הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באוגוסט, 2015 7 תגובות

מ. אינה ערנית יותר מדי לדברים שהמורים שלה אומרים בכיתה. הם אומרים, והיא חושבת לה את מחשבותיה. לכן היא אינה זוכרת יותר מדי ממה שקורה בכיתה. אבל היום קרה דבר  יוצא דופן משהו. המורֶה להיסטוריה דיבר על הלך הרוח של יהודי גרמניה בשנות השלושים של המאה העשרים. ומ. מצאה את מחשבותיה מושפעות מדברי המורה. והיא תמהה בינה לבינה: אילו היא צעירה יהודיה בגרמניה בשנת, נניח 1934, האם היתה מבינה שהיא חיה בתוך לוע של הר געש פעיל ושעליה לקחת את עצמה ולהתחפף משם הכי מהר והכי רחוק שאפשר? שנת 1934, היטלר – שהסגנון והרטוריקה שלו מוכרים היטב – כבר פיהרר, בעזרתם של בעלי אינטרסים ושיקולים של "השפעה מבפנים"; המשטר הפדרלי כבר בוטל והוּמר בשלטון "מרכזי" לאחר שהרייכסטאג איבד עצמו לדעת בהעניקו לממשלה סמכויות עוקפות עצמו; סכינים ארוכות כבר נשלפו בלילה בשל תאוות כוח חסרת רסן, בחסות הסתה וטענת בגידה; יהודים כבר חוו אי אילו מעשי התעללות וביזה; ומזה חודשים מדברים על הצורך בחקיקת איזה "חוק אזרחות", שמטרתו לשלול ממנה זכויות אדם. ונניח שבשנת 34 עוד הייתי אופטימית – ממשיכות המחשבות מושפעות המורה להיסטוריה של מ. – מתוך תקווה שלא אצטרך לעזוב את כל החיים שלי מאחור ולעבור השד יודע לאן, האם בשנת 1938, שנת המפנה, הייתי מבינה שצריך לעוף משם?

bdolachחנות בבעלות יהודית שנהרסה בליל הבדולח, מגדבורג גרמניה, 10/11/1938 (מקור)

עכשיו חוקי נירנברג כבר מחוקקים וחתומים, גרמניה כבשה את אוסטריה, יהודים מגורשים מבתיהם, כמה זכוכיות כבר נשברו. האם גם נוכח כל אלה עוד הייתי אומרת לעצמי: אין מצב; הרי אנחנו לא בימי הביניים; כאן זה 'גרמניה' של המאה העשרים; עוד רגע קט תבוא ההתעשתות. מ' חושבת על גרמנים שהחליטו לוותר על מולדתם שהחליטה לוותר על מוסריותה, ומצד שני על אנשי רוח גרמניים שנשארו בגרמניה בכוונה תחילה, כדי לנסות ולהציל, ולו זרזיף, מתרבותם. תהיותיה עלו בה, במ'., אם היא תהיה מסוגלת לזהות רגע, אם יהיה כזה, שבו יהיה עדיף לה לעזוב את המדינה שבה נולדה ושבה נולדה אמה ושסביה הגיעו אליה בקשיים ובקשיים גדולים יותר כוננו אותה, אחרת יגיע רגע שמבחינתה כבר יהיה מאוחר מדי. והמחשבות גולשות להן הלאה והלאה. מ., כבר מנותקת מהמורה להיסטוריה, מהשיעור, מהמציאות, והיא מדמיינת לעצמה אזרחית במדינה דמיונית, כזו שאין כזו. והאזרחית הזאת יושבת לה בביתה ושומעת ורואה וקוראת שפוליטיקאי כיכרות מתלהם עומד על מרפסת ושופך קיטונות של רותחין על רפיסותו וותרנותו של ראש המדינה הנבחר מול האויב המר והמסוכן, שלעולם ועד יישאר אויב ואין שום דרך אחרת להסתכל עליו חוץ מאשר כעל אויב, ולכן ראש המדינה הנבחר הוא לא אחר מאשר בוגד, ומולו ההמון המשולהב מניף כרזות נאצה נגד אותו שליט בוגדני, המסכן את שלום העם והמולדת. מה היא עושה עכשיו, האזרחית הזאת? ויושבת האזרחית בביתה והיא שומעת ורואה וקוראת שראש המדינה המותקף הובס בבחירות על ידי מנהיג הכיכרות המתלהם, וה"מנהיג" הזה, החדש, זוכה לאהדה גורפת בבית הנבחרים המצביע בעדו ובעד החוקים שלו ללא היסוס, כי הם "משפיעים מבפנים". מה היא עושה עכשיו, האזרחית הזאת? והיא שומעת ורואה וקוראת שהמנהיג החדש מכריז על מדינות, שכנות ורחוקות, כעל אויב המולדת שיש לפלוש אליהן ולהראות להן את נחת הזרוע ומפיץ איומי מלחמה לכל עבר, ואמנם יוצא למלחמות חדשות לבקרים, מלחמות שחוזרות על עצמן בדיוק נמרץ פעם אחר פעם, ובכל פעם מכריז המנהיג החדש ש"הפעם" מחצנו את האויב סופית. ואחרי המחץ הסופי הנה מוכרזת עוד מלחמה. (יש בסוף כמה הרוגים וכמה הלוּמים וגם כמה בתים הרוסים.) מה היא עושה עכשיו? סתם ממשיכה לשבת בביתה וללדת בנים? והיא שומעת ורואה וקוראת שהמנהיג החדש פותח את נאומו היומי בקול חנוק מדמעות באזכור חוויית הפליטות המזוויעה שחווה עמו בחיר האלוהים ושהוא מורה על בניית מחנות איסוף במדבר למתחזים כפליטים, פראים חסרי תרבות ילידי אפריקה השחורה, שכל רצונם הוא ליהנות ללא הצדקה ממנעמי המדינה – על חשבונה, כלומר עלוקות של ממש על גב העם הקדוש, המובחר, העליון. מה היא עושה עכשיו? והיא שומעת ורואה וקוראת, האזרחית, שה"מנהיג" החדש עסוק בדמוניזציה של המנהיג המודח ובדלגיטימציה של העמדות שהוא מייצג; וששר התרבות והחינוך מחדש עורך סקר דעות בקרב אמנים וסופרים ודואג לכך שרק יוצרים מהדעות הנכונות יורשו להפיץ את אמנותם ברבים, וכל האחרים יוגדרו תחת הכותרת 'אמנות דגנרטית ובלתי ראויה' ואין לתת להם במה, אלא יש לנדות ולהשפיל אותם. מה היא עושה עכשיו, האזרחית הזאת? יושבת ומחכה בצייתנות שיבואו שוטרי משטרת התרבות לעצור אותה על חיבתה היתרה לאמנים מוקצים ועל צפייה ביצירותיהם? או שהיא צריכה לעוף משם בטרם יהיה מאוחר מדי והיא תהפוך לפסיק בספרי ההיסטוריה שיעסקו בשאלה, האם יכלו לדעת, האם הבינו, האם יכלו למנוע, למה לא ברחו בזמן? והיא שומעת ורואה וקוראת ששר הנופש והדרור מכריז בסרטון יוטיוב בחשבון הפלאשטראם-בום-בום שלו שהפארקים הלאומיים מוצפים ערבים, ושכדאי מאוד שהמונים המונים ירוצו מיד לפארקים עם צידניות ומנגלים (סליחה, מתקני ברבקיו, בעצם, מתקני 'על האש') ופיתות (סליחה, לחמים שטוחים) וחומוס (מחית חמצה, כלומר) וטחינה (מחית שומשום) וקבבים ושישליקים (אאאהה, זה אבוד, לא חשוב…) העיקר שימלאו את הריאות הירוקות של המולדת, כי הן של העם היחיד שהוא נבחר האלוהים. מה היא עושה עכשיו, האזרחית הזאת? והיא שומעת ורואה נבחרי ציבור, ראשי שלטון, עסקנים-מדיניים, אנשי יחסי ציבור, מנחים וכתבים בתוכניות טלוויזיה ורדיו (והיא יודעת שגם היא מסוגלת להיסחף כמעט עד לכך)  – צורחים בגרון ניחר אלה על אלה באנדרלמוסיה פראית ללא הקשבה, ללא נתינת מקום, ללא קבלה, ללא סובלנות. מ'. נזכרת שקראה פעם איך גורבצ'וב צבר כוח ועלה לשלטון. אזרחית ההזיות בייאוש טוטאלי. היא מעולם לא הצליחה לשכנע ארבעה אנשים ללכת בעקבותיה. והיא שומעת ורואה וקוראת ששר הלקט, שכחה, שמיטה, שעטנז וזרע לבטלה התקין תקנה שגינות ציבוריות לא יטופלו בשנת שמיטה, שרק אנשים בלבוש צנוע יכולים לטייל בגינות ציבוריות, ושאסור לערבב על ספסלי הגינות אוכלוסיות בני לאומים שונים או בני דתות שונות מחשש שעטנז, ובכל מקרה, איש אינו רשאי להוציא זמנו לבטלה בפארק בשבת. מה היא עושה עכשיו? היא שומעת ורואה וקוראת, האזרחית, ששרת החקלאות עומדת בכיכר עיר וזועקת: "עובדים שחורי עור הם סרטן בגוף שלנו"; ושר הפרייה והרבייה עומד בכיכר עיר וזועק: "להפרות, להפרות, להפרות. אמהות בנות אומתנו הנבחרת והקדושה, פרו ורבו, פרו ורבו." ושר המשקים עומד בכיכר וזועק: "חלמתי חלום! שכל לא יהודים נעלמים מארץ קודש שלנו. חלמתי חלום! שכל סוציאליסטים ושאר סְמולָנים במדינתנו קדושה יושבים במאסר. חלמתי חלום! שכל אדמות ארץ קדושה שלנו עוברות לידי עם קדוש שלנו וכל בתים אוריאנטליסטיים נהרסים וכל סברסים ותאנים וחרובים שצומחים סביבם…

הצלצול העיר את מ. משרעפיה והיא הזדעזעה מעצמה. מה זה עולה על דעתה? המורים צודקים בהערכה הנמוכה שבה הם מזכים אותה. איזה מין מחשבות חולניות עולות לה בראש; בכלל מותר לחשוב ככה? זה בכלל חוקי לחשוב מחשבות כאלה? מ'. הגיעה למסקנה שהיא מרגישה רגשות לא חוקיים. בטח מכאן המחשבות הנואלות הללו. והבינה שהיא עוד תמצא את עצמה… מי יודע, אולי בסדנת קירוב לבבות של חינוך מחדש? והחליטה לסלק לעצמה מהראש את כל השטויות שלה.

וכבר נכנסה לכיתה המורה לתנ"ך.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. ברק הגיב:

    ב"ה
    יותר חשוב שהיא תלמד את ההיסטוריה ותדע שארגונים סוציאליסטיים כמו הבונד המליצו ליהודים להישאר באירופה ולא לברוח מהיטלר.
    אם יש משהו שעם ישראל למד היטב מעליית היטלר לשלטון (ומגוון משטרים אפלים אחרים) היא שלא לסמוך על מי שתוקף את הקפיטליזם ואת השוק.
    http://econc10.bu.edu/economic_systems/Theory/Famous/Hitler.htm
    כשנפתלי בנט התחיל לדבר בעד שוק חופשי והפסיק עם הרטוריקה הסוציאליסטית של מפלגתו הוא פתאום קפץ ממפלגה של 3-4 מנדטים למפלגה של 8-12 מנדטים.
    כששלי יחימוביץ' באה עם הרטוריקה הסוציאליסטית שלה מפלגת העבודה הצטמקה, והשתקמה קצת רק כשהרצוג הבטיח לא להעלות מיסים ולא להגדיל את הגירעון.
    אי אפשר להגיד שעם ישראל לא למד מעליית הנאצים לשלטון, להיפך.

  2. אחד העם 15 הגיב:

    הכל נכון רק כדאי היה ש מ. תהיה גרמניה ארית כשרה בדמיונך כדי שהאנלוגיה תהיה מתאימה ובמיוחד במערכת חינוך ותרבות שיודעת רק למכור ולהרוויח מהתקרבנות. ניתוח הלך הרוח של הגרמני הארי שאיפשר את עליית הזבל לשלטון הוא שהיה צריך להלמד במקומותינו כחיסון בפני השרצים שכבר עשו כברת דרך רצינית לקראת רייך שלישי כהלכתו.

  3. יהודית הגיב:

    מירה
    ניתוח כואב . סכין המנתחים נכנסת למקום הפצע המדמם. הבאת את הדברים בצורה כה בהירה שאי אפשר להשאר בחוץ. הטקסט שלך קרא וקרע. האם אנחנו גם יושבים בתוך הבועה שלא רוצה לראות? והאם הראייה מתחברת לחוסר האונים? האם אנחנו יכולים לתקן מבפנים?
    אני רוצה להתחבר גם לידיעה שיש בנו כוחות שלא הכל אבוד, אבל אני ספקנית ויראה.

  4. אלי אמינוב הגיב:

    הסיפור באמת דמיוני מכמה סיבות. ראשית, בניגוד לארצנו היקרה גרמניה לא הייתה קולוניה שאותה יישבו אירופאים והיהודים לא היו ילידים. היהודים בגרמניה היו אזרחים שווי זכויות ולכן לא היו להם כאילו סיבות לעזוב את מולדתם למרות הקנאים המטורפים שהשתלטו עליה. לכן זו הייתה שואה,דבר שנבצר מבני אדם נורמליים להבינו.
    שנית. אין בארץ אנשי רוח שיצטרכו לברוח משלטון פשיסטי יהודי כי כולנו הרי ממשפחת המתנחלים.
    שלישית אלה שאנחנו מדכאים הם ילידים ובמו בשאר העולם הקולוניאלי הם מצפים לשתי אפשרויות: או לסילוק הקולוניאליסטים , כמו למשל באלג'יר או בבוצואנה או הפיכת הטריטוריה למדינה חילונית דמוקרטית בה כלל האזרחים הוא הלאום כמו ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד ועוד. דרך אחרת אין.

  5. דניאל קלטי הגיב:

    נכון – ובל נשכח, את המכה האמיתית:
    כל חלאות ושיקוצי האֲבוּדָה ("מפלגת העבודה הישראלית" בלע"ז), דוגמת שלי ובוז'י, המשתלחים בעצמם בכל אמן, המצייץ *משהו* נגד הכהניסטים והולכים ומעניקים, חיבוק חם ואוהב במיוחד, לשיקוצי הימין היודאו=נאצי, דוגמת מירי גרב ואורי אורבך.

    ואגב: לא הבנתי, מה קשור גורבצ'וב לעניין כאן?

  6. שירה הגיב:

    "הסיפור", שהוא הסיפור של ההיסטוריה האנושית, מאז שהבינו שהפרד ומשול ושטיפת מוח שבטית הוא הפתרון לשלוח ילדים להלחם על השלל שישדדו אח"כ בעלי הכוח, כתוב בצורה מעניינת.
    אבל מ' כבר חושבת רציונלי מידי מכדי לחזור אחורה. היא כבר מרגישה שמדובר בבני אדם ולכן יהיה לה קשה לעבור שטיפת מוח מחודשת.
    ברגע שהרציונל מתחיל להשתלט (באמצעות הלוגיקה והדבקות בה) על תעתועי קליפת המוח, נדיר שהמוח יעשה אחורה פנה. כך מי שבאמת הבין פוליטיקה מהי, לא יכול עכשיו להיות גזען. מי שבחר בטבעונות בגלל ידיעה של מה עומד מאחורי התעשייה הזו, לא יכול לעשות אחורה פנה וכך גם מ', שחשבה אמת, תוכל רק לזמן קצר בלבד, לסלק את האמת ממנה.
    מ' בסופו של דבר תלחם נגד ("הוורד הלבן") במחיר חייה, תכנס לדיכאון עמוק או תבחר מגרמניה.

  7. עוזית הגיב:

    מירה יקרה,
    הרגע בו אנו מורידים את הכיסוי מעל עינינו ומוכנים לראות שהמלך הוא עירום הוא רגע קשה, ועם זאת מכונן. הרגע בו כבר איננו יכולים להכיל את הידיעה הזו בתוכנו ואנו מבקשים לצעוק אותה לעולם, ממש כמו הילד באגדה של אנדרסן, דורש אומץ. הרבה אומץ.
    כי למלך שלנו יש גם בגדי מלכות יפים באמת, שאנחנו אוהבים ומעריכים בכל לבנו.
    יש לו גרדרובה שלמה של ערכי יושר הגינות ושוויון, של נופים ושירים שגדלנו עליהם, ושל אנשים יחידי סגולה שממשיכים לסמן לנו את המגדלור שהיינו רוצים לחיות לאורו.
    אלא מה? שהחליפה שהוא לובש עכשיו, אותה תפרו לו בחריצות החייטים שמרמים גם את עצמם ולא רק אותו, היא באמת חליפה שלא ניתן יותר להתעלם ממנה.
    בעיניי עצם הכתיבה והשמעת הכאב של מ' היא אומץ שיש להעריכו. זאת כי ברור וניכר שהכאב הוא כאבה של אישה נאמנה שרואה את המלך שהיא אוהבת בקלונו, ומבקשת לעורר אותו לחזור אל מהותו האמיתית. מהות של מתן תקווה ולא של הפחדה. מ' היא אכן אזרחית נאמנה, ואני גאה בה.

הגיבו לאלי אמינוב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים