הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביוני, 2015 14 תגובות

שיח מתנחלים

עמית סגל, כתב המפלגות של ערוץ 2, הוא חוליה בתהליך ההשתלטות של המתנחלים ותומכיהם על השלטון והתקשורת בישראל. על אף גילו הצעיר הוא כבר קיבל מעמד של מומחה למפלגות ומוזמן לפנלים המנסים לפרשן מהלכים פוליטיים של מפלגות ומנהיגיהן, ולעתים אף לנחש את העתיד. דיבורו מהיר, שופע ביטחון עצמי, על גבול השחצנות. אין ספק כי הוא תוצר מובהק של מערכת החינוך המתנחלית , ממשיך דרכם האידיאולוגית של דור האבות. אם תהליך ההשתלטות של המתנחלים ותומכיהם לא ייבלם, נשקף לו עתיד מזהיר.

והנה, האיש החרוץ הזה הפציץ אותנו במידע על עברו המפוקפק של חבר הכנסת הצעיר מהליכוד אורן חזן. אם המידע נכון, אזי מספר 30 של רשימת הליכוד לכנסת הופך מקוריוז תקשורתי לדמות כמו עבריינית השקועה בעולם הפשע של הימורים, סמים וזנות, המהלך קסם על לא מעט ישראלים, כפי שהצהיר אחד מותיקי מרכז הליכוד: הכל קנאה, מי לא רוצה לנהל קזינו ולהיות מוקף בנשים יפות?

סגל וחזן בני גיל דומה, דור שני למתנחלים, שניהם בגרו בשטחים הכבושים מחוץ למדינת ישראל, באזור רווי אלימות, רצח, גניבה ושוד. איזה חשבון דמים עומד בין השניים שמביא את סגל לקחת חלק בתחקיר שמכפיש את חזן עד כדי גדיעה אפשרית של קריירה ציבורית בתחילתה. חזן טוען כי כל התחקיר שקר וכזב, לא היה ולא נברא, וכי מדובר בטרור תקשורתי. הוא הודיע כי יגיש תביעת דיבה. אני מחכה למשפט בכיליון עיניים. דומה כי מאחורי הסיפור הזה מסתתרת פרשה שמחכה לתחקירן צעיר ואנרגטי.


זיהום השפה

לפני קרוב ל- 200 שנה כתב המשורר היהודי גרמני היינריך היינה את המשפט צופה פני עתיד כי מי ששורף ספרים סופו שישרוף גם בני אדם.

לקביעה זו ראוי להוסיף כלל ברזל בעל תוקף אוניברסלי לפיו כל משטר או ממשל החוטאים בהפרת זכויות אדם, בדיכוי, בגזענות, בייזום מלחמות יתלווה לזה תמיד זיהום השפה, רוצה לומר, שימוש שקרי ומניפולטיבי בשפה, בין בהמצאת מילים חדשות שנועדו להאיר תופעות שליליות באור חיובי, או שימוש זדוני במונחים ודפוסי לשון בעלי קונוטציה חיובית למטרות אפלות, בתקווה לרכז סביבן הסכמה רחבה. העבדות ואפליית השחורים בארה"ב לא הייתה מחזיקה מעמד כה הרבה שנים אלמלא שופט אמריקאי שקבע כי הזכויות המובטחות לכל אדם בחוקת ארה"ב אינם כוללים את השחורים כי הם אינם בני אדם ובכך פתר את הדילמה למי שחשו לא בנוח עם העבדות. גרמניה הנאצית לא הייתה יכולה לרצוח מיליוני בני אדם, בהם מיליון ויותר ילדים, בשיטות תעשייתיות, אלמלא קדם לו מסע תעמולה מתמשך ויעיל שהציג את היהודי כשטן וסרטן בגוף האומה שזומם להשתלט על העולם ויש להשמידו בטרם יעלה הדבר בידו. המסר נקלט וכך נוצרה הסכמה רחבה לתכנית השמדתם. עקרונות אלו תקפים גם בכל הקשור בכיבוש הישראלי.

בהקשר זה אני נזכר בהתכתבות שהייתה לי עם הסופר עמוס עוז במחצית האשונה של 1986.

עמוס ביקש ממני הסכמה לפרסם את ההתכתבות בינינו כמאמר ביומון "דבר", זכר צדיק לברכה. נתתי הסכמתי בתנאי שההתכתבות תפורסם במלואה. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר גיליתי שעמוס עוז פרסם מאמר על ההתכתבות תוך שהוא "מתמצת" את עמדותיי בצורה שאינה משקפת אותן בהגינות. מאמרו של עוז פורסם גם בספרו "ממורדות הלבנון" (הוצאת עם עובד 1987). ההתכתבות פורסמה במלואה בגיליונו הראשון של "גשר" שבועון פלסטיני בשפה העברית אותו ייסד וערך ידידי עו"ד זיאד אבו זיאד, שוחר שלום ודו קיום. הקטע שיצוטט להלן לא הופיע בתמצות של עמוס עוז.

150617spiro

וכך כתבתי במכתבי לעוז:

"חלק בלתי נפרד מאותה השחתה שדיברתי עליה לעיל, הייתה השפה החדשה שנוצרה בישראל בעקבות הכיבוש. אפשר לקרוא לה העברית הקולוניאלית. יוצריה ניסו לעקוף את כל הכיעור, אי הצדק והעוול המתלווים לכיבוש על ידי שימוש במונחים ההופכים את העקוב למישור והמכוער ליפה. אי לכך השפה העברית הרשמית אינה מכירה במונח שטחים כבושים אלא במינוח הפסטורלי והתנכ"י יהודה ושומרון, ללמדך שאלו שטחים קדומים שהובטחו לנו ושייכים לנו מאז ההבטחה האלוהית. כפי שאין שטחים כבושים כך גם אין צבא כיבוש והצבא הישראלי גם כשהוא כובש ממשיך להיות צבא ההגנה לישראל. ואם הצבא הישראלי אינו כובש מטבע הדברים שאינו יכול לעסוק בדיכוי אוכלוסייה אזרחית ובשלילת חירויות האדם, אלא הוא עוסק אך ורק בהשלטת החוק ובמניעת הפרות סדר. שפה נקייה ונחמדה. ואם אין כיבוש ממילא לא יכולה להתקיים התנגדות לכיבוש ואתה עמוס עוז נפלת אל תוך המלכודת הזאת. במקביל לשפה העוקפת את המכוער, נוצרה שפה שנועדה לטעת בוז ושנאה לאוכלוסייה הנכבשת. אי לכך השפה הישראלית של הממשל הצבאי לעולם תשתמש במונח מקומיים ולא תזכיר את המונח עם פלסטיני. המקומיים האלה אף פעם אינם מפגינים או מוחים, הם תמיד או המון מוסת או מתפרעים. וכשחייל יורה על אותם מתפרעים והורג ילד בן חמש או אשה צעירה, מתלווה לכך כמעט תמיד הודעה לקונית של דובר צה"ל האומרת כי "בבדיקה שנערכה על ידי שלטונות צה"ל התברר כי החייל לא חרג מהוראות הפתיחה באש של הצבא". פשוט חד וחלק. מעט מאוד אזרחים ישראלים שואלים את עצמם כיצד קורה שהוראות קבע של פתיחה באש מאפשרות לפגוע בנשים וילדים מבלי להיענש. כאמור, באין כיבוש ובאין התנגדות לכיבוש לא יעלה על הדעת שלעם הנכבש יהיו לוחמים. הם תמיד או טרוריסטים או מחבלים או רוצחים. ועם שאיננו כבוש לא יכולה להיות לו תנועת שחרור לאומית אלא לכל היותר ארגוני רצח וחבלה. אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות לשפת הכיבוש הקולוניאלית שהשתרשה בישראל. כמו למשל שאין אצל הפלסטינים אינטלקטואלים אלא נכבדים ולכל היות "משכילים", וכך הלאה וכך הלאה.

מה שאני מנסה לעשות, הוא להחזיר למושגים את משמעותם האמיתית. אם העם שלי שולט על עם אחר צריך לקרוא לילד בשמו ושם הילד הוא כיבוש ודיכוי. ואם העם שלי מפוצץ בתים של אנשים שלא חטאו ולא פשעו צריך לקרוא לילד בשמו: ענישה קולקטיבית פושעת. ואם העם שלי מפציץ אוכלוסייה אזרחית בביירות, צור וצידון וקוטל אלפי אזרחים כולל ילדים ונשים, צריך לקרוא לילד בשמו ושם הילד פשע מלחמה, ומי שנתן את הפקודה הוא פושע מלחמה. ואם העם שלי מונע מעם אחר זכויות אזרח בסיסיות צריך לקרוא לילד בשמו: דיכוי ושלילת חירויות האדם. העובדה שהעם שלי עושה את כל העוולות האלה אינן עושות אותן יותר סימפטיות. מי שמנסה לטהר את השרץ של עמו ולהלבין את פשעיו וחטאיו נכנס לקטגוריה של הנבלים שמוצאים בפטריוטים את מפלטם האחרון.

אני מנסה ליישם על הסכסוך המזרח תיכוני את אותן אמות המידה העקרוניות המדריכות אותי בהתייחסותי לסכסוכים אחרים בעולם. כפי שאינני מקבל את מערכת המינוחים של משטרים קולוניאליים במקומות אחרים בעולם, כך אינני מקבלו גם בישראל. כפי שאינני מקבל את מערכת המינוחים שיצר משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כך אינני מקבל, מינוחים דומים אותו יצר משטר האפרטהייד הישראלי בשטחים הכבושים. לא יכול להיות ויכוח על כך שבשטחים הכבושים נוצרה מציאות אפרטהייד לפיה יש חוק אחד, מפלה ומדכא לגבי הפלסטינים, וחוק אחר המקנה זכויות יתר למתנחלים הכובשים.

גם באותם מקרים בהם מבצעת התנגדות הפלסטינית פעולות שאופיין מעורר בי התנגדות קשה, ובמקרים כאלו אינני מסתיר את דעתי מפני בני שיחי הפלסטינים, לעולם איני שוכח כי המקור לכך הינו קודם כל הכיבוש. זאת היא המדמנה שיש לחסל, זאת היא הביצה אותה יש ליבש, לכך נתונה מחויבותי הראשונית". מתך מכתב לעמוס עוז, 8 ביוני 1986).

דברים אלו רלבנטיים גם כיום, בחלוף 30 שנים. מה שכן השתנה, מילון זיהום השפה התעשר, רק השבוע נוספו לו שתי מילים שעברו זיהום מיניסטריאלי, "דה-לגיטימציה" בפי שרת התרבות מירי רגב (שמכהנת גם כיו"ר האגודה לידידות ישאל צפון קוריאה(* ו"האנשה" בפי שר החינוך נפתלי בנט (שבמקביל מכהן כיו"ר הוועד לרהביליטציה של בניטו מוסוליני)*.

רגב הודיעה שלא תיתן יד לדה-לגיטימציה של ישראל ולפגיעה בחיילי צה"ל. עניין הדה-לגיטימציה של ישראל הוא המצאה של הימין שמצליח לשטות בישראלים ובני בריתם על מנת לגייס מקסימום של אזרחי ישראל למאבק ב"סכנה קיומית". אין שקר גדול מזה. המנהיגות הישראלית מנסה בדרך זו לטשטש בין ישראל לשטחים הכבושים. ישראל מוכרת על ידי 180 מדינות ואיש לא מפקפק בקיומה. מה כן? יש דה-לגיטימציה של הכיבוש ובדין. גברת התרבות מסרבת לשמוע זאת ורוצה שאנחנו לא נשמיע זאת. יהיו קרוב לוודאי כמה חלשי אופי שיתקפלו אבל הרוב הגדול של שוחרי זכויות אדם ימשיכו להשמיע את מחאתם. אם השרה רוצה שחיילי צה"ל לא ייפגעו,יש לי עבורה תרופת פלא שהוכיחה עצמה בכל העולם: להוציא אותם מהשטחים הכבושים.


 

המלכה

ביום חמישי 11 ביוני 2015 בין 8 ל- 9 בבוקר בתחנת הרדיו גלי צה"ל, עלה לשידור שר החינוך נפתלי בנט,   מנהיג מפלגת הימין הקיצוני "הבית היהודי". זהו בית מאד לא ידידותי ללא יהודים ויהודים כמוני. לדידי זהו בית של קנאים דתיים שהתואר הג'יהאד היהודי מתאים לו יותר. השדרנית והמראיינת באולפן הייתה ד"ר אילנה דיין . בנט הסביר מדוע פסל את ההצגה "הזמן המקביל" שמועלה בתיאטרון הערבי בחיפה "אל מידאן", ופסק שאינה מתאימה לצפייה בפני תלמידי בתי ספר. ההשראה למחזה היו מכתבים של וליד דקה, שבדיווח הרשמי הוא "מחבל פלסטיני שהורשע ברצח החייל משה תמם ונידון למאסר עולם". ההצגה "מאנישה את הרוצח הנתעב" טוען השר ושואל: היעלה על הדעת שאנו נאניש את המחבל? אילנה אמרה לו "תודה אדוני השר" ובכך הסתיימה השיחה. חשתי שהייתה כאן החמצה. שכחתי לרגע שאינני נמצא באולפן ופניתי לכיוון הרדיו ושאלתי, אילנה, למה לא אמרת לו כי בדיוק לכך אנו זקוקים, להאנשת האויב. כל תהליך שלום בין שני צדדים ניצים כרוך בהאנשה של מי שאמול רצית להורגו. התאוששתי במהירות, הבנתי שאינני נמצא באולפן ואילנה לא שומעת.

עומדת גם שאלת ההיסטוריון: האם נכון להציג את דקה כרוצח על רקע פלילי שגרתי, או שמא הוא הגרסה הפלסטינית של עולי הגרדום, שחלקם פגעו באוכלוסיה אזרחית ועל שמם קרויים רחובות ומוזיאונים? משפחת תמם כבר שילמה את המחיר הנורא. תפקידנו למנוע את המלחמה הבאה.

על אף האכזבות והמחלוקות, אילנה דיין היא עיתונאית בעלת איכויות נדירות. היא חכמה, משכילה, שנונה, מראיינת מצוינת, אינה מתגמדת מול אנשי שררה, אסרטיבית כשצריך ואמפאתית כשנחוץ, העברית שלה עשירה –חגיגה לאוהבי השפה, קול רדיופוני, דיבורה קולח והגייתה ברורה– כשכל זה מתרכז באשה אחת זו כבר מתנת האל (למי שמאמין).

כל יום חמישי בשעה 8 בבוקר אני פותח את הרדיו, המחוג כבר מכוון על גלי צה"ל ובמשך שעה אני נהנה ומתרגז חליפות. אני מדמיין מה הייתי אומר לאילנה אילו הייתי שותף להגשה, אבל יודע שזה חסר סיכוי שהרי המחנך בנט עומד על המשמר ואומר: לא יעלה על הדעת שהבוגד הזה שתומך בואנונו יוזמן על ידי התחנה הצבאית.

שאלו אותי לא פעם אם אני יודע למקם את אילנה דיין בקו הרצף ימין שמאל. היא נזהרת מלהיות מזוהה. האזנה ממושכת לשידוריה הביאו אותי למסקנה שהיא שייכת לימין הדמוקרטי, באזור של מי שהיה שר המשפטים דן מרידור. האם יש חיה כזו? יש גם יש. היא קו הגנה חשוב במניעת הפיכת ישראל לסניף של מדינת המתנחלים. הצרה היא שגם חיה זו נמצאת בסכנת הכחדה.


* מטאפורה

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. מרים הגיב:

    עמוס עוז? תמיד שמעתי זיוף דק בדבריו. גם בנאומיו בככר מלכי ישראל. ועכשיו הוא מתאנה לעודד קוטלר, היחיד שאמר אמת ללא מורא וללא משוא פנים. לדעת ע"ע הביקורת על סרת התרבות צריכה להיות מנומסת ותרבותית. או שאינו מבין או שהפחד מדבר מגרונו, אבל מול התקפה בוטה על חופש הביטוי האמנותי ומול התנכלות כלכלית לאמנים (למשל הדוקטור פרלוב ש"רק במקרה" ערך ביקורת בתיאטרון אלמידיאן דווקא אחרי התפרצות רגב) צריך להשיב דברים ברורים ונוקבים. אם ביאליק אמר "אכן חציר העם / יבש היה כעץ" וכו', מותר לקוטר לומר שהצנזורה של סרת ה"תרבות" תהפוך אותנו לעדר בקר מלחך קש וגבבה

    • דניאל קלטי הגיב:

      ב ד י ו ק ! !

      ההשתלחות בקוטלר, בעיקר מצד עסקנים פופוליטיים ברבע-הגרוש (לרבות, לצערי הרב, שלי יחימוביץ') ואקדמאים אפסוסיים ומלחככי פנכת-הציונות (דוגמת שכיר-החרב לענייני-הסתה, של הימין המתנחבלי, "פרופסור" דני גוטוויין), פשוט מזעזעת!! אם-כי, באמצעותהּ ניתן גם לדעת, מי לנו – ומי לצרינו (בעיקר בצורת גיס חמישי, המטייל בשורותינו – אך פועל בשירות הימין הקיצוני החשוך).

  2. עמוס עוז בא לעזרה... הגיב:

    איך הבנתי שעמוס טוז הוא "קודם כל יהודי, ורק אחר-כך אמן"?

    ביום שני השבוע הביע עמוס עוז את הסתייגותו החריפה מנאומו של איש התיאטרון, עודד קוטלר.
    עוז אמר לאריה גולן בתכנית הבוקר הזה ברשת ב' של "קול ישראל" שהוא מגנה את המתקפות על השרה מירי רגב. עוז כינה את הנאום הביקורתי של עודד קוטלר "השתלחות חסרת הרסן בשרת התרבות מירי רגב". לדבריו צריך להמשיך בהידברות, עם היריבים הפוליטיים… לשאלה בדבר הטענות על פגיעה בחופש הביטוי אמר עמוס עוז כי "שום אדם אינו מוסמך להגדיר מה הם גבולות הלגיטימציה".

    ראוי לציין שקוטלר שיחק בסרט "מיכאל שלי" של הבמאי דן וולמן (ע"פ ספרו של עוז).

  3. אחד העם 15 הגיב:

    1. אורן חזן – עמית סגל נהנה מתחקירני ביבי שסיפקו הסחורה והורידו לו את הזמם כדי שיחסל את הפודל עם הקרציות.

  4. עלי הגיב:

    הסכסוך בין היהודים לערבים קיים 100 שנה ואינו קשור לכיבוש.
    ב-1929 התאספו אלפי כפריים ערבים מצוידים בסכינים וגרזנים ושחטו בצורה הכי ברברית ואכזרית
    את היהודים תושבי חברון אשר ישבו בחברון מאות שנים.
    בשנים 36-39 הערבים הפעילו טרור כנגד הישוב היהודי ורצחו 560 יהודים.
    ב-1939 בלחץ הערבים הבריטים פרסמו את הספר הלבן אשר מנע עליית יהודים לישראל
    ובעקיפין עזר להשמיד יהודים בשואה.
    המופתי באותה תקופה של מלחמת העולם השניה גייס אלפי בוסנים להיות שומרים במחנות השמדה
    ליהודי ארץ ישראל.
    ב-48-49 פתחו הערבים במלחמה כנגד הישוב היהודי במטרה להרוג ולגרש את היהודים .
    בשנת 1950 הערבים ביצעו טיהור אתני ביהודים וגרשו אותם לישראל (לא היה כיבוש)
    ב-1964 (לפני הכיבוש) הוקם אש"ף והוכרזה האמנה הפלסטינית האומרת שמדינת ישראל אינה חוקית
    וכל היהודים שיושבים בישראל צריכים לחזור לאירופה
    ב-1967 הכריזו הערבים מלחמה על ישראל
    ב-1970 בתמיכת סוריה ניסו הפלסטינים לבצע הפיכה בירדן ולהשתלט על ירדן
    ב-1982 הקימו הפלסטינים את פתח לאנד בדרום לבנון ודיכאו את התושבים הלבנונים
    ב-1991 הפלסטינים שיתפו פעולה עם סאדם כנגד כו

    • א.ב הגיב:

      הסכסוך בין תושבי הארץ ליהודים קיים 3000 שנים ולא שייך לכיבוש.
      ב1300 לפני הספירה טבחו העברים (יהודים) בתושבים, רצחו ילדים נשים וגברים, בחלק מהמקרים השמידו עמים.
      ב 1000 לפני הספירה השתלטו היהודים על יבוס, טבחו בתושבים.
      אז גם טבחו באדומים ובמשך חצי שנה רצחו את כל הזכרים שם.
      ב 125 לפני הספירה טבחו שוב היהודים באדומים שמעבר לירדן וכפו עליהם גיור.
      במאות הראשונות לספירה היו היהודים עסוקים ברדיפת הנוצרים.

      רשימה חלקית מאוד…

      בכל אופן הנרטיב הציוני הידוע שעלי מעלה, הוא שיקרי. מדינת ישראל הייתה תוקפנית לכל אורך ההיסטוריה שלה. גם הציונות הייתה כזו. משום מה ברשימה שלו פעילויות עוינות של היהודים, גם נגד סתם שחורים כמו התימנים, לא מוזכרות.
      1967 ישראל פתחה במלחמה.
      כדאי לקרוא איך מצריים נגררה בערמה על ידי הישראלים למלחמה ב1948.
      מעניין שאת 1957 כולם אצלכם, הציונים, שוכחים…

      • יוסי הגיב:

        אם היית מציג את כל העובדות על 1967 היית מבין שיש מושג שנקרא "קזוס בלי". סגירת המיצרים ,הברית עם סוריה , האיומים ברדיו אינם המצאה.
        אם היו מתגשמים כנראה שלא היית זוכה לכתוב.

        • מאיר חזני הגיב:

          יוסי, אין שחר לדבריך. במלחמת ששת הימים ישראל היתה התוקפנית. השמאלן הנודע מנחם בגין (שהיה שר בממשלה ביוני 67) הגדיר בהרצאה במיכללה לביטחון לאומי באוגוסט 1982 את מלחמת ששת הימים כ"מלחמת ברירה", והוסיף: "מבחינת ריכוז הכוחות של הצבא המצרי בקידמת סיני אין שום הוכחה שנאצר עמד לתקוף אותנו בצבא הזה, עלינו להיות כנים עם עצמנו. אנחנו החלטנו לתקוף אותו". דבר שני, לא היתה "ברית" מצרית-סורית. מה שהיה זה חוזה הגנה משותף ביניהן, שנחתם ב-1966, חודשים רבים לפני פרוץ המשבר. דבר שלישי, לגבי ה"קזוס בלי" (עילת מלחמה) עקב הכרזת נאצר על סגירת המיפרץ לשיט ישראלי – ניתן היה לפתור את הבעיה באמצעים דיפלומטיים, אך ישראל סירבה להמתין. זה שיש עילת מלחמה לא אומר שמוכרחים לממש אותה. במלחמה נהרגים – בשני הצדדים.

          • עלי הגיב:

            "ישראל סרבה להמתין" טענה מגוחכת
            ישראל המתינה חודש במה שנקרא תקופת ההמתנה .
            וכל הניסיונות הדיפלומטיים נכשלו.
            בישראל כל הגברים גויסו והמשק היה משותק ולכן לא היה ניתן להמתין
            הכונות של הערבים נאמרו בצורה ברורה ברדיו קהיר וב"קול הרעם" אשר דיבר בעברית.
            הצבא המיצרי התנהל לפי הדוקטרינה הסוביטית אשר קבעה כי
            בהתחלת מלחמה יש להתגונן ולגרום לאוייב לתקוף
            מיד לאחר שמתישים את האוייב יש לפתוח בהתקפה.
            זו הטקטיקה שנקט סטלין כנגד הפלישה הנאצית לברית המועצות ואת זה לימדו הסוביטים את מצרים אשר היתה גרורה של ברית המועצות
            במלחמה הקרה.
            סוריה הפגיזה את הקיבוצים לאורך הגבול גם לפני 67 ואנשי הקיבוצים חיו במקלטים.גדוד קומנדו סורי פלש לתוך ישראל במטרה לכבוש קיבוץ ונהדף על ידי הקיבוצניקים .ירדן פתחה במלחמה כדי לפתוח חזית שניה בהוראת מצרים.

      • דינו הגיב:

        העלאה מהאוב של מה שהיה לפני אלפי שנים אינה ארגונמט רציני בדיון הזה.
        כל מי שמנתח בצורה רצינית את הסכסוך הישראלי-ערבי (או יהודי-ערבי סביב הקמת המדינה) מתייחס לעניין החל מהמאה ה-19.

        ה"נרטיב שמעלה עלי" אינו נרטיב אלא ציון עובדות (עובדות רלוונטיות, בניגוד ליחסי העבריים והיבוסים בשנת 1000 לפניה"ס).
        מדינת ישראל לא "פתחה במלחמה ב-1967", הערבים הם שעשו זאת גם אם מטוסים ישראלים היו הראשונים שהמריאו. דברי מנהיגי מדינות ערב על השמדת ישראל ומעשיהם טרום המלחמה (למשל סגירת מיצרי טיראן ותזוזת כוחות) מדברים בעד עצמם.
        מצריים "נגררה בעורמה" ע"י ישראל למלחמה? וואלה? קראתי את בני מוריס בנושא ודעתו שונה מאוד מדעתך, ובכל מקרה כדאי להיגמל מתישהו מההרגל המגונה של האשמת ישראל בכל פאשלה וכל טעות בעולם הערבי. אתה יודע, ערבים יכולים להיות אחרים למעשיהם לפעמים, לא כל דבר הוא פרי תכנון של המוסד.

    • רשימה חלקית הגיב:

      זאת רשימה חלקית (חד צדדית ומעוותת) של המאבק הפלסטיני-הערבי בקולוניאליזם הציוני ובאימפריאליזם המערבי.

      כמו רוב המאבקים האנטי קולוניאלים חלקם או רובם הם מלוכלכים (תלוי בנאבקים, בנסיבות ובתנאים שבהם הם מתרחשים) אבל תמיד הם צודקים.

      עלי תמשיך כך…

  5. דניאל קלטי הגיב:

    בנגע לעמית בן חגי סג"ל ולאורן בן שו-איסמהו חזן: נו, אכן, ישחקו-נא נסיכי-הכהניזם לפנינו. אחד דור שני ליודאו=נאציזם, חברו-אוייבו דור שני, לשחיתות העבריינית, שהיא האלמנט הבסיסי ביותר, במהות האופי הליכודי. היידה היידה, היידה היידה.

    ובנגע לעמוס עוז: נו, """סופר"""-החצר, של ה"עבודה" ו"מרצ". למה אפשר כבר לצפות? עמוס עוז שייך, לאותו קאדר של כתבלבים, המכונים סופרים, בפי חבריהם לאליטת קביעת-הטעמים, אף שמימיהם לא כתבו ולו ספר ראוי לקריאה אחד ויחיד. שום השראה, שום דמיון, אין בכתיבתם. כל "יצירותיהם הספרותיות", כביכול, אינן אלא טורים עיתונאיים, על עולמם החברתי-פוליטי המיידי. שום פנטזיה, לא תמצא אצלם לעולם; פשוט, אין הם מסוגלים לזה. למה כן מסוגלים הם? ללחך פנכת-השלטהון ולחלוק טיסה וחדר-מלון, עם שועיו, דוגמת שימון הֶרֶס. ובקיצור: האדם רק בקושי רב ראוי, לאיזושהי התייחסות.

  6. יורם גביר הגיב:

    אני חולק עליך, גדעון, בכול הנוגע באילנה דיין. אין ספק שהיא משכילה ורהוטה מהרוב המכריע של אנשי העתונות הכתובה והאלקטרונית בישראל, אך זו לא הישג ראוי לציון בהתחשב בבורות (למשל: רוני-נאג'י דניאל) ובעילגות (למשל: איילה חסון) של מרביתם. אך אופן דיבורה עושה את ההקשבה לה לבלתי אפשרית. ראשית, כול מה שאפשר לומר במשפט אחד, היא אומרת בשלושה לפחות. שנית, ההתנסחיות שלה נפתלות ו"מתוחכמות" עאלק, במקום לדבר בפשטות. שלישית, יש לה נטיה מחליאה להציג "תובנות" כאילו-מעמיקות מדברים טריוויאליים. והכי מעצבן – הדרמטיזציה שאין לה שום כיסוי. אני זוכר את הראיון עם מאיר דגן, ראש המוסד, שהקדימונים הבטיחו גילויים מרעישים בלהבלהבלה, ולבסוף היה זה ראיון שיגרתי, עם כי ארוך, עם מראיינת שהתהדרה כדרכה בסיגנונה המנופח ומרואיין אמר בדיוק מה שהתכוון לומר ולא גילה או חשף כלום. בכלל רבות מהכתבות ב"עובדה" המתמתחות על פני 20 או 40 דקות מספרות סיפור שניתן לספרו בחמש דקות בדיוק. ולבסוף, השקר: "בעוד דקה נשוב" – ההבטחה הדיינית לפני יציאה לפירסומות – היא שקר בוטה. דקה היא דקה, 60 שניות, והפירסומות הארורות נמשכות 6 דקות לפחות.

  7. שירה הגיב:

    קראתי את המסמך מ1986 והתפלאתי כמה ידעת אז. עמוס עוז מעולם לא עשה עלי כל רושם (ובתור תולעת ספרים, גם לא ספריו לצערי). אני חושבת שהוא בחור נאה, מוערץ, שחש שייך לשבט שעטף אותו שנים באהבה גדולה ורוצה שזה ימשיך כך.
    מאילנה דיין לא הייתי מצפה להרבה. תמיד יש לה יכולת של כאילו להזדהות עם המרואיין. היא כאילו תוקפת אותו אבל בסוף הוא יוצא מובן לשומעים ואפילו מעורר אמפטיה. אם זה לא היה ככה, הם לא היו מגיעים לראיונות. בן דודה של אילנה דיין אגב, הוא ראש מועצת יש"ע.

הגיבו לרשימה חלקית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים