הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 באוקטובר, 2015 2 תגובות

סיפור מגדל בבל מספר בראשית, י"א, 1-9 הוא סיפור קצר למדי, חסכן בתיאורים, אבל רב לקח:

"ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נִלְבְּנָה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵם פן נפוץ על פני כל הארץ. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה הַחִלָּם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונָבְלָה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר. על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ."

כלומר:

בעולם כולו דיברו כל בני האדם באותה השפה ובאותם המושגים «דברים אחדים». בעת נדידה של אנשים מהמזרח, הם הגיעו לבקעה בארץ שנער שמצאה חן בעיניהם והתיישבו שם. הם אמרו זה לזה: בואו נכין לבנים צרופות. הם הכינו לבני בוץ צרופות היטב שהיו חזקות כמו אבן ושימשו לבנייה, והחומר הרטוב שימש להם כטיט וכטיח «והחֵמר היה להם לחומר». ואז הם אמרו: בואו נבנה לנו עיר, ובה גורד שחקים «מגדל וראשו בשמים», וכך נהיה לשם דבר. [לבני אדם יש אגו ודחפים דורשניים ותובעניים, הדוחקים בהם לחקור, להמציא, לעשות מעשים ייחודיים, להתבלט ולהיזכר בהיסטוריה כמשהו מיוחד.] אחרת נתפרש על פני האדמה [נתרחק זה מזה וניעשה מפולגים]. בואו נבנה לגובה, וכך נחיה כולנו יחד במקום אחד.

מגדל בבל (צייר: הנדריק ואן קליב, המאה ה-16) היסטוריה יהדות תנ"ך אמנות tower-babelמגדל בבל, ציור מאת הנדריק ואן קליב, המאה ה-16 (מקור)

ה' ירד אל פני האדמה לראות את העיר והמגדל שבנו בני האדם. ה' אמר: הי, רק רגע אחד, מאחר שהאנשים מדברים באותה שפההעיר והמגדל האלה זה רק ההתחלה «וזה החילם לעשות». שום דבר לא יעצור אותם מלעשות כל מיזם שיעלה על דעתם. «ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.»  [מוטב להביא להפרדה ביניהם.] קדימה, צריך לרדת למטה, לבחוש ולבלבל להם את השפה «נרדה ונָבְלָה» ונגרום לכך שלא יוכלו לדבר אחד עם השני ושלא יבינו זה את זה. וה' פיזר אותם על פני כל כדור הארץ והם הפסיקו לבנות את העיר. לכן בבל נקראת בבל, כי שם קרה כל הסיפור הזה, שאלוהים בלבל את בני האדם עם כל מיני שפות וצורות דיבור [ופילג אותם] ופיזר אותם על פני כל כדור הארץ.

ובמילים אחרות: בני אדם שחיו בשיתוף פעולה ודיברו באותה שפה המציאו המצאה נפלאה של לבנים צרופות והם עמדו להשתמש בה כדי לבנות לעצמם עיר עם בניינים מורכבים, כדי לחיות יחד וליהנות מחיי קהילה מלוכדת. בא ה', והחליט שהוא לא ייתן לאנשים ליהנות מהיכולות שלהם. בפרנואידיות אופיינית הוא ראה בליכוד וביכולות של בני האדם איום על מעמדו ועל שלטונו. הוא רצה אותם מופרדים ומוחלשים. ולכן הוא גרם להם לדבר בשפות שונות וכך יצר ריחוק ביניהם ואף סכסך ביניהם. מעשהו של ה' וגבורת רודנותו מונצחת בשם העיר בבל. ורק נודה לאלילי הבבלים, שלא מנעו ממאמיניהם ליצור ולבנות עיר לתפארת. [ההולכת ונהרסת בדורות האחרונים תחת ידי רודן אחד וכוחות צבא אמריקאים.]

אחרי כל הדברים האלה, באו יועצי תקשורת ואנשי יחסי הציבור של ה' והפיצו תילי תילים של פרשנויות על ה"חטא" וה"פשע" של אנשי מגדל בבל. וכמו בסיפורי טרור ורודנות אחרים, בני-האדם, מתוך מצב של תסמונת שטוקהולם, כבר מסבירים בעצמם שאנשי מגדל בבל היו חוטאים, נתקפו בהיבריס, רצו לרשת את מקומו של אלוהים, חטאו בחטא הגאווה… מה לא.

יש לזכור, שלדבר באותה השפה זה לא סתם להגות את אותם הצלילים. כמובן שזה תנאי להבנה ולתקשורת, אבל 'לדבר באותה השפה' זה לחשוב באופן דומה, לראות את הדברים עין בעין, להיות "באותו הראש". שהרי שני אנשים יכולים להגיד בפה בדיוק את אותן המילים, למשל 'אהבת אדם', אבל בראש יש להם מושגים שונים לגמרי. האחד אוהב אדם באשר הוא אדם, והאחר אוהב רק עוטי ציצית, אבל סולד ממש מעונדי צלבים וממגלגלי מחרוזות תפילה. ולעומת זאת, שני אנשים שונים יכולים להגיד האחד 'שלום' והאחר 'רוֹז בְּחֵיר', והם לא יכירו זה את מילתו של זה, אבל העיניים שלהם יאותתו זה לזה על רצון הדדי בידידות ובטובתו של האחר. וגם כשלא רואים את הדברים באופן דומה, גם כשיש חילוקי דעות או ניגוד אינטרסים, עדיין ישנה אופציה של הקשבה, כיבוד האחר על השונות שבו, וניסיון להגיע להבנה. לא חייבים לשנוא את האחר ולפחוד ממנו.

אנשי סיפור מגדל בבל חיו בהבנה של ממש ובשיתוף פעולה שאפשרו להם לפתוח במיזם של יצירת לבני בוץ צרופות. זה היה רגע מכונן של האנושות, שבו האדם שיפר לעצמו מאוד את סיכויי ההישרדות. עכשיו הוא לא תלוי יותר באבן או בעץ לבנייה, חומרים שאין לו שליטה על הזמינות שלהם באזור מחייתו. עכשיו יכול האדם לייצר לעצמו כמה חומר בנייה מסיבי שהוא רוצה מ… סתם בוץ. ואחר כך הוא יכול היה לפתח מיזמים חדשים. כך האדם נעשה תלוי פחות בה' ויותר ביכולותיו. וזה בדיוק מה שלא מצא חן בעיני ריבון העולם, כפי שהסיפור מציין במפורש: "…זה הַחִלָּם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות…".

ובכן מה בא הסיפור הזה לומר? על כל יריעתו המצומצמת, מצליח הסיפור בגרסתו החתומה והמקודשת לשקף שתי עמדות שונות. האחת, שבה דוגל הממסד היהודי-הרבני, ולכן גם משרד החינוך הישראלי, האחראי על ההשכלה הממלכתית של ילדי ישראל, כמו גם אנשי יחסי הציבור של ה': ה' מעל כולם ורק על פי רצונו והאינטרסים שלו יתנהלו הדברים. 'גורל העם' לא מעניין אנשי גישה זו, אלא רק שמו ותפארתו של השם. ה'שם' שרצו לעשות לעצמם בוני "מגדלי-שנער" הוא פשע, היבריס, חטא הניסיון לחצות את הגבול שבין האדם לה'. רק לה' מגיע שֵם. אפילו השם של העיר בבל, העיר שהוקמה לראשונה כנראה יותר מאלף שנים לפני שהסיפור הזה הומצא, הוא בזכות ה'. זוהי גישת רוממות האל שאפיינה את ימי-הביניים. הגישה האחרת המיוצגת בסיפור היא הגישה הרנסנסית, האנושית, זו שאכפת לה מבני אדם. זהו סיפור אזהרה מפני רודנים ושליטים שאינם בוחלים באמצעים כדי להשיג לעצמם עוד ועוד כוח, גם אם בני אדם יצאו למלחמות ויהרגו זה את זה, כי הם "מדברים בשפה אחרת".

סיפור מגדל בבל המקראי קורא לנו להיות ערניים מול ריבון שרודף אחר שררה מופרזת והוא עושה זאת בטריקים, בנכלולים, בתחבולות לשוניות. ולפעמים הוא אפילו לא נזקק לטריקים. הוא פשוט מסיט קבוצות אוכלוסיה שונות זו נגד זו, משסה אותן זו בזו, מעליל עלילות על קבוצות ועל אישים, מפיץ תעמולה שקרית, מאשים בבוגדנות ובהאשמות שווא אחרות, מלבה יצרים… מבצע הפרד ומשול, כמו בסיפור מגדל בבל.

הסיפור מזהיר, שכאשר ריבון (עולמים או כל ריבון אחר) משמיע יותר מדי 'הם' ו'אנחנו', כשהוא מדבר יותר מדי על 'אני', כשהוא אומר 'עבורכם' אבל מתכוון ל'עבורי'; כשהוא מספר לילדי הגן כמה ה'הוא' וה'הם' מסיתים, תוקפניים, מסוכנים; כשהוא נראה לוחש על אוזני אנשים דברים שהוא מסתיר מאחרים, ובאוזני אחרים לוחש דברים שהוא מסתיר מהראשונים; כשהוא מתנהג כשחקן פוקר המסתיר את קלפיו; כשהוא מנטרל כל מי שעשוי להוות איזהו משקל כנגדו ושולח אותם למשימות נועזות מעבר לים; כשהוא מצליח לעוור עיניים עד כדי כך שאנשים לא שמים בכלל לב לכך שנהג האמבולנס הנזעק להציל חיים ונהג האוטובוס שנרגם באבנים ונפצע הם ישראלים-ערבים – כשכל הדברים האלה קורים, בני האדם חייבים להישמר מפניו לנפשותיהם ולא להעניק לו יותר ריבונות. פן יפוצו על פני כל הארץ, לשונם תבולל, הם לא יבינו זה את זה, לא יקשיבו זה לזה, יצאו למלחמות אין סופיות זה בזה, וחייהם יהיו מלאי כאב.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    ממתי התנ"ך מעניין אנשי שמאל[ אתאיסטיים ]הרי אלה סתם סיפורים יכולת למשל ספר שאלוהים הבטיח לאברהם את ארץ ישראל סתם סיפורים שאתאיסטיים לא מאמינים או שהסיפור עוזר לאג'נדה

    • דני הגיב:

      זה ממש לא סתם סיפורים. אנשים מאד חכמים כתבו ועיבדו את הסיפורים האלה. גם מי שלא מאמין שאלוהים כתב את התורה באצבע מלאך, עדיין יכול להנות מהחכמה הטמונה בהם. אני מבין שהתגובה שלך נכתבה בציניות, אבל הציניות היחידה היא של הממסד הדתי שמנצל את הספר הזה כמו שמשפחה ממוצעת בישראל מנצלת את כרטיס האשראי שלה – משיכת יתר, בדרך כלל בלי כיסוי.

הגיבו לצדוק התקוה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים