הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 ביוני, 2015 9 תגובות

השימוש הנלעג בביטוי "גיבור מיתולוגי" עיקר אותו מכל תוכן, והפך למחמאה זולה לגיבורי תרבות, ספורט ופוליטיקה מליגה ד'. עוד מעט-קט יגדירו גם את חבר הכנסת אורן חזן כדמות מיתולוגית ומרימי הגבה יוקעו כגזענים.  אין לאף אחד מאיתנו מונופול על הגדרות כאלה, אבל האינפלציה גורמת גם כאן להתמוטטות הבסיס שלהן. כולם מיתולוגיים, מחלוץ של קבוצה מליגה ג' שפרש, ועד פוליטיקאי אלמוני למחצה, שזכה להנצחה המרשימה רק בעקבות מותו בשיבה טובה.

greek-pantheonפנתאון האלים היוונים (ציור: רפאל) היסטוריה מיתולוגיה דת יוון אליםפנתאון האלים היוונים (ציור: רפאל)

בתולדות מדינת ישראל אני מכיר מעט מאוד דמויות מהעבר שראויות להיכנס לפנתיאון המיתולוגי: דוד בן-גוריון, מנחם בגין, חנה רובינא, אהרון מסקין, ש"י עגנון, נחום גוטמן, נחום סטלמך, יעקב חודורוב, רלף קליין, יצחק שדה, יגאל אלון ואולי משה דיין. כולם כבר נפטרו, כמובן, ובמשך השנים יתווספו אליהם עוד ישראלים מיוחדים. כיוון שאמת המידה אינה עשיית טוב אלא הרישום שהדמות הותירה בהיסטוריה שלנו, אין לנו מנוס מלהוסיף את גולדה מאיר.

בנימין נתניהו לעולם לא יכנס לקטגוריה הזאת. הוא איש פתטי, ענק בסביבה ליליפוטית, שלא ניחן בקסם אישי, בחזון אמיתי או בסגולות אחרת שיחרתו אותו לא רק במוחם של הישראלים אלא גם בדמיונם. יצחק בוז'י הרצוג בקושי נחרת בעדשות המצלמה, וההיסטוריה של תנועת העבודה מלאה באנשי ליכוד ב' כמוהו, שהפכו את התודעה המפא"יניקית לשלב בסולם, שבאמצעותו הגיעו לשלטון מפלצות כמו חבר שריו של נתניהו. הכריזמה איננה תכונה הכרחית לראש ממשלה טוב בישראל. הטוב מכולם, לוי אשכול, דיבר במבטא רוסי כבד, גמגם פה ושם והיה איש ארצי מאוד, בלי עדת מעריצים שיחברו לו שירי תהילה או ביוגראפיות מוּטות. אשכול לא היה "מיתולוגי" אלא פשוט איש מעשה שניחן בחוש מידה וגם בהומור עצמי. היה לו קסם אישי אבל לא מהסוג שמכסה את המדינאי במסך דקיק, כמעט בלתי נראה, שמסוכך על בעלי הכריזמה ושומר על המסתורין החיוני כל כך לשימורה לטווח ארוך.

ישנם גיבורים מיתולוגיים שההילה סביבם נמוגה אחרי מותם. לכן הקדמתי לשמו של דיין את המלה "אולי". הרטייה השחורה על עינו, האגדות על כיבושיו המיניים המפוקפקים, יחסו הקר לבני אדם שהעריצו את עפר רגליו, כל אלה חיפו בזמנו על העובדה שהוא היה בסך הכול תלמיד נאמן של דור המייסדים, בעיקר של בן-גוריון, ושהוא ניסה לשמור על פירות הכיבוש בדרכים ערמומיות ובטקטיקה לעתים מתוחכמת. אלא שכל המבנה המדיני-ביטחוני שלו התמוטט נוכח עיניו, אחרי מלחמת 1973.

כל האגדות על תבונתו המדינית, על ראייתו מרחיקת הלכת, על אומץ לבו הפיזי והמנטאלי קרסו אחת לאחת. הוא היה קונפורמיסט מושבע, איש לא ישר שגנב עתיקות וסחר בהן, ופוליטיקאי קטן שהונה את ציבור בוחריו וערק לממשלתו של מנחם בגין בשנת 1977. הפסיכוזה שעיקרה "למשה דיין מותר הכול" שאפשרה לו לא רק לגזול עתיקות בניגוד לחוק, אלא גם להשתמש בחיילי צה"ל וברכב צבאי כדי להוביל את השלל לחצר ביתו, המיטה חרפה על ראש הממשלה גולדה מאיר ועל שר החינוך שלה, אהרון ידלין. בשנת 1974 הוא הפך מנכס לנטל, וחלק מקהל עובדי האלילים שלו בתקשורת שינו את טעמם והפסיקו להגן על מעשיו. מהאיש נשארה רק הרטייה.

תהליך דומה פקד גם את יגאל אלון, שהיה בגיל צעיר מאוד מפקד הפלמ"ח והאמין שהוא האנטיתזה לדיין. התמונה הבאמת מיתולוגית של השניים עם מפקדם יצחק שדה שירתה את השניים במשך שנים רבות, אבל גם היא התנדפה בהדרגה. רק מעטים מקרב הישראלים עד גיל חמישים זוכרים את אלון ואת דיין. במקרה הטוב יש להם מושג שטחי למדי על אודות פעילותם המדינית והביטחונית. הכריזמה התאדתה לשמיים ריקים, ואין לה שורשים בליבותיהם של בני העם. בגין תמיד יישאר שם, אולי גם בן-גוריון בזכות טקס הכרזת העצמאות בשנת 1948. אבל היתר יימחקו קרוב לוודאי מהתודעה הקולקטיבית.

יצחק רבין הוא תופעה חריגה בהקשר הזה. עילג וכבד לשון, איש לא היה זוכר לדורות את רבין כמצביא מלחמת ששת הימים או כעושה השלום עם ירדן ועם אש"ף. באורח חייו וגם בהשקפת העולם הרפובליקנית שלו הוא סימל את ההסתאבות של דור הפלמ"ח והכהניסטים השמיצו אותו בשל השתתפותו בירי על אוניית הנשק של אצ"ל, אלטלנה (יוני 1948). מחנה השלום (גם הרדיקלי) זוכר לרבין לטובה את תמיכתו העקרונית בהשתתפותם של האזרחים הערבים בתהליכים הפוליטיים כולל בהכרעות על הסכמי השלום. אלא שעצם נוכחותו של רבין בצמתים כה חשובים בהיסטוריה של ישראל ושל האזור, לא הייתה מקנה לו מעמד מיתולוגי. את ההילה לדורות הוא קיבל דווקא מידיו הרצחניות של יגאל עמיר. הרצח (1995) זעזע עמוקות בעיקר את הצעירים שבינינו, ויצר פולחן חדש שבו נטלו חלק גם נערים ונערות שלא ידעו הרבה על רבין. לפולחן ילדי הפרחים היה אופי אמריקאי-נוצרי, ולכן לא סחף אחריו דתיים שהתחלחלו מהרצח. הנוער התל-אביבי שפך המון דמעות לא רק על רבין, אלא גם על עצמו. בשירים ובבכי היה משהו מטהר, מאוד לא פוליטי ולא מגייס. לא היה כעס אמיתי על הרוצחים ועל שולחיהם, אלא בעיקר רחמים עצמיים ואולי גם תחושת אשמה על שלא הגנו על רבין בהפגנות הפשיסטית בהשראת ביבי נתניהו נגדו.

גם מי שאיננו זוכר את רבין לא שכח את הרצח ואת הלפידים והפרחים. כך הפך רבין לדמות מיתולוגית, חרף היובש העקמומי ששפע ממנו במהלך חייו. הטקסים סביבו היו חילוניים, ובמקום חזנים מהרבנות הצבאית שמענו בעיקר את אביב גפן. לכן רבין הוא דמות מיתולוגית שנזכור תמיד, והמורשת שלו (שאין לה קווים רעיוניים ברורים) היא בעיקר התגובה הרגשנית על הרצח. שמעון פרס האנטי-מיתולוגי בזבז את התגובה התרבותית והעממית לרצח קודמו, והצליח להיכשל בבחירות מול נתניהו בשנת 1996. כדי להבין את דמות המיתולוגי כדאי לשוות בעיני רוחכם את פרס. איש שהוא בדיוק ההפך מפרס יהיה מיתולוגי, וראו את המהירות שבה נעלם מהתודעה אחרי שרובי ריבלין החליף אותו במשכן הנשיא.

בטורים עתידיים ננתח את הגורם המיתולוגי גם בקרב אמנים, סופרים, ספורטאים ואפילו פושעים. מיתוס איננו חייב להיות שקרי, אבל תמיד יש בו נופך של הפרזה ותפאורה של סיפורי אגדות שמרכיב האמת שבהם הוא מזערי. לפחות, העיסוק בזה יותר מעניין מאשר הדיווחים התימהוניים על מירי רגב, שלא לדבר על ציטטות חסרות השראה של משה בוגי יעלון.

  • פורסם בכל העיר, 19 יוני 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    יש לי עניין במילה הראשונה "השימוש". מי אלו המשתמשים? דוחפי הקו הפוליטי ואנשי המרקטינג והאופנה או אלה (כלל הציבור) שעומדים בתור כדי לצרוך את הסחורה ולקרא קריאות עידוד? אפשר שאנשים פשוט זקוקים למיתולוגיה וימציאו אותה בעצמם גם אם לא יהיו אנשי מקצוע שכל עיסוקם הוא במיתולוגיות ושורת הרווח שניתן לקצור מהן. אנגליה עוסקת ממש ללא הפסק בנסיון – לכאורה – להבין את ה"רדיקליזציה" של חלק (קטן) בקהילה המוסלמית. לא קשה למצא שם דוברים ציוניים – הלהוטים לייצר מיתולוגיה של 'הם-ואנחנו'. למשל פרצופים דוחים ומגעילים, כגון העיתונאית מלאני פיליפס, אשר יגיעו למסקנה שהטירור האיסלמי אינו בר-הבנה שכן מדובר במנטליות מיוחדת שאינה מוכרת למערב – מעין גרסה חדשה של תיאורית "הווילה בג'ונגל"… קשה לתפוס כיצד אומה שיצאה למלחמה בלתי-חוקית וגרמה לחורבן והרג קולוסליים מרשה לעצמה, ובלי להניד עפעף, לייצר ביקורת על טירוריזם, איסלמי או אחר – כל זאת מבלי שום דחף לההביט לרגע בראי -לא פלא שסקוטלנד רוצה להתנתק מאנגליה. איך הפכו הצביעות והשקר (המיתולוגיים) למזון הכ"כ אהוב על בני האדם? היש לזה יתרון אבולוציוני?

  2. יורם גביר הגיב:

    חיים ברעם היקר, אני חולק על הערכתך החיובית את לוי אשכול, משום שהוא אחראי יותר מכל אחד אחר (כולל משה דיין!) לכך שאנחנו תקועים כבר 50 שנה עם הכיבוש הארור וההתנחלויות הנפשעות. אני מציע שתקרא את המאמר פוקח העיניים שהתפרסם לפני כשבועיים באתר "אלכסון": http://alaxon.co.il/article/כך-חמקה-ישראל-מסכנת-השלום/

  3. עם רודף שלום = מיתולוגיה הגיב:

    אור לגויים … חוליירעס…

    https://www.youtube.com/watch?v=xatIsNxa1mw

    יודונאצים – כפי שאמר איש חכם.

  4. עודד הגיב:

    המשך וחיזוק לתגובות הקודמות: רצוי מאוד לוותר על מיתולוגיות מן הסוג שברעם מגלה סימפטיה כלפיהן. הן שקריות (כמו מרבית המיתולוגיות, וזה כשלעצמו לא נורא בהכרח) אך בעיקר מזיקות ( וזה נורא). בן-גוריון, בגין, דיין או אלון – אלה דמויות שבמקרה ה'טוב' אפשר למצוא איזון כלשהו בין נזקן לבין תועלתן, ועם פחות סלחנות, ובדיעבד, נזקן היה רב בהרבה מתועלתן. אין שום צידוק לכך שיכרכו אותן יחד עם רובינא, מסקין, עגנון וכיו"ב. דרך אגב, גם הדמויות האלה, שחשיבותן עצומה בתרבות של פלח מסוים – לא יותר מפלח מסוים! – בחברה הישראלית השסועה, אינן זקוקות למיתולוגיזציה. די לנו, למשל, בהישגיו של עגנון, אך לא מזיק לדעת על אופיו האגוצנטרי והקטנוני, וגם על הבעיתיות האמנותית בחלק מיצירותיו. אשר לאשכול: הוא לא ממש דמות מיתולוגית, וכך יאה. בחשבון נוקב – שאפשר למצוא אותו גם בספרו של תום שגב על מלחמת 1967 – נזקו של אשכול היה רב מתועלתו; וזה נזק כבד, כנראה בלתי הפיך. נתניהו כ'גיבור מיתולוגי' אפשרי? הוא כבר כזה, לדידם של ישראלים רבים מאוד ( ממש 'מלך' ו'תותח' ). יבושם להם.

  5. הפנתיאון המיתולוגי של חיים ברעם הגיב:

    כולל רק יהודים. ובנוסף לזה חיים ברעם הוסיף את הנשיא ברק (חוסיין) אובמה לפנתיאון המיתולוגי הפרטי שלו. למרות כל זה ברעם אינו מבקש את סליחת הקוראים על טעותו!
    [ברעם טען ש"ביבי הקל על ברק אובמה להתנהג כלפי ישראל כאילו הייתה מדינה מצורעת". אלא שפורסמו שתי ידיעות שסתרו את טיעונו של חיים ברעם:

    1. זרוע הממשל, "הפנטגון", שולחת לצבא הכיבוש טילים ופצצות "חכמות" בשווי 1,8 מיליארד $.

    "בשל היקפי התחמושת הגדולים, סביר כי מדובר בהשלמת מלאי עבור חיל האוויר עקב המבצע בעזה". לפי הודעת הפנטגון: העסקה כוללת 14,500 מערכות ג'יי־דאם (JDAM (joint direct attack munition המיועדות למטוסי הקרב של חיל האוויר. 
haaretz.co.il/news/politics/1.2641717
    ‎2. ארה"ב הגנה על זכותה של ישראל להחזיק בנשק גרעיני.
 "נתניהו הודה לקרי על ההחלטה לבלום כינוס ועידה לפירוז המזה"ת מגרעין עד 2016"
haaretz.co.il/news/politics/1.2643156
    זו המיתולוגיה של חיים ברעם, הטוען שהוא איש-שמאל.

  6. אלכס מסיס הגיב:

    לוי אשכול ומפלגתו אחראים במישרין יחד עם מפ"מ ("המיתולוגית") לעליית והלגטימיזציה של הימין
    בצרפם את מח"ל (הליכוד של היום) לממשלה שיצאה למלחמת הכיבוש ביוני 1967 – צרופם של
    ביגין וארליך ("ליברלים") לממשלה – הייתה אם כל חטאת.
    אשכול אמנם חיסל את הממשל הצבאי וביטל את שליטתו של איסר הלפרין-הראל במוסד ובשין בית
    גם יחד כשפירק את שני הארגונים החשאיים, המוסד והשין בית, מארגון אדיר כוח לממדים הגיוניים
    יותר – פרט לכך, רק מזגו הטוב היה ההבדל האמיתי בינו לבין בן גוריון לפני וגולדה מאיר אחריו.

  7. שפי הגיב:

    כשתגיע לטור המיתולוגיה של האינטרנט הישראלי, תכתוב שחיים ברעם הוא הכותב המיתולוגי של "הגדה השמאלית", ובכך תבוא על שכרך. 🙂

  8. חיים ברעם הוא "הגיבור המיתולוגי" של ארה"ב הגיב:

    חיים ברעם הוא "הגיבור המיתולוגי" של ארה"ב. הוא מגן על ידידתו בכל הזמנות… ברעם הכניס את הנשיא אובמה לפנתיאון הגיבורים המיתולוגיים הפרטי שלו. "אופס טעות" אבל ברעם לא מבקש את סליחת הקוראים על טעותו – כשטען ש"ביבי הקל על ברק אובמה להתנהג כלפי ישראל כאילו הייתה מדינה מצורעת".
    אלא שלא כך הדבר. פורסמו שתי ידיעות שסותרות את הטיעון של חיים ברעם:

    1. זרוע הממשל, "הפנטגון" שולחת לצבא הכיבוש טילים ופצצות "חכמות" בשווי 1,8 מיליארד $.

    "בשל היקפי התחמושת הגדולים, סביר כי מדובר בהשלמת מלאי עבור חיל האוויר עקב המבצע בעזה. לפי הודעת הפנטגון, העסקה כוללת 14,500 מערכות ג'יי־דאם (JDAM (joint direct attack munition המיועדות למטוסי הקרב של חיל האוויר."
haaretz.co.il/news/politics/1.2641717
    ‎2. ארה"ב הגנה על זכותה של ישראל להחזיק בנשק גרעיני.
"נתניהו הודה לקרי על ההחלטה לבלום כינוס ועידה לפירוז המזה"ת מגרעין עד 2016"
haaretz.co.il/news/politics/1.2643156

  9. אלכס מסיס הגיב:

    טעיתי: כתבתי מח"ל כשהתכוונתי לגח"ל

הגיבו להפנתיאון המיתולוגי של חיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים