הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בנובמבר, 2015 2 תגובות

מידי שנה נוספים בצה"ל אמצעים כוחניים לדיכוי האוכלוסיה בשטחים הכבושים. מסתערבים, שוטרים, מג"ב, ועכשיו גם חיילות אמיצות בחגור, אפודות מגן, כובע פלדה ונשק צמוד – סמל לשוויון מגדרי. לטווח קצר, לפעמים אפילו מדכא את הטרור ולפעמים רק מגביר. מיליון כדורים שנורו ב-2001 רק ליבו את הבעירה. לטווח הרחוק תמיד מלבה שנאה, מייצר  נקמה, ומגביר טרור. וכך יהיה כל עוד יימשך הכיבוש. בל נופתע אם הילדים הצופים בהשפלות של הוריהם, המתעוררים בלילה כשחיילים פורצים לביתם, החווים גז מדמיע וכדורי גומי לעתים קרובות כדי "להפגין נוכחות", "לעורר תחושת נרדפות" (ציטוט מדברי סגן ויינרוט) יחפשו דרך לנקום. בסכינים או בדרך אחרת. ואל יספרו לנו שזה רק בעקבות ההסתה.  ואולי במקום להוסיף עוד אמצעי כוחני כדאי לנסות דרך שונה? זה מה שמנסה לעשות קואליציית המסיק.

בשבת 14 בנובמבר 2015 יצאנו על פי התוכנית לדיר איסתיא, כפר השוכן על גבעה מעל לוואדי יפהפה כ-4 ק"מ מצפון מזרח לאריאל. בהגיענו לשער הכפר נחלקנו לקבוצות שיסייעו למספר משפחות שביקשו עזרה. מאחר שמרבית הכרמים מרוחקים מן הכפר, עלו חברינו בקבוצות על מוניות, שלקחו אותן סמוך לכרמים. אנו – יעקב, שרה, אורנה ואני, הצטרפנו לאשה שביקשה מספר קטן של אנשים לכרם סמוך לכניסה לכפר. חצינו איתה את הכביש ונכנסנו לכרם, אך אז הסתבר שהם כבר בסוף המסיק, ולא באמת נזקקים לעזרה. ובכן עלינו על מונית, ועל פי הנחיית עבד, שריכז את המסיק בכפר, ירדנו מן המונית בקרבת הכניסה להתנחלות רבבה, מצפים לבעל הכרם שיבוא לקחתנו. דא עקא שכל ניסיונותינו לתקשר עימו עלו בתוהו (בהמשך יתברר שלא הייתה שם קליטה). וכך נותרנו על הכביש, די חסרי אונים. מכוניות פלסטיניות דוהרות, ואנו ליד התחנה עומדים מאחורי הבטונדה בהרגשה לא בטוחה.

אבל אורנה שמעה קולות מעבר לכביש, ובתושייתה חצתה את הכביש, ומתחתיה, במורד ההר זיהתה משפחה מוסקת. אורנה אינה דוברת ערבית. אבל שאלה בעברית אם הם רוצים עזרה. אחד הנערים אמר לה "בוקרה". מאחר שהיא הבינה שהתשובה חיובית, הודיעה לנו. כשהתקרבנו הם אמרו "בוקרה", ואנו  אמרנו "אליום". לבסוף הבינו שאנו באמת רוצים לעזור להם והזמינונו. הכרם היה במורד ההר, והירידה די תלולה ומוסלעה, לא הכי נוחה לגילנו המופלג, אך הנערים טיפסו וסייעו לנו. כשאמרנו להם כי אנו מתל אביב, היו קצת המומים, אבל תוך חמש דקות נוצר קשר הכי טבעי בעולם, וזאת ללא שפה כמעט. במסיק היו ראדי ושני בניו כארם (20) וטארד (15). אחותו ראודה ובעלה אבו עאטף. שנים מתוך 11 ילדיהם היו בכרם: בתם תסנים החייכנית בת ה-18, שלא הפסיקה לצלם, ואחמד הקטן בן השש, יצור מתוק, חייכן וידידותי, שמיד שבה את לב כולנו. הוא עלה על הסולם, ליד אורנה והשנים הפכו לצוות מושלם. היא מדברת אליו עברית, והוא עונה לה בערבית, וזה כלל לא הפריע לתקשורת.

לאחר מסיקת מספר עצים  הזמינו אותנו לסעוד איתם, האווירה הייתה עליזה במיוחד, עד כדי כך שברגע מסוים ראדי פצח בשיר, ואנו במחיאות כפיים. כאילו אנו מכירים כבר שנים רבות. אנו צילמנו, ותסנים צילמה גם היא ללא הפסק. צפו בתמונה. היא מספרת הכל. החיוכים לא היו רק לצורך הצילום. בתום המסיק שוב טיפסו הנערים לסייע לנו בעלייה אל הכביש. נפרדנו מהם בחום וידידות ובהבטחה להחליף תמונות ולבוא שוב בשנה הבאה, ואולי קודם. והלוואי שיוכלו גם להגיע אלינו. ואני שואלת: מה יעיל יותר? האם "לצרוב בתודעתם" (כדברי שר בטחוננו) של הצעיר בן ה-20, של הנער בן ה-15 ושל אחמד בן השש חוויות מן היום הזה? או שמא הפקעת אדמות, עוד פריצה לבתים, מסתערבים, מג"בניקים, חיילות חמושות בנשק ובכובע פלדה, גז מדמיע והשפלות?

ותודה לכל המוסקות והמוסקים.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. זו אכן "אֶרֶץ אֲחֶרֶת" הגיב:

    למסוק זיתים יחד, זה סמל השלום שלו אנו מצפים. אלא שהמשתתפים עושים זאת עכשיו, ולא מצפים עד ששולל השלום – בנימין מסיתיהו-גזעניהו – ישנה את דרכיו הנלוזות.

  2. דניאל קלטי הגיב:

    כן, כן, אנחנו מכירים את ה"מסיקים" שלכם, אתם.

    אונסים פעילות להתעטף, כמו אצל הטאליבאן האפגאני, שהפלשתינים לא יראו ברכיים ר"ל. זה "יפגע להם ברגשות", הידיעה, שגם לנשים, יש ברכיים… על-כן ולחושך-זאת, על בנות להתכסות ולהתעטף, מכף-רגל ועד ראש, ממש כמו אצל אהוביכם הפלשתינים, כי שוויון מגדרי זה בולשיט, העיקר שיתוף-הפעולה, עם כמה סקסיסטים סעודיים, במסגרת "הרשימה המשותפת"…

    וגם אכלתם שם, מה? חלקי-גופות, של חיות אומללות, שנרצחו בידי "החמודים הללו"? מוצרים, מחלבן של אמהות שכולות, שעגליהן, גדייהן או טלאיהן, נחטפו מהן עם לידתם?

הגיבו לזו אכן "אֶרֶץ אֲחֶרֶת"

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים