הפרופיל החברתי של מנהיגי השמאל חייב להשתנות. השמאל הוא יהודי-ערבי, אשכנזי-מזרחי, ונותן ביטוי לכל מי שיש לו אינטרס מעמדי בשינוי חברתי רדיקלי. מצביעי יאיר לפיד והרצוג ייאלצו לשקול את המשך דרכם: להשתלב בשמאל העממי, או לדעוך בחיק המרכז הלאומני, בדיוק כפי שקרה לאהוד ברק ולשמעון פרס. יש להודות שאין לנו הרבה זמן, ולכן יש לנקוט בכמה צעדים דחופים. נצטרך לעודד את השמאל במרצ לחבור ליסודות הסוציאליסטיים ברשימה המשותפת, וגם לקרוא לאנשי שמאל מזרחים להצטרף להנהגת השמאל הרדיקלי ולתת בה את הטון. זה יכריח גם אותנו לשנות את יחסנו למייצגי הציבור המזרחי והערבי, ולראות בהם שותפים שווים בכל מאבקינו. לא נוכל להשפיע על הציבור להשתנות, מבלי לחולל את השינוי הזה גם בקרבנו.

השותפים האמיתיים שלנו חיים בתוך העם, ולא מתרועעים עם טייקונים שחולבים את לשדה את החברה הישראלית. גיוס האינטלקטואלים והאמנים למען ההסברה השמאלית הוא יעד אפשרי, בתנאי שהערבים והמזרחים ישתלבו עם האליטה וישנו את צביונה.

כדאי לבחון את מהותם של אלה שהתיימרו להנהיג את השמאל בעבר הלא רחוק: עמרם מצנע הסימפטי, אבל החיוור; אהוד ברק, ליכוד ב' בכל רמ"ח אבריו; פואד בן-אליעזר החמדן הקלאסי; יוסי ביילין מאחז העיניים; הרצוג, איש הזרם המרכזי הלאומני במפלגת העבודה, שחרף נאומו התקיף בכנסת נגד נתניהו איננו מסוגל לשרוד באופוזיציה. כל אלה והעסקנים הצמודים אליהם אינם חותרים באמת לשינוי. הם מבקשים לכבוש להם עמדות ברשות המבצעת ואז לשכנע את האמריקאים שהם שוחרי שלום. אם "השמאל" נרתם לתעמולה של ממשלת ביבי הוא מאבד את זכותו להיות חלק חיוני במחנה השלום. הרצוג ולפיד ישככו אולי את זעמם של כמה יהודים אמריקאים שמאסו בביבי, אבל זה לא יקדם את יעדי השמאל: שוויון חברתי ושלום.

יש להילחם על נשמתם של רבבות הישראלים שמוכנים לתרום להשגת היעדים האלה. "ספירת הראשים" היא אולי מייאשת ומרפה ידיים אבל יש בה גם אלמנט חיובי, שיעורר אנשים רבים מתרדמתם המבוססת רק על אשליות. באין חזון ייפרע עם, אבל לנו יש חזון, קשה מאוד לביצוע אבל בכל זאת מרומם נפש ומלכד. נבנה בסיס חברתי חדש לאידיאולוגיה שלנו, נגשר בין החזון החברתי לבין השאיפה לשלום, נאחה את הפערים בין ישראלים ותיקים לבין המזרחים, נקים תנועה יהודית-ערבית שתפעל במשותף. נתאים את ההנהגה השמאלית לציבור החדש שיתווסף אליו, ונגלה מחדש את היסודות הטובים והבריאים של בני עמנו. חשוב להשתחרר מהבוז כלפי "הישראלים", שאינם אלא אנשים כמונו. קצת ענווה והרבה שכל יניבו פירות.

  • פורסם בכל העיר, 12 יוני 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. אווה חדד הגיב:

    שתי אבני נגף עומדות.לרועץ בדרכו של ברעם,שכוונותיו טובות אף רצויות.
    א.הפלשתינים לא יוותרו לעולם על זכות השיבה. היהודים מנגד ילחמו עד האחרון שבהם למנוע את הצרה הצרורה הזאת.
    ב.האשכנזים לא יוותרו על ההגמוניה ועל הפרביליגיות המפליגות מהן הם נהנים. לעניין זה זה מעולם לא היה הבדל של ממש בין אשכנזי הימין לאשכנזים מ ה"שמאל".
    כשלעצמי,אני סבורה כי שני העמים מצויים במעין לימבו.לצערי איני רואה שום פתרון באופק.

  2. מרים הגיב:

    מצד ההגיון, הסביר אמר יח"ב במכאן ומכאן, אין עתיד לעם ישראל, אבל בכ"ז צריך להמשיך לעבוד. ובכן, אני לוקח את הרישא ותחת הסיפא אומר: חבל על הזמן. העם הזה טומטם שיטתית החל מסוף שנות העשרה כלומר אחרי המלחמה הראשונה. הוא מורעל טוטלית. שמאל עקבי יש והוא כמו מתכות אצילות ויקרות, אבל התרבותו איטית. אם רמאים כמו הרצוג ולפיד (הראשון אפס מכני והשני רמאי אנושי) מקובלים על שרידי אסכולת בנגוריון, זה רק מוכיח שביג'י וז'בו חד הם והעם שבוי בשקריהם. לעתים אני תמהה כיצד יש נצולים למסע ההסתה הציוני הזה. ז'בו ניצח ובגדול. זה ברור. תנועתו המתהדרת בהדר ובמדים חומים(!) ובתארים וטכסים לוחמתיים לא תוחלף ותמשיך מדור לדור. הייתי מציע לשחזר את המערכת ליום ההולדת של ליבי

  3. א.ב הגיב:

    מאמר יפה ומעורר הערכה כנה לרוח הלחימה שלך מר ברעם, וגם לאופטימיות המעטה שמסתתרת ברקע.
    אבל אני לא שותף לאופטימיות הזו.
    אין סיכוי לתקן את המעוות בישראל, ויש הרבה מעוות.
    אין סיכוי לשנות את דעות חלק מהציבור, הציבור רוצה להכות בפלסטינים ושלא יגידו לו מה לעשות.

    המצב בישראל, כמו שהיה בגרמניה הנאצית, ישתנה רק עם קטסטרופה.
    למי שלא רוצה להיות שם כשזה ייקרה, אני מציע להגר.

  4. אשר פרוליך הגיב:

    נכון מאוד שהבעייה היא באופוזיציה שלמעשה לא קיימת,היא רק שת"פ. אבל לא כל האופוזיציה . הגיע הזמן שכל חלקי השמאל האמיתיים והישרים יזיזו הצידה את המחלוקות הקטנות והצרות ויתאחדו באופוזיציה לוחמת על בסיס מינימום משותף.
    כפי שנאמר,האויב הגדול של הטוב הוא הטוב ביותר.

  5. אני עדיין ממתין הגיב:

    ‎ב-24 למאי כתבתי והתלוננתי על "השמאלן" חיים ברעם הטועה ומטעה. הוא טרם הגיב!
    ‎ברעם טען ש"ביבי הקל על ברק אובמה להתנהג כלפי ישראל כאילו הייתה מדינה מצורעת". אלא שלא כך הדבר. פורסמו שתי ידיעות שסותרות את הטיעון של חיים ברעם:

    1. זרוע הממשל, "הפנטגון" שולחת לצבא הכיבוש טילים ופצצות "חכמות" בשווי 1,8 מיליארד $.

    "בשל היקפי התחמושת הגדולים, סביר כי מדובר בהשלמת מלאי עבור חיל האוויר עקב המבצע בעזה. לפי הודעת הפנטגון, העסקה כוללת 14,500 מערכות ג'יי־דאם (JDAM (joint direct attack munition המיועדות למטוסי הקרב של חיל האוויר."
haaretz.co.il/news/politics/1.2641717
    ‎2. ארה"ב הגנה על זכותה של ישראל להחזיק בנשק גרעיני.
"נתניהו הודה לקרי על ההחלטה לבלום כינוס ועידה לפירוז המזה"ת מגרעין עד 2016"
haaretz.co.il/news/politics/1.2643156

  6. דוד עציון הגיב:

    אין לכך כל סיכוי.
    אפילו רבים ממצביעי מר"ץ לא יוכלו לשתף פעולה עם גורמים משמאלה להם – קרי, הרשימה המשותפת. הפער בדעות גדול מדי (אולי היה אפשרי אם חד"ש היתה עצמאית)
    מזרחים-שמאליים שיוכלו לקחת בכך חלק? יש כמה עשרות או מאות. בוודאי לא רבבות
    הפתרון טמון, לדעתי, בשילוב של שני דברים (וגם אז לא בטוח שיצליח):
    1. תפנית אמיתית בדעת הקהל הפלסטינית, שתסכים לוותר על זכות השיבה ולחיות במדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית
    2. מנהיג בעל כריזמה ועבר בטחוני שיוכל לסחוף מסה קריטית של מצביעי "מיינסטרים" יהודיים לפתרון כזה (דוגמת רבין ז"ל)

  7. טל הגיב:

    בעלי הברית בעלי העוצמה נמצאים מעבר לים, ובראשם דעת הקהל במדינות המערב שיכולה להשפיע על הממשלות באירופה ובצפון-אמריקה לנקוט במדיניות ברורה יותר לסיום הכיבוש. ישראלים שנמצאים בחוץ לארץ יכולים למלא תפקיד חשוב בעידוד מגמה זו.

הגיבו לא.ב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים