בשבועות האחרונים חוגגים ידידיי הסוציאל-דמוקרטים וגם רבים מאנשי השמאל הרדיקלי את גוויעתו הקרובה של העידן הניאו-ליברלי, או בעצם הסופר שמרני. יש לכך סימנים בספרד, ביוון ובאיטליה. חלק מקורבנות השמרנות הכלכלית-חברתית מתחילים להבין שהם נפלו קורבן לדמגוגיה סוציאלית מהסוג הנחות ביותר. אפילו בישראל יש סימנים של התעוררות בחוגים חברתיים מסוימים, וזו בשורה גדולה לכל אלה שהתייאשו מהקיפאון הכמעט מוחלט בחשיבה האידיאולוגית הישראלית. לפני 35 שנים חגג הפובליציסט השמרני דן מרגלית את קץ האידיאולוגיה, אחרי שספרו של פרנסיס פוקויאומה התפרסם במערב. מרגלית היה השבשבת של הימין החילוני עם חוש לקלוט את הלוך הרוחות בקרב הבורגנות התל-אביבית. הוא לא ממש שייך לשם בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהחל לכתוב בביטאונו של שלדון אדלסון, אבל לפחות בנושא הכלכלי-חברתי הוא קרוב מאוד לתפיסותיו הימניות של יאיר לפיד.

מתוך כריכת בספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" מאת פרנסיס פוקוימה (מקור)

מרגלית שיווק בלהיטות את הפארסה של "קץ ההיסטוריה". להכרזות כאלה יש רק פירוש אחד: התפיסה ההומניסטית של השמאל איננה תקפה עוד, כוחות השוק יקבעו הכול, לעשירים יש זכות להתעטף בפומבי בשטרות שלהם, ולנקר את עיני האחרים. כאשר רונלד רייגן נבחר לנשיא בשנת 1980 יצא טיים מגזין בכתבת שער שבישרה עידן חדש של לגיטימציה לעשירים. רייגן ומרגרט תאצ'ר העלו על נס את העושר כפרי עמלם של יזמים (רבים מהם בעצם ספסרים) ודרשו מכולנו לתת כבוד לצוברי ההון. הנחלת אתוס כזה באה לצד דיכוי האיגודים המקצועיים, וכרסום זכויות פנסיה והשכר של מיליוני בני אדם. גם הקיצוצים הנרחבים בסיוע חוץ נשענו על גישה שתמכה בהון לא רק מסיבות "כלכליות" אלא גם מנימוקים מוסריים, שדומה היה שהובסו באמצע המאה שעברה. קריסת הגוש הקומוניסטי והמעבר המדהים של סין לכלכלה של קפיטליזם ממלכתי, גרמו להחלשה ניכרת של הסוציאל-דמוקרטיה במדינות התעשייתיות. כך דוכאו השכירים, וחוסלה תרבות שלמה שטיפחה ערכים של כבוד ל"אדם העמל". הפערים העצומים בחברה נבעו לא רק מחדירת ההון למסדרונות השלטון אלא גם מעריקה מאסיבית של המעמד הבינוני העליון לבורגנות. אורח החיים הבורגני אומץ על ידי שכירים רבים מהעשירון העליון, והפך לאופנה מקובלת במדורי התרבות, האופנה ואפילו הספורט בתקשורת.

סבר פלוצקר, עורך "על המשמר" לשעבר, תוקף השבוע את השמאל בעיתון "ידיעות אחרונות" על נכונותו, כביכול, לשתף פעולה עם האיסלם הקיצוני. הוא מתאר את החזון האפוקליפטי של הסופר המחונן מישל וולבק המתאר את השתלטות המוסלמים על צרפת (בשנת 2022) בקואליציה עם "השמאל הקיצוני", כאילו דובר בתופעה אקטואלית. הכותרת של פלוצקר היא מאלפת, "יש קרנף בחדר". אינני שולל את זכותו של פלוצקר להגדרה עצמית, אבל דוחה לגמרי את ההיסטריה המתלהמת שלו. "המוסלמים" לא ישתלטו על צרפת; כל בדיקה מספרית-דמוגרפית תפריך את התזה הזאת. אני אוהב מאוד כתיבה אפוקליפטית (ולעתים חוטא בה בעצמי) אבל מסע ההפחדה של פלוצקר ועמיתיו מהמרכז הלאומני נועד להדוף את הסכנה הנוראה של שיתוף פעולה בין השמאל הישראלי לבין האזרחים הערבים. הוא מצטט את וולבק ודורש מהשמאל בעולם ובארץ להבין שתבוסותיו נובעות מהתרכזות בכלכלה על חשבון הערכים. על איזה "ערכים" מדבר פלוצקר? על המיליטריזם של המרכז הלאומני? על תורת ארץ ישראל השלמה של יצחק טבנקין? על ההתמקדות של שמעון פרס בנשק גרעיני? על מלחמה באינפלציה באמצעות הגדלת פערי השכר? על דחיקת רגליהם של הערבים בתירוצים של ציונות והפקרת כולנו למלחמת נצח עם כל המוסלמים ברחבי העולם?

עם זאת, אני קורא לכל חבריי לדעה לא לחגוג בטרם עת. ההתלהבות של קורבנות הניאו-ליברליזם מאנשים כמו ביבי נתניהו שככה במידה מסוימת בעולם, ויש בה סימני כרסום גם בארץ. הנכונות לשתף פעולה עם אויבים מעמדיים עדיין קיימת, ואנשי מפלגת העבודה בארץ אינם שייכים מבחינה תודעתית לשמאל העולמי. לדעתי תקום מתוך מפלגת העבודה סיעה של שמאל לאומי, שתנסה לחפש נימוקים חברתיים לתקוף את ממשלת נתניהו בשלב הראשון, ותחבור אליו בשלב השני. כך בדיוק עשה אהוד ברק, אחד האנשים המסוכנים ביותר שטיפח המרכז הלאומני. שנים התנפלו על מבקריו המעטים של ברק בתירוצים שונים ובעיקר משונים, אבל באורח אישי אני גאה בכל מילת ביקורת שכתבתי עליו במהלך השנים. בעטיים של אנשים כמוהו וכמו בוז'י הרצוג, המהפכה התודעתית בסוציאל-דמוקרטיה האירופית ובקרב השמאל בכמה מדינות באמריקה הלטינית,  תחלחל אלינו באיטיות של צב. כדי לקדם את התהליך על התקשורת הישראלית לשנות את האוריינטציה האמריקאית שלה, ולהביא עובדות ופרשנויות מעמיקות יותר על ההתפתחויות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות בארצות אחרות. הייתה פריצת דרך מסוימת בכיסוי הנעשה באיראן, ולאט לאט קולטים אינטלקטואלים רבים שישנם רבדים רבים בחברה האיראנית וגם פלורליזם עמוק שייפגעו מאוד אם מטורפים בישראל יחליטו להפציץ את המדינה המרתקת הזו.

את הביטלס אימצנו כאן רק בשנות השבעים, וכאשר היו בשיא הצלחתם בשנות השישים מנעו את ביקורם בארץ. בכך היה פעיל במיוחד ישראל גלילי, מורהו הרוחני של מר פלוצקר. חשיבה איטית ושמרנית כל כך ב-2015 מכבידה על עיכול  התהליכים בעולם ובאזור. במקום לעלות על המתרסים בגלל ברית מדומיינת בין השמאל לבין המוסלמים (שמוצגים במתכוון כמקשה אחת על ידי הפלוצקרים) מוטב שפרשני העיתון של המדינה, בעיקר נחום ברנע, ייאבקו בכל כוחם נגד שיתוף הפעולה האמיתי בין המרכז לבין הימין ההזוי של נתניהו ושל שותפיו. פלוצקר, כמו דון קיחוטה לפניו, מסתער על טחנות הרוח. אבל יש הבדל מהותי בין הגיבור הספרותי הספרדי לבין פלוצקר. קיחוטה פעל מתוך טירוף שלא אִפשר לו לעכל את שקיעתה של תקופת האבירים; פלוצקר מחצין נאיביות רק כדי להסתיר את הזדון שלו כלפי כל חשיבה שמאלית אמיתית.

המלחמה נגד פולחן כוחות השוק תהיה ארוכה בכל העולם, וארוכה עד מאוד אצלנו. האופטימיות חשובה כמנוע נפשי לפעול למען שינויים, אבל אסור שתמנע מאיתנו להבין את המצב ולנתח את תוצאות הניצחון הממושך של תאבי הבצע על שוחרי השוויון החברתי. ניתוח נכון של המצב יאפשר לנו להבחין בין בני ברית לבין יריבים, ולעצב אסטרטגיה המבוססת על ידע ולא על משאלות לב. מלאכת הקודש של הסופרת אורלי נוי ושל עמיתיה, שמקרבת ישראלים הרוצים בכך לתרבות האיראנית והערבית היא חשובה הרבה יותר מהשיחות של מנהיגת מרצ זהבה גלאון עם מחמוד עבאס. מהרשות הפלסטינית השבויה בידי האמריקאים לא תבוא שום בשורה אמיתית.

• פורסם בכל העיר, 28 אוגוסט 2015

Share on Facebook