הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באוקטובר, 2015 5 תגובות

ח"כ אביגדור ליברמן מחה השבוע במלים די חריפות נגד מאמציו של ראש הממשלה לדחות קצת את העברת חוק הלאום במליאת הכנסת. הכעס היה אמיתי, אבל חולף כמו נייר העיתון שעליו הודפס הסיפור הלעוּס על הרומאן המתמשך בין שני הפוליטיקאים. "ישראל ביתנו" שבה שולט ליברמן כמו מלך אבסולוטי בימי הביניים, יושבת לפי שעה על ספסלי האופוזיציה, אבל למעשה היא תומכת ברוב עיקרי מדיניותה של ממשלת בנימין נתניהו. הכעס של ליברמן נובע מהשקפת עולם די מפחידה, שמדירה את האזרחים הערבים מהישראליות.

libersaarאביגדור ליברמן וגדעון סער

העובדה ש-31% מכלל הנבדקים בסקר של ערוץ 2 סברו שליברמן הוא האיש המתאים ביותר לטפל ב"גל הטרור הנוכחי", לעומת 14% בלבד שמבקשים שנתניהו יטפל בנושא זה היא חשובה, אבל לא מכרעת. פופולאריות בסקרים היא משענת קנה רצוץ וממילא כל השמות האחרים שהוזכרו בסקר הם גרועים. חשוב יותר לציין את ניצחונו הרעיוני הגדול של ליברמן. כדרכו הוא ניתח ברוח "הציונות האכזרית" את ההתרחשויות בחברה הישראלית, קבע כבר לפני שנים רבות את תוכנית הפעולה של הימין והנחיל את תורתו הגזענית לרוב המכריע של סיעת הליכוד בכנסת שלא לדבר על הסיעות הימניות יותר. המלחמה למען שלטון נצחי של הימין בישראל מצריכה נטרול של האוכלוסייה הערבית מהלגיטימיות האזרחית. לכן רצח יגאל עמיר את יצחק רבין, שהבין שעליו לשתף את האזרחים הערבים בפעילותו למען שלום עם הפלסטינים ועם ירדן. מאותה סיבה עצמה מבקש ליברמן להרחיק את הערבים מכל השתתפות בהכרעות על קווי מדיניות והחלטות עקרוניות בכנסת. לא ניתן, כמובן, להשוות מבחינה מוסרית בין הרוצח לבין ליברמן, אבל שלושת הכדורים שנעץ עמיר בגבו של רבין ונאומיו האנטי-ערביים של ליברמן באו לשרת אותה מטרה.

הבדל חשוב בין ליברמן לבין נתניהו הוא מידת ההתרסה כלפי אומות העולם בכלל, וממשלת ארצות הברית בפרט. גם ליברמן נזהר במידה ידועה כשהיה שר החוץ, אבל לו הייתה למצער מעין אסטרטגיה לעקוף את הממשל בוושינגטון באמצעות הידוק הקשרים עם מעצמות צבאיות ופוליטיות אחרות. נתניהו, לעומתו, השקיע את כל מאמציו בקשר עם הימין הקיצוני בארצות הברית, מתוך מחשבת שווא לא מבוססת שכך יוכל לשנות את המדיניות של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה. ליברמן מתעב אולי את ברק אובמה ממש כמו נתניהו, אבל הוא סבור, לדעתי בצדק, שהתמרונים המתוקשרים-היטב של ביבי בקונגרס האמריקאי לא יסכלו את מדיניות הנשיא, לא בנושא האיראני ולא בנושא המזרח-תיכוני. לליברמן אין אמון רב במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. הוא למד לקח מפרשת ג'ונתן פולארד וגם מהקרע בין ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו ג'יימס בייקר לבין יצחק שמיר (1992). לדעתו  הרפובליקנים, לפחות רובם, אינם מאושרים מהמרד הגלוי של נתניהו נגד הנשיא המכהן בבית הלבן, גם אם הם מתנגדים לו בכל ישותם. בעיניו של מנהיג "ישראל ביתנו", הצרת צעדיהם של האזרחים הערבים היא הנושא החשוב ביותר, והוא מקווה שיוכל להגשים קווי מדיניות כאלה בהסכמת רוב היהודים בארץ ואולי גם בשתיקה ניטראלית של אובמה ושל ממשלו.

לכן ליברמן רוטן בכנסת ובתקשורת, אבל באמתחתו הוא צורר כבר שני הישגים לא מבוטלים. כל הקשת הציונית בכנסת, למעט מרצ, תומכת בהחרמת הנציגים הערבים; רוב הציבור היהודי תומך בהנהגת יד חזקה כלפי ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית, ובהתעלמות ממניעי הפלסטינים שלוחמים למען חירותם. דמגוגים כמו ליברמן ונתניהו עלולים לטעון שהבנה כלפי המניעים כמוה כתמיכה בטרור. זהו שקר מוחלט: הבנת המניעים אמורה להוביל להידברות שיש לה מטרה שאיננה מקובלת על השניים, השגת שלום אמת וצודק ככל הניתן. מכל מקום, בנושא הטיפול ב"טרור" ובהר הבית, יש רק הבדלי ניואנסים בין ביבי וליברמן, שהם בעצם התניה של עצם הכהונה בממשלה, גם אם היא ימנית.

לעיקרון הבסיסי של ליברמן נגד הערבים, מתווסף גם הניסיון הממושך שלו להיאבק נגד האליטות הישנות, ולהכחיד את תרומתם הכלכלית, התרבותית, הפוליטית וההיסטורית למדינת ישראל. הוא מבין שרק הברית בין האליטות לבין הערבים יכולה למנוע מהימין את השלטון. ליברמן הצהיר כבר לפני כשלושים שנה על שאיפתו להקים קואליציה חלופית, שתכלול את הימין המתנחל, החרדים, הימין החילוני (הליכוד) ועולי ברית המועצות לשעבר, ולמשוך מזרחים ששומרים טינה ישנה לתנועת העבודה ולמרצ. כאן הוא נחל ניצחונות כבירים, אמנם בעזרתם של עסקנים בכירים בליכוד ורבנים מזרחים שמאסו בתורתו המתונה של הרב אליעזר ש"ך ואפילו בזו של הרב עובדיה יוסף. התהליכים הדמוגרפיים בתוך הציבור היהודי, הרחבת ההתנחלויות, תהליך הסוציאליזציה של דתיים וחרדים רבים בחברה האזרחית שינו את המפה הפוליטית בארץ. כיוון ששיטת הבחירות היחסיות לכנסת (חרף העלאת אחוז החסימה) משקפת את הלוך הרוחות בציבור, הכנסת והממשלה עברו תהליך עמוק של אימוץ הלאומנות גם על חשבון עקרונות דמוקרטיים. אחוז החסימה לא מנע ייצוג ערבי בכנסת, שכן מפלגות המגזר, כולל חד"ש היהודית-ערבית, השכילו להתאגד ולהיכנס לכנסת בכוח בלתי מבוטל חרף מזימותיו של ליברמן. אבל נטרול המרכז הלאומני או ה"שמאל" הציוני מצליח מאוד כבר עכשיו.

יאיר לפיד הִצדיק את כל האזהרות ומתפקד כלאומן יהודי לכל דבר, בלי שום זיקה לעקרונות דמוקרטיים אוניברסאליים. האכזבה העיקרית היא מחברי סיעתו. ציפינו שהם יתמרדו נגד השמרן הלאומני שהתחפש לליברל, אבל הקונפורמיזם שלהם הדהים את כולנו. נכון לעכשיו אין אפילו תסיסה בסיעת "יש עתיד", אלא רק הדלפות פה ושם שנועדו להציל את כבודם של כמה ח"כים עם תדמית ליברלית. "הציונים הכלליים" החדשים הם שותפים פוטנציאליים של הליכוד, אולי בעידוד כמה פרשנים נואלים שמקווים  שללפיד ולאנשיו תהיה השפעה ממתנת על לאומנים קיצוניים כמו ביבי וחבריו. לצידו של לפיד קיים גם ה"מחנה הציוני" הלאומני של בוז'י הרצוג וציפי לבני. שני העסקנים חלוקים על הליכוד רק בנושאים שוליים-טקטיים ולא עקרוניים-אסטרטגיים. לכן אין לימין העקבי שום יריב אמיתי, למעט מרצ והרשימה המשותפת.

הדילמה האמיתית של ליברמן היא דווקא בנושא הדתי. "איווט" החילוני הוא די מתון בנושא הזה וחי בדו-קיום בתוך משפחה דתית ומתנחלת. אבל מצביעיו מתעבים את החרדים ומסתייגים גם מנפתלי בנט, בעיקר בנושאי דיני אישוּת והדומיננטיות של ההלכה היהודית בחיינו. באורח אירוני, המכשול בפני הקמת הקואליציה שתמיד כיכבה בחלומותיו, הוא קהל בוחריו. הוא ייאלץ לבחור כי אם לא יפנה עורף לבוחריו האנטי-קלריקלים, הדתיים הרבים בימין הלאומני לא יקבלו את מנהיגותו.

  • פורסם בכל העיר, 30 אוקטובר 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. שלמה הגיב:

    אולי תתייחס לעובדה שאבו מאזן נזף בחברי הכנסת הערבים שיפסיקו להסית במקום להאשים את הציבור הישראלי בגזענות ובניסיונות חוזרים להרחיק את חברי הכנסת הערבים מהכנסת?
    אתה חושב שהציבור הישראלי עד כדי כך טיפש ולא רואה מה מתאחד סביבו.
    תהיה קצת רציני במקום לדבר על בריתות עם מי שלא מעוניינים בשום ברית איתך.

    • אלי אמינוב הגיב:

      כאשר אבו מאזן מתערב בנעשה בתוך ישראל הוא מבצע בדיוק את מה שאדוניו הישראלים דורשים ממנו. יתכן שהסבירו לו שזה חלק משיתוף הפעולה הביטחוני. חברי הכנסת הערבים הם החלק ההגון והעדין של נציגי הציבור היושבים בתוך מוסד אפרטהייד, ומנסים להציל בדל אוזן או כרע עבור שולחיהם. הם סופגים יום יום גידופים, השמצות, איומים ועיוות דבריהם מכל סיעות בית נבחרים מזויף זה.

    • אבנר הגיב:

      "אבו מאזן נזף בחברי הכנסת הערבים שיפסיקו להסית"

      לא היה ולא נברא.

  2. שש הגיב:

    "שלטון נצחי של הימין בישראל" – השאלה כמה שנים יימשך הנצח. שהרי בהנהלות הנוכחית ימיה של ישראל קצובים מאדדד. הסיכוי לשינוי הוא רק במנהיג בסדר גודל של בן גוריון וכזה אין בנמצא.

  3. שלמה הגיב:

    למר אמינוב ולמר אבנר,
    אתם מדברים בסיסמאות ואני מציג עובדות.
    אם שופטי בית המשפט העליון פנו לח״כ זועבי בשאלה ״אם את טוענת שחטיפתם ורציחתם של שלושה נערים אינם בבחינת מעשה טרור אז מה זה אם לא תמיכה בטרור ?"
    את זה שאלו שופטי עליון ולא ״פעילי ימין״.
    ומדוע זחאלקה עולה להר הבית אם מטיף נגד קנאות דתית?
    ומדוע ברכה תומך בגלוי בשיח ראאד סאלח?
    אם אין לכם תשובה עניינית חבל לנפק עוד אמרת כנף בגנות המדינה, זה ממש לא משכנע וממילא לא נכון.

הגיבו לאלי אמינוב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים