הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביולי, 2015 14 תגובות

זהו ספרו הראשון של דיוויד הארווי אשר מופיע בעברית. הספר נכתב בשנת 2005 ותרגומו יצא לאור לפני כמה שבועות, בהוצאת מולד שזאת הזדמנות נאותה לברך על הקמתה. הספר עוסק בתקופה הנוכחית אשר נשלטת ע"י האידיאולוגיה והפוליטיקה הניאו-ליברלית, ומכונה לכן התקופה הניאו-ליברלית. בעוד שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא בעיקרה אוסף בלתי-קונסיסטנטי של רעיונות עמומים שמצטיינים ביכולת הפיתוי שלהם, הרי שהפוליטיקה הניאו-ליברלית היא פרויקט קוהרנטי שמהותו שיקום כוחו של ההון ביחסי הכוחות בין ההון למעמד העובדים. בהתאם לכך, ראוי לקבוע את גבולות התקופה הזאת מתוך הפרספקטיבה של השינוי ביחסי הכוחות בין ההון למעמד העובדים. פרספקטיבה זאת מובילה לקביעת נקודת ההתחלה בסוף שנות השבעים, הזמן בו החל התהליך של שיקום כוחו של ההון וחידוש התהליך של צבירת הון מואצת במרכזי הקפיטליזם – בארה"ב ובבריטניה.

החוקר המרקסיסטי פרופסור דיוויד הארווי (צילום: מורנינג סטאר) david-harveyהחוקר המרקסיסטי פרופסור דיוויד הארווי (צילום: מורנינג סטאר)

מחבר הספר, פרופסור דיוויד הארווי הוא הוגה מרקסיסטי מעמיק, אשר מלמד גיאוגרפיה פוליטית במרכז ללימודי מוסמכים של האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. הגותו, ספריו והרצאותיו מבוססות על קריאה אוהדת אך ביקורתית של הטקסטים של קארל מרקס אשר מבחינה בין המתודה הכללית של מרקס לבין הניתוחים ההיסטוריים שלו (גם במקרים הרבים בהם השניים שזורים זה בזה). ההפרדה הזאת והדבקות בעקרונות היסוד הביקורתיים של מרקס עוברת כחוט השני בהרצאותיו וספריו של הארווי אשר עוסקים בקריאה פרשנית של "הקפיטל" וכן בספריו (כמו הנוכחי) אשר עוסקים בעידן הניאו-ליבראלי הנוכחי.

לדברי המחבר, התקופה הניאו-ליברלית עומדת בניגוד חריף לתקופת "הפשרה המעמדית" של העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר התאפיינה בהתחזקות של מעמד העובדים על חשבון האטה בתהליך צבירת ההון. האטה זאת הגיעה לשיא במיתון של אמצע שנות השבעים, האטה אשר סיכנה את ההון. ההתחזקות של הלכי רוח אנטי-סמכותניים בשנות הששים נחוותה על ידי בעלי ההון כסיכון נוסף, אבל ההכנות האידיאולוגיות למתקפה על מעמד העובדים החלו הרבה קודם: ההכנות אלו החלו בתחילת תקופת "הפשרה המעמדית" על ידי חלקים ממעמד בעלי ההון שלא קבלו את הפשרה הזו, וחיכו להזדמנות לערער עליה – הזדמנות שהופיעה לראשונה עם המשבר הכלכלי של אמצע שנות השבעים.

שאלת המפתח היא מה איפשר את המהפך הזה ממשטר של ריסון ההון למשטר של הגדלת עוצמתו; זאת אומרת, מה הגורמים העומדים מאחורי התמוטטות משטר הפשרה המעמדית והירידה הדרסטית בכוחו של מעמד העובדים. נראה שהמחבר מייחס חשיבות מרכזית למתקפה האידיאולוגית המקדימה, שבמוקדה מושג מעורפל של חירות. בפרט, מושג החירות הונגד לכוח מוסדי אשר יוחס למדינה ולאיגודי העובדים, תוך התעלמות מכוחם (העודף) של בעלי ההון. זאת, תוך התעלמות מכך שכוחם של איגודי העובדים משרת את האינטרסים של העובדים – גם כאשר השירות הזה חלקי ופגום – בעוד שכוחו של ההון משרת את האינטרסים של בעלי ההון.

המחבר גם רומז שאיגודי העובדים שקעו בתרדמת אידיאולוגית ופרקטית, ונכשלו בשימור ופיתוח של חזון של חברה מתוקנת-סוציאליסטית ובחוסר מעש פוליטי המודרך על ידי חזון כזה. בנוסף לכך, המחבר מצביע על פיתוח טכנולוגיות תקשורת ומחשבים אשר אפשרו – החל משנות השבעים – לשלוט ולהניע הון בהיקפים ובמהירויות חסרות תקדים. לדעתי יש גם לציין את הירידה ההדרגתית בעלות ההובלה הימית והאווירית, אשר הגיעה בשנות השבעים לרמות שצמצמו ביותר את היתרון העסקי של ייצור מקומי.

אכן, במוקד הניתוח של המחבר נמצאת תרמית אידיאולוגית המשתמשת במושג המעורפל של חירות על מנת לקדם פוליטיקה של צמצום הכוח של העבודה המאורגנת. נראה לי שגם אם לא בקבלים את הניתוח הזה, חייבים להבין שמהות הניאו-ליברליזם כפרויקט פוליטי היא שיקום כוחו של ההון ביחס לעובדים, ואמצעי מרכזי בפרויקט זה הוא מתקפה על העבודה המאורגנת. הצלחתו של הפרויקט הזה מתבטאת בכך שיחסי הכוחות בין ההון לעובדים כיום דומים ליחסי הכוחות בשנות העשרים.

מאפייני צבירת ההון בתקופה הניאו-ליברלית

בניגוד לשנות העשרים בהן צבירת ההון התבססה בעיקר על ניצול עובדים במרכזי הקפיטליזם (על-ידי תהליך הניכוס של הערך העודף של הייצור) ונישול תושבי הפריפריה העולמית (באמצעות הפרויקט הקולוניאלי), הרי שהיו צבירת ההון מתבססת יותר על נישול של תושבי מרכזי הקפיטליזם (באופנים שיפורטו להלן) וניצול (עמוק יותר) של עובדים בפריפריה. אספקטים מרכזיים בתהליך הזה הינם:

  • הפיכת שירותים ומשאבים ציבוריים לסחורה ("הסחרה"). בפרט, שירותי בריאות, חינוך, רווחה ותרבות נהפכים לסחורה (בדרך כלל ע"י הפרטה מלאה או חלקית) ומשמשים כמוקדים של צבירת הון, בד בבד עם נישול הציבור מגישה חופשית אליהם. באופן דומה, ההון מנשל את הציבור מרכוש משותף (משאבי טבע, תשתיות פיזיות שנבנו בכספי הציבור, ונכסים רוחניים ותרבותיים שפותחו ע"י הציבור או במימונו), משתלט עליו וגובה רנטות מונופוליסטיות מופקעות על שימוש בו.
  • פיננסיזציה. תהליך הנישול מובל על ידי ההון הפיננסי. התהליך כולל ספקולציות, מיזוגים תוך פירוק של יחידות יצור, והתרכזות העסקית בערך הנקודתי של מניות (ובשורה האחרונה בחשבון רווח והפסד רבעוני). התנודות בערך נכסים ריאליים ופיננסיים מרוששות שכבות רחבות בציבור, בפרט ע"י פגיעה בביטוח הפנסיוני ונישול ממגורים בשל אי-עמידה בתשלומי חוב שתופחים בשל תנודות בשיעורי הריבית.
  • יצור, ניהול וניצול משברים. בפרט, יצירת "מלכודת חובות" הן על משקי בית והן על כלכלות לאומיות באופן שמאפשר להכריז על הלווה כחדל-פירעון ולהשתלט על נכסיו במחירי רצפה. עניין מרכזי הכרוך בכך היא יצירת נורמה פוליטית על פיה חדלות-פירעון של הלוואה בלתי שקולה לא מובילה להפסד למשקיע הספקולטיבי אלא לנישול הלווה מכל נכסיו. הנורמה הזאת מופעלת הן במישור האזרחי (ביחס למשכנתאות, הלוואות לסטודנטים, ואשראי למשקי בית) והן במישור הבינלאומי (ביחס לחובות של ממשלות), והיא מייצגת הבדל משמעותי בין הניאו-ליברליזם הנוכחי לבין הליברליזם הכלכלי הקלסי.

יצוין ש"מלכודת החובות" היא תהליך תלת-שלבי. בשלב הראשון מוצעות הלוואות על מנת לעודד צריכה ברמה שלא ניתן לממן בצורה אחרת, תוך הסטת הלווה מאסטרטגיות אלטרנטיביות שעדיפות עבורו בטווח הארוך. בשלב השני, כאשר הלווה מתקשה להחזיר את ההלוואה – מה שצפוי מראש – מוצעות לו "הלוואות גישור" בריבית גבוהה יותר ויותר. בשלב השלישי, שמתרחש בדרך כלל לאחר שכבר התקבלו תשלומי ריבית בהיקף שעולה על ההלוואה המקורית, מסרבים לתת הלוואות נוספות, מכניסים את הלווה למצב של חדלות-פירעון ומפשיטים אותו מנכסיו. במישור האזרחי, ההלוואות המוצעות "ברוחב יד" מונעות התקוממות עממית על יוקר המחיה (למשל, העלייה המטאורית של שכר הלימוד במוסדות השכלה גבוהה בארה"ב והעלייה הספקולטיבית במחירי בתי מגורים במקומות רבים). ברמה הבין-לאומית, ההלוואות מפתות מדינות מתפתחות לקנות תוצרת זרה במקום להגן על היצור המקומי ולפתח אותו. בשני המקרים, חדלות-הפירעון מוצגת כבעיה פרטית של הלווה ומיוחסת לכישלון מוסרי שלו. אינני טוען שההלוואות מוצעות מראש מתוך כוונה שהלווה יגיע לחדלות-פירעון, אלא, שבניגוד לגישה הבנקאית הקלסית ומתוך התבססות על מגוון נורמות פגומות של המשטר הניאו-ליברלי, לא נעשית הערכה ריאלית של סיכוי ההחזר ולפיכך רבים מן הלווים מגיעים לחדלות פירעון ורבים יותר מגיעים לשלב השני שגם הוא מנשל באופיו.

  • מהפך רגרסיבי בהעברות הממשלתית – מיסים והיטלים. הורדה של מיסים על הכנסות של תאגידים, על הכנסות גבוהות משכר ועל רווחי הון, אשר ממומנת ע"י קיצוץ שירותים חברתיים ו/או העלאת מיסים והיטלים על צריכה בסיסית. המימון הנ"ל מהווה נישול של הציבור מזכויות חברתיות שהושגו במאבקי העבר (בתקופת הפשרה המעמדית ולפניה).
  • חוזי העסקה קצרי מועד ועובדים חד-פעמיים. כאן מדובר במגוון רחב של תופעות (ובפרט בתופעת עובדי הקבלן והשירותים) שמשמעותם הינה נישול העובדים מביטחון תעסוקתי.
  • פרספקטיבה עסקית קצרת טווח. הפיננסיזציה מקדמת פרספקטיבה עסקית קצרת מועד אשר מעודדת, בין השאר, חוזי העסקה קצרי מועד משום שהיא מבטלת את היתרונות העסקיים של העסקה קבועה (או ארוכת טווח). הפרספקטיבה קצרת הטווח גם מעודדת התעלמות מן הנזק הסביבתי שמפעל גורם אפילו למשאבי הטבע שהוא תלוי בהם באופן ישיר.

כל התופעות שצויינו מקודמות בכיסוי של מסך עשן אידיאולוגי תוך שימוש רטורי במושגים עמומים של חירות (או חופש) ויעילות כלכלית. פיזור העשן מחייב לשאול שאלות מורכבות כגון מה משמעות החירות (או החופש) אשר מוצע, מה המחיר שלו (למשל באילו חירויות אחרות הוא פוגע), ומי מרוויח למעשה מן העסקה. למשל, יש להסביר שה"חופש" המובטח ע"י חוזה העסקה קצר-מועד בא במחיר ביטחון תעסוקתי ומשרת בעיקר את המעסיק, וש"היעילות הכלכלית" היא סיסמא שמשמעותה הממשית היא שימוש אופטימלי בהון ולא אופטימיזציה של טובת הציבור. ראו פירוט בפסקאות הבאות.

ביקורת הרטוריקה הניאו-ליברלית

מושגי החופש והחירות מככבים ברטוריקה הניאו-ליברלית, ומקשים על התמודדות עם הרטוריקה הזאת. יש לחשוף את העובדה שהחופש והחירות מפורשים ברטוריקה הזאת באופן מאוד מצומצם ווולגרי, תוך התעלמות מהעובדה שכל צורה של חיים חברתיים מבוססת על כפיה של כללים חברתיים אשר מאזנים בין חירויות שונות (וצרכים שונים), משום שאלו נוטים להתנגש זה בזה. הרטוריקה הניאו-ליברלית מכירה רק בסוג אחד של חופש ובסוג אחד של זכויות: חופש התקשרות החוזית (אשר משרת בעיקר את בעל ההון) והזכות להגנה על הקניין הפרטי (אשר גם היא משרתת בעיקר את בעל ההון). בניגוד לכך, החופש ממחסור, אשר הוכר על ידי הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט כאחד מארבעת החירויות הבסיסיות, לא רק שאינו מטרה של הפוליטיקה הניאו-ליברלית אלא שהיא מחבלת בו באופן שיטתי. לפיכך, בחשבון אחרון, הפוליטיקה הניאו-ליברלית פוגעת בחירות של רוב הציבור, משום שכל החירויות האחרות הינן חסרות משמעות כמעט עבור אדם הסובל ממחסור. רק חבילה מאוזנת של חירויות, אשר כוללת את ארבעת החירויות של רוזוולט, היא מטרה פוליטית ראויה ומימושה תלוי בהסדרים פוליטיים אשר מבטיחים אותן. ודוק: הסדר פוליטי אשר מבטיח דבר כלשהוא כרוך תמיד באופציה של הפעלת כוח ע"י החברה (באמצעות נציגים מורשים לכך). דבר זה תקף הן לגבי ההגנה על הרכוש הפרטי וכפיית קיום חוזים – אשר האידיאולוגיה הניאו ליברלית מכירה בהן כראויות להבטחה –  והן לגבי החופש ממחסור אשר ראוי להבטחה אפילו לדידו של נשיא ארה"ב (בשלהי מלה"ע השנייה).

לדעתי, טענות "יעילות כלכלית" מועלות לעיתים קרובות כהצדקה לצעדים של הפוליטיקה הניאו-ליברלית. למושג זה יש שתי משמעויות שונות. בזירה הציבורית הכוונה היא לטענה שהמדינה מתנהלת באופן פחות יעיל מעסקים פרטיים ולטענה שוועדי עובדים גורמים להתנהלות לא יעילה של מקומות העבודה. לשתי הטענות אין שום בסיס עובדתי, והן גם מתעלמות מכך שהעובדים השכירים במקומות עבודה גדולים הם חלק גדול מהציבור ולכן האינטרס שלהם הוא גם אינטרס ציבורי. כמוכן, נראה שהטענה על התנהלות בלתי יעילה של המדינה מבוססת על השוואה בין ניהול מדינתי של שירות ציבורי מסוים לבין אופי הפעולה של עסק קטן, בעוד שההשוואה צריכה להיות לאופן הפעולה של עסק בסדר גודל של השירות המדובר. הניסיון ההיסטורי מלמד שכמעט תמיד הפרטה של שירות ציבורי גורמת נזק משמעותי לציבור הרחב (המשמש בשירות זה), וזאת אף מבלי לקחת בחשבון את הנזק לעובדים, ואילו יחידים שהרוויחו מן ההפרטה הם בעלי ההון שרכשו את הנכס המופרט (ושכבה דקה של מנהלים ומתווכים אשר משרתת אותם).

כמו כן, מושג שונה של יעילות כלכלית מופיע בתורת הכלכלה ומשפיע על אופן חשיבתם של רוב הכלכלנים, אשר הצליחו להשיג השפעה רבה על מקבלי ההחלטות והציבור. בתורה זו, יעילות הכלכלית מוגדרת במונחים של שימוש ביחידות כסף בלי התייחסות לחלוקה הבלתי שווה של כסף בציבור. במילים אחרות, הישויות שההגדרה הזאת מכירה בהם הן יחידות כסף, לא בני אדם. לפיכך, הקצאה של משאבים למי שמוכן לשלם יותר עבורם נחשבת כיעילה כלכלית, ומוצגת כצודקת, למרות שהנכונות "לשלם יותר" משקפת את כמות הכסף שבידי האדם יותר מאשר את הצורך שלו במשאבים הנידונים.

ההתפשטות הגיאוגרפית

המחבר מצביע על כך שההגמוניה הניאו-ליברלית השתלטה על העולם באופן בלתי אחיד. היא הופיעה בזמנים שונים במקומות שונים, ולבשה צורות שונות במדינות שונות, תוך שהיא משתלבת בנסיבות חברתיות שונות. ואכן, היא מופיעה כ"תשובה" אחידה לבעיות שונות, כפתרון המחפש בעיות.

המגוון כולל כפיה גלויה של הפרויקט הניאו-ליברלי במסגרת משטר דיכוי אלים תוך שיתוף פעולה בין ארה"ב ואליטות הון מקומיות (צ'ילה 1973, עיראק 2003), כפיית הפרויקט ע"י מוסדות הון בינ"ל במסגרת "משבר חוב" (מקסיקו 1982-84 ו1995, דרום קוריאה 1997-98), אימוץ הפרויקט תוך השתלטות של מקורבים על נכסי ציבור בתקופה כאוטית (רוסיה 1989), וקידום הפרויקט באמצעות השתלטות של השלטון  הפוליטי (בריטניה וארה"ב בשנות השמונים). רגרסיה ניאו-ליברלית פגעה גם במדינות עם משטר סוציאל-דמוקרטי חזק כגון שבדיה (1991), שלא לציין את הפגיעה בכל מדינות אירופה המערבית.

אכן, משברים פיננסיים (בפרט משברי חוב) ושיתופי פעולה בין אליטות הון מקומיות וגלובליות משחקים תפקיד מכריע בהרבה מקרים. משברים אלו הובילו לאימוץ חלקי או מלא של ה"פתרון" הניאו-ליברלי אשר כולל הסחרה והפרטה של שירותים ומשאבים ציבוריים, הסרת רגולציה (בעיקר על ההון), שינוי רגרסיבי בהעברות ממשלתיות, ופגיעה שיטתית בכוחם של איגודי העובדים. הפתרון הניאו-ליברלי למשבר חוב הופעל לראשונה בעיר ניו-יורק בשנת 1975, והוביל לשבירת עוצמת איגודי העובדים בעיר.

אחרית הדבר של רונן מנדלקרן מתייחסת לסיפור הישראלי המוכר לכולנו. רונן טוען שהמקרה הישראלי שונה מן המקרים האחרים שנסקרו בספר מכיוון שהתפנית הניאו-ליברלית קודמה ע"י הבירוקרטיה הממשלתית הגבוהה תוך הסתייגות של המגזר העסקי. אולם הרושם שלי הוא שרק החלק היצרני של המגזר העסקי היה מסויג, ואילו החלק הפיננסי תמך בתהליך תוך הבטחת האינטרסים שלו. בפרט, הפרויקט הניאו-ליברלי חלחל לישראל כבר לפני 1985, והתבטא בהתחזקות המגזר הפיננסי ובהחלשות של ההסתדרות. המשבר האינפלציוני שימש הזדמנות להעמקת הפרויקט בשנת 1985, והזדמנות נוספת בדמות המשבר הכלכלי של ראשית שנות האלפיים הובלה להעמקה דרסטית שלו בשנים 2002-03.

תקווה או פחד

התקווה שעולם טוב יותר אפשרי הינה מהותית לפוליטיקה פרוגרסיבית, בעוד שהטענה שאין אלטרנטיבה אחרת הינה אחת מטענות המפתח של הניאו-ליברליות. אני סבור שהטענה הזאת מדהימה בחוצפתה, שהרי משטרים אלטרנטיביים שונים התקיימו במהלך ההיסטוריה ובפרט בתקופת "הפשרה ההיסטורית" שהמשטר שלה והמוסדות שהיא יצרה עדיין לא פסו מן העולם ומהווים מטרה למתקפות הניאו-ליברליות. למעשה הניאו-ליברליזם ניזון מפחד שהמצב עלול להיות עוד יותר גרוע. ההכרה בכך שמצב העובדים הדרדר בעשורים האחרונים תחת המשטר הניא-ליברלי הנוכחי והייאוש מן האפשרות להחליפו מייצרים חשש מוצדק מפני הבאות. מתוך ייאוש כזה, נראה כאילו האסטרטגיה הקיומית הטובה ביותר היא של מאבק כנגד העובדים האחרים ובפרט כנגד אלו שמצבם רע יותר. בפרט, העובדים הנמצאים בעשירונים העליונים חוששים שוויון פירושו התרוששות לרמה של העשירונים התחתונים. מיותר לציין שהפחד הזה משחק לידי המשטר הניאו-ליברלי. בניגוד לכך, ניתן לבנות סולידריות בין העשירונים השונים על בסיס התקווה שהמצב של כל העשירונים יכול להשתפר, ובפרט ששוויון יכול להיות מושג ברמה של העשירונים העליונים אם הנישול והניצול של העובדים יופסק.


ניתן לעיין באחרית הדבר של ד"ר רונן מנדלקרן:
http://preview.tinyurl.com/molad2015

לרכישת הספר: הוצאת מולד
http://www.molad.org/info/publishing

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    "מסך העשן" המדובר שמו בעצם הוא הונאה, והונאה שעובדת! אולם כיצד היא עובדת? האם הונאה היא עדיין הונאה באם הצד שמרומה רוצה להיות מרומה? ההון הפושע יכול להצתדק ולהגיד (במידה של צדק) שהוא סיפק לעם את מה שהעם רצה – ולכן הוא נקי מחטא ושרק מי שיצליח לרבע את המעגל הזה יוכל לבא בטענות (אולי גם משפטיות) אל נותני הטון בשלטון הפשע. הבעיה שהשלטון אינו רק שולט כלומר הוא אינו עוסק רק באדמינסטרציה אלא הוא חולש על כל הכוחות המעצבים את המציאות לטובת המנגנון. או במילים אחרות המנגנון הזה – שבעיקרון היה צריך להיות טיפש – פיתח לעצמו תודעה עצמית וקם על יוצריו. – את זה חייבים להוכיח! הטענה ש"אין אלטרנטיבה" – זוהי בעצם ההיצתדקות וההיתממות של ההון אשר טוען שאין אלטרנטיבה לכך שהרוב הוא זה שאמור לקבוע. מה שההון שוכח לציין הוא שהאצבעות המזוהמות שלו יושבות חזק מאד על כל האמצעים להשפעה על חינוכו של העם. וההון גם אינו צריך לחנך את כולם. הוא מסתפק ב 85% (בערך) של בני האדם שמטבעם נוטים לחיים קלים, פשטניים וייצריים ואשר מבחינתם זוהי הגשמת החלום, ואין להם צורך בחיים אחרים – וככה הם מתקיימים. זו גם משמעות נאום הקמיעות..

  2. אלמקייס הגיב:

    הספר של הארווי יצא באיחור של כמה עשורים והספיק להקדים רק בכמה שנים את קריסתה של האידיאולוגיה הנאו-ליברלית. מהתרשמות שלי מספריו האחרונים של הארווי שפורסמו לאחר משבר 2008, נראה שהוא זנח את התזה שהוא הציג בספר גם אם הוא נאלץ לדבוק בה מטעמים של "הון סימבולי". שכן משבר 2008, שחיסל סופית את הנאו-ליברליזם כאידיאולוגיה, הצליח לעורר לא מעט התעניינות בספר. התעניינות בצורה של "כמה טוב היה לפני הנאו-ליברליזם" ופנטזיות אדולסצנטיות על מה היה אפשר לעשות אחרת "רק אלמלא". "האופן החדש" של צבירת ההון מתאר את הניוון של הקפיטליזם המונופולי ומשקף נקודת מבט שמתייחסת רק למעמד העובדים של המדינות האימפריאליסטיות. ייאמר לזכותו של הארווי שהוא מודה בזה בחצי פה.

    כותב המאמר מציין שהארווי מתייחס למרקס באופן ביקורתי. אבל האופן הביקורתי של הארווי הוא הדבר המדאיג בסיפור. עיקר הביקורתיות של הארווי למרקס היא בכך שהארווי דוחה את העמדה האנטי-רפורמיסטית של מרקס. הארווי למשל חושב שהצדק היה עם רוברט אוון ולא עם מרקס בנוגע לאפשרות של "כסף עבודה" תחת הייצור הקפיטליסטי. הארווי חושב ש"קפיטליזם עם פנים אנושיות" הוא דבר אפשרי.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      לאלמייקס: לדעתי, מוקדם להספיד את הניאו-ליברליזם. הוא אמנם ספג מכה קשה בשנת 2008, אבל הצליח להתאושש ממנה תוך שימוש בכלים הרגילים שלו (דהיינו, "חלוקת" ההפסדים עם כלל הציבור). יחסי הכוחות המעמדיים לא השתנו מאז! ציבור העובדים עדיין מסומם על ידי הרטוריקה השקרית של הניאו-ליברליזם והניסיון להביא לרדיקאליזציה שלו כשל, בשל חולשה (יחסית) של תנועת ההתנגדות (בפרט, חוסר תשתית אידאולוגית מוסכמת בתוך קבוצת הפעילים). כל זה נכון להיום ויכול להשתנות מחר.

      "ביקורתיות" כלפי תורה כללית אינה אי-הסכמה כללית אלא ניתוח של התורה וניסיון לפתחה ולהתאימה. אני בספק אם מרקס העלה בדעתו שכתביו יהפכו למקודשים ושהיה מסכים לכך. בכל מקרה, זאת לא הקריאה שלי במרקס. תורתו של מרקס היא מתודה ביקורתית אשר גם מופעלת בנסיבות היסטוריות מסוימות. הביקורתיות של המחבר מתבטאת בעיקר בניסיון להפריד בין עקרונות שונים של המתודה וכן בינם ובין הפעלתם בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה.

  3. אשר פרוליך הגיב:

    אם כי אני מכבד מאוד את דוויד הרוואי ומקבל חלק גדול מהסבריו,עדיין יש מה להתווכח ולדון.
    לעולם לא הייתה "פשרה מעמדית" .בגלל עליית שיעור הרווח בשנות ה70, כתוצאה מהבנייה מחדש
    של ההרס הגדול של מלחמת העולם השנייה ,ומלחמת יפן -ארה"ב ,והתחזקות ברה"מ כמעצמה עולמית,לממשלות ולבעלי ההון לא הייתה בררה אלא לקבוע תנאים סוציאליים לעובדים כדי למנוע את ההתקוממות והגעה לשלטון.
    ל"אידאולוגיה" הניאו ליבראלית נוצרה תמיכה על ידי המשברים שהתפתחו בברה"מ ,טעויות תכנון,ריכוז וניצול לרעה של המנגנונים הביורוקרטים,חוסר דמוקרטיה ,צנטרליזם חולני שחזקו את הגישה האינדיבידואליסטית ו"השוק החופשי" לכאורה,דבר שבפועל הפך לשילוב בין הכוח הפוליטי
    לבעלי ההון והסקטור הפיננסי במערב,רחוק מאוד "מהעקרונות הניאוליבראלים" כביכול.
    כוון שהנושאים שבספר כל כך חשובים ומרכזיים,שווה לפתוח בדיון ,אפילו ארוך,בסוגיות בשונות,ואני מקווה שאוכל להמשיך ולהשתתף בו.

    • עודד גולדרייך הגיב:

      לאשר: השימוש במונח "פשרה היסטורית" אינו מציע כי הפשרה הזאת נבנתה על טוב לב פתאומי של בעלי ההון. כמובן שאותה "פשרה" היא פשרה בין אינטרסים מנוגדים והצד החזק יותר (בעלי ההון) "הסכים" לה מכיוון שלא היה מסוגל, באותה תקופה, לכפות דרך שתתעלם באופן בוטה מן האינטרסים של העובדים ומכיוון שתנאי הפשרה לא פגעו בו באופן אנשו (בשל האפשרטות לצבירת הון בתהליך הרחבה). פירוט הנימוק הזה מחייב ניתוח היסטורי של התקופה המדוברת, שצמכה מן התקופה הקודמת (של בין שתי מלה"ע), וזה יוביל לצורך בניתוח התקופה הקודמת. (זה יוביל אותנו לדגרסיה מסוג זו שריכרד וגנר נזקק לה ב"טבעת הניבלונגים".) אבל אבחנה חשובה שאני עוקב אחריה בתגובה שלי היא תיערוך על פי שוני ביחסי הכוחות המעמדיים. בפרט, אפשר לבקר את הרפורמיזם (ביחוד בשלביו הרופסים האחרונים) שהצדיק את ה"פשרה המעמדית" מצד העובדים, אך קשה שלא להסכים שיחסי הכוחות בתקופה זו היו שונים מהותית מיחסי הכוחות היום.

  4. אשר פרוליך הגיב:

    מצטער על הניסוח הלא ברור של תגובתי הקודמת שנכתבה בחיפזון.
    למעשה, הניאו-ליברליזם הוא הוא ה"אידאולוגיה של הקפיטליזם". לפי השקפה מטריאליסטית היסטורית ובכלל,הקפיטליזם "נולד" לא כאידאולוגיה אלא כשיטה,כסדר כלכלי. מרקס הסביר טוב מאוד שה"ההוויה יוצרת את התודעה",לכן, מבחינה כרונולוגית לפחות,ראשית נולדה "השיטה" ולאחר שהתפתחה,ותוך כדי,נוצרה האידאולוגיה. כך, הניאוליברליזם בא כדי להגן על השיטה הקפיטליסטית המאוחרת ,בתקופת המשבר הסופני שלה,כשהטיעון המרכזי שלה הוא שזה"הרע במיעוטו".
    אבל כדי לטעון מה טוב או מה רע יותר באופן השוואתי,חסר המודל של חברה סוציאליסטית שלא התקיים לעולם. הדוגמה של ברה"מ או של סין, דווקה משמשות את הניאו-ליבראלים כדי "להוכיח " שהקפיטליזם הוא "הרע במיעוטו".
    הרוואי,כמו אינטלקטואלים רבים מהשמאל, לאור הניסיון ההסטורי החלקי והלא מוצלח של המאה ה20,מחפשים "בנרות" פתרון ב"קפיטליזם עם פנים אנושיות" מתוך הכזבה ויאוש. הפיספוס הוא בחוסר הבנה של המנגנון הדיאלקטי הפנימי של הקפיטליזם,שמביא לסתירה פנימית בסיסית בין העבודה האנושית לצבירת ההון הפרטי.

  5. עודד גולדרייך הגיב:

    אשר: כמה הערות טלגרפיות
    1. אני חושב שהפסקא האחרונה שלך חוטאת להרוואי.
    2. אין מחלוקת על כך שהניאו-ליברליזם הוא שלב היסטורי במשטר הקפיטאלסטי.
    3. אני חושב שהביטוי "ההוויה יוצרת את התודעה" מובן בצורה פסקנית מדי,
    שהרי אם ממש כך אז מה המקום לדון ב"תודעה" (ובפרט כוזבת)
    וב"היות מעמד לעצמו".

    מ2 & 3, יתכן שיש מחלוקת בין היחס בין המציאות לתודעה, ובפרט לחשיבות האידאולוגיה ולשאלה אם היא באה כרונולוגית אחרי — אכן טענה מרכזית של המחבר הוא שהייתה הכנה אידאולוגית לפני שיחסי הכוחות השתנות בפועל ושהשינוי הזה נעזר מאוד בהכנה ההיא. יתכן, לדעתי, שהוא מפריז בחשיבות ההכנה, אבל נראה לי שאתה ממעיט מדי בחשיבותה. בכל מקרה, אני ממליץ לקרוא את הספר.

  6. אשר פרוליך הגיב:

    עודד:

    ברור שהקשר בין ההוויה לתודעה הוא לא פשוט,חד סיטרי או מכניזיסטי. זה קשר מורכב וכל נסיון לפשט אותו כפי שמשתמע ממה שכתבתי בתמציתיות עלול להטעות. אבל הגישה הדיאלקטית והמטריאליסטית ,שהיא למעשה,הגישה של המדעים המתפתחים על בסיס הניסיון האמפירי, מסבירה
    ש"התודעה" מושפעת,משתנית,תוך כדי הניסיון ההסטירי והתפתחות האנושיות. ברור שלפני התפתחות הניאוליברליזם כאידאולוגיה, קדמו לו התפתחות אדירה של הייצור,המדעים,הטכנולוגיה,לצד התפתחויות הסטוריות פוליטיות ותרבותיות,אבל אין ספק שאידאולוגיה זו התפתחה לא ""מן האוויר" או במוחות של כלכלנים.
    כשמרקס דבר על התודעה הכוזבת התכוון שהפועלים-העובדים,יהפכו למעמד כשההוויה שלהם תתחבר לתודעתם כמעמד.בתהליך ארוך זה,לבעלי ההון יש כלים עצומים למנוע מצב כז,באמצעות התקשורת,הפוליטיקאים המזוייפים,מערוכת המשפט והשלטון.
    נכון שהרוואי עדיין לא מציע במפורש "קפיטליזם אנושי" אבל מצד שני נמנע מלהכנס לפולמוס "מה במקום". וה"מה במקום",לא תמיד דרך סלולה פרחים וחיוכים נחמדים.

  7. אשר פרוליך הגיב:

    עודד שלום

    המונח "פשרה" ועוד יותר "פשרה היסטורית " מטעה,כוון שמכליל מצב סופי,או לפחות מצב יציב.
    אבל מצד המפלגות הסוציאל דמוקרטיות שדגלו ודוגלות גם היום ב"פשרה" כזו,הייתה בגידה באינטרס האמיתי של העובדים בכך,ששום מצב בטבע הוא סופי או יציב. בכך, אלה פגעו באפשרות לחולל שינוי עבור כל החברה האנושית,ונתנו לבעלי ההון את הזמן והשקט להמשיך בניצול הערך העודף של העבודה. לגבי המשפט הקצר אבל מלא משמעויות "ההוויה יוצרת את התודעה" צריך להבין אותו במובן הדיאלקטי,קרי, לא כתהליך חד כווני או מכאניזיסטי,אלא כתופעה טבעית של החברה האנושית שמתקיימת ,מתפתחת ומתהווה על ידי העבודה האנושית.ברור שלתרבות,לטכנולוגיה ,לתקשורת,למערכות שלטון ומשפט תפקיד מרכזי בתודעה האנושית אבל כל אלה לא נוצרות בעצמם במוחות של בני אדם. בגלל שהשליטה בכל אלה היא בידי ההון, לעובדים ולפועלים "תודעה כוזבת" לעצמם,אפשר להגיד אפילו ניכור עצמי, ולכן גם ההוויה שלהם כוזבת,בחברת הצרכנות והשיעבוד כמעמד מנוצל על ידי מעמד אחר. אינני טוען שלא היתה "הכנה" אידאולוגית לניאו-ליברליזם. בכל שלב הסטורי יש "הכנה" שכזו (ובמקרה זה התחילה עוד בנפילת הפאודליזם),א

  8. אשר פרוליך הגיב:

    מציע לקרוא את המאמר של ANDREW KLIMAN כבקורת מכובדת ומעמיקה על דוד הרוואי בLEFT FORUM ׁ
    "http://kapitalism101,wordpress.com "THE ENIGMA OF THE ENIGMA
    posted march 10/2012
    ובכלל הדיאלוג והבקורת בין שני אישיים גדולים אלה שתרמו ותורמים כל כך לחשיבה המארקיסטית המרעננת ,הכול כך נחוצה והחשובה של ימנו.

    • אלמקייס הגיב:

      המאמר הנ"ל לא נכתב בידי אנדרו קליימן אלא בידי ברנדון קוני.

      למרות מספר טעויות של הארווי עליהן מצביע המאמר, בוויכוח בדבר שיעור הרווח שחודש לאחרונה בעקבות מאמרו של מיכאל היינריך במגזין Monthly Review, הארווי דווקא תפס את העמדה הנכונה שמצדדת בביקורת של היינריך. שלא כמו קליימן שסבור שירידה בשיעור הרווח היא התיאוריה המרקסיסטית של המשבר המחזורי, להבדיל ממגמה ארוכת טווח שמאפיינת את הייצור הקפיטליסטי מתחילתו ועד סופו. הארווי דווקא נאמן, גם אם לא באופן מפורש ועקבי לתיאוריה – הלא שלמה – שהציג אנגלס ב"אנטי-דירינג", תיאוריית משבר עודף הייצור.

      קליימן ושות', בדומה ללא מעט מרקסיסטים במדינות המפותחות, מתעלמים מהמגמות הנגדיות לירידה בשיעור הרווח – ובעיקר מהאופן שבו האימפריאליזם, על צורותיו השונות, מהווה גורם נגדי באמצעות הניצול של "העולם השלישי".

  9. אשר פרוליך הגיב:

    המשך לתגובתי הקודמת:

    אבל צריך להבין את ההסטוריה האנושית כהתפתחות דיאלקטית, קידמה ונסיגה, קדימה ואחורה, ולא כקוו ישר ורציף.לאחר מלחמת העולם השנייה,למשל,אחרי ההרס הכללי שנגרם במלחמה,היה צורך בבנייה מחדש של כלכלות אירופה ויפאן,שנהרסו כליל,דבר שהביא לעלייה בשיעור הרווח בתעשייה ואפשר את ה"פשרה" הכוזבת בין המעמדות. הבעייה עם הרוואי,ועל זה אפשר למצוא הרבה חומר ברשת, היא שהוא טוען שחוק שיעור הרווח הפוחת שהוצג על ידי מארקס לא מתקיים בפועל באופן כפי שהוא הציע. לאמיתו של דבר,מארקס טען גם הוא, שלחוק זה קיימת לצידו תופעה של פיתוחים טכנולוגיים,שעשויים להקטין את תופעת שיעור הרווח הפוחת על ידי הגברת הפיריון של העבודה ולכן יתכנו תקופות בהן שיעור הרווח יעלה ולא יקטן. כך היה לאחר המשבר של שנות ה70 עם פתוח המחשבים ,השפעה שנמשכת גם היום תוך משברים תקופתיים שמלווים אותה. בכל מקרה,
    ולאורך הזמן, וכוון שמה שקובע בסוף את הצמיחה בכלכלה (ושיעור הרווח) זה הייצור והפיריון,לאחר כל התפתחות טכנולוגית,שיעור הרווח שוב יקטן ויביא למשבר.(לא מדובר ב"רווח" במניות או בנכסים פיננסיים אלא ברווח היוצר הון (קפיטל).

  10. סמר הגיב:

    מישהו יוכל להסביר לי מה היה אומר פרופסור הארווי על החלטת שר החינוך בנט לפסול את הספר גדר חיה ?? הרי הוא נחשב לניאו ליברלי?
    אשמח לתשובה

    • כן הגיב:

      כן, קודם כל ניאו-ליברל זה כינוי גנאי לליברלים קלאסיים.
      שנית, ליברל קלאסי יתנגד לחינוך אידיאולוגי באופן כללי על חשבון המדינה.
      הערכים שיש היום במערכת החינוך הוכתבו בשנת 2000 ע"י מרצ, ולבנט יש ערכים אחרים.
      אבל אם היה באמת ליברל, היה מרדד את את כל הלימוד והתקצוב של ערכים במערכת החינוך
      ובכלל גם מפריט אותה כמו שעשו בשוודיה ובדנמרק, כמו שדיבר לפני הבחירות.
      כנראה מכיוון שזה לא ריאלי באקלים הפוליטי הישראלי, הוא רק מתקן קצת לכיוון הערכים שלו.

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים