הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בדצמבר, 2015 45 תגובות

הרצאה בכנס מרקס ה-9 שנערך ב-27 וב-28 בנובמבר 2015 במכללת הגדה השמאלית

בפרפראזה להתחלה הכל כך מוכרת של המניפסט הקומוניסט נאמר ש"רוח רעה מהלכת אימים על אירופה – הרוח הרעה של הציונות". ניתן בהחלט לחרוג מגבולות אירופה ולהוסיף עוד אי אלו יבשות, וכמו כן, להוסיף לאנטי ציונות גם את האנטישמיות, או כל חיבור בין השניים.

רכבת ציונות נוסטלגיה היסטוריה פוליטיקה rakevet2

התייחסות זו מדירה שינה מעיניו של כל אחד הרואה את עצמו פתוח, ליברלי ובעל חוש צדק. ובמיוחד מהיהודים, בישראל ומחוצה לה, החווים שוב את תחושת הרדיפה. היא מזינה ומחזקת אג'נדות פוליטיות של קבוצות ותנועות בעלות עניין, לפעמים שקופות, ולרוב פחות. לציונות, שידעה עידן של תהילה, מופנה כעת סימן שאלה גדול. האנטישמיות, כידוע, תמיד הסתובבה בסמטאות אפלות, אבל בעצם, הייתה מאוד נוכחת לאור היום באלפיים השנים האחרונות.

הויכוח על ציונות, עתיק כמו הציונות עצמה, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא יהודים, תמיד היה מורכב וסוחף. אבל, לעומת השלבים הראשונים של התנועה הציונות שבהן הדיון היה פורה והתפתח יד ביד עם אירועים היסטוריים רבי חשיבות, בעשורים האחרונים הדיון הפך רטורי וריקני ומשמש בעיקר כתפאורה למהלכים לא שקופים ומפוקפקים. המונח ציונות כנושא לדיון, הפך, בתוך מסגרות רבות, חלקן די מתקדמות, למילה נרדפת לגזענות, אפליה, אי צדק. ובין היהודים הויכוח על הציונות נעשה מפלג והרסני במיוחד.

ניתן לסכם בקצרה את הביקורת המרכזית נגד הציונות: מרגע שהוגדר שהמטרה היא להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שהייתה מיושבת, נוצרה התשתית לקונפליקט בלתי נימנע, שבו האוכלוסייה המקומית עלולה להיות מנושלת, דבר שיפסול את הלגיטימיות של המטרה המרכזית. ביקורת זו קיבלה מישנה תוקף במשך הזמן, לאור התפתחות האירועים מאז ועד היום, והיא מציבה במגננה את מי שמאמין שאכן מגיע ליהודים בית לאומי. אי לכך, הטיעונים בעד הקמת בית לאומי יהודי בשל רדיפת היהודים בגולה ואזכור ההתנגדות המובנית של עמי האזור (כולל שימוש במלחמות, טרור וכו') נחלשים ומאבדים מחשיבותם.

אנסה להראות שבין הסיבות להידרדרות שחלה לדימוי הציונות יש, מצד אחד, סידרה ארוכה של אירועים אקראיים, יצירת זהויות, התהפכות של כוחות ושימוש לא עקבי של מונחים, ומצד שני, ניסיון לתאר את ההיסטוריה באופן טלאולוגי, פרי של סיבות שאסור להעמידן בספק, סידור מגמתי של סיבה ותוצאה, ואזכור של כוחות כמעט מטאפיזיים שיביאו את הכול לתוצאות הידועות ומוכתבות מראש.

פול ווין כתב: "כטוטאליות, ההיסטוריה בורחת לנו, וכמו הצטלבות הדדית של סדרות של אירועים, היא כאוס הדומה לתסיסה של עיר גדולה כשצופים ממטוס" (ב"איך כותבים היסטוריה"). כשחושבים על הציונות, צריך להתעכב דווקא בפרטים של אי הרצף, בצמתים הבלתי נמנעים שאין להם שבילים עדיפים מראש. אפשר לחשוב על הציונות כרעיון משחרר שיכול היה להתפתח לאפשרויות של אינטגרציה אתנית, צדק חברתי, פלורליזם פוליטי, ושלום, כן, בעיקר שלום. ואולם, נשארה הפרצפציה שהציונות מובילה לקונפליקט בלתי נימנע , אשר רק מקצינה את עצמה ע"י שיח חד מימדי שנישא ע"י מנגנוני הכוח, ובא לידי ביטוי בפרקטיקות פוליטיות וחברתיות שמשקפות את הכוחות ההגמונים.

אין זה מפתיע שבדרך זו מה שמתגלה בשפה העיתונאית, במערכת הלימוד ובשיח ה"רשמי" זה נרטיב פשטני, רציף ומצומצם של תהליך לכאורה בלתי נמנע, שמניעיו טהורים ומוצדקים, שגיבוריו משחקים תפקידים מוגדרים מראש, ושלמרות המכשולים, המטרות מושגות.

התוצאה שהתקבלה לצערנו, היא שהפרצפציה של הציונות ירדה לשפל בלתי נמנע מאחר שמנגנוני השלטון ניכסו את המונח ציונות על מנת להוציא לפועל מדיניות באופן אינסטרומנטלי ומגמתי, אבל יחד עם זאת גם כ"תעודת כשרות" לטיהור המעשים ולגרימת סובייקטיזציה יותר נוחה של האוכלוסייה. הציונות שיכלה להישאר מניפסט אהוד ומתקבל הדעת של אמנציפציה לאומית, הפכה להיות אידיאולוגיה שימושית של ההגמוניה השלטונית. ובמצב כזה, נהייתה חשופה לביקורות עוינות שבדיעבד גם פותחות את קופסת הפנדורה של האנטישמיות.

גדולת הציונות, בראשיתה, הייתה פשטותה. היא דמתה יותר למניפסט, מין קריאה לפעולה, בלי דוקטרינה מפורטת שתהפוך אותה לאידיאולוגיה. כפי שכותב סלבוי ז'יז'ק: "….המושג האימננטי של אידיאולוגיה כדוקטרינה, מערך רעיונות, אמונות, הגדרות וכדומה, מיועד לשכנע אותנו באמיתותה, אבל בפועל, מסייע לאינטרסים סמויים ופרטיקולרים של כוח" (ב"הספקטרום של האידיאולוגיה"). פשטות זו של הגדרה מצומצמת של הציונות, בסופו של דבר, עלתה ביוקר. כל תוכן יכול היה להפוך למילוי, בניסיון לתת מהות לציונות וככה לנכסו, ובהמשך להשתמש בו כחלון ראווה המסווה פרקטיקות שונות ומשונות. להצהיר שהציונות היא השיח ההגמוני יהיה פשטני מידי. נאמר שהשיח ההגמוני הוא שקורא לעצמו תמיד ציוני.

ניתוח יותר מעמיק יסביר למה מתקיים היום משטר דיכוי קולוניאליסטי בשטחים, בו בזמן שבתוך הקו הירוק יוצאות לפועל החלטות אנטי דמוקרטיות רוויות אפליות אתניות, תרבותיות וחברתיות, מבלי שתקום זעקת אופוזיציה מבית. התשובה תימצא מין הסתם בעובדה שהפרקטיקות ההגמוניות, הקוראות לעצמן ציוניות, לא השתנו במשך הזמן. רק סוכני הביצוע התחלפו. לכן, מרחפת כל הזמן מעל ראשיהם של מי שרואים עצמם יורשי תנועת העבודה, סוג של סכיזופרניה: הם אינם מסוגלים ללכת עד הסוף במאבקם בשלטון כי תמיד ישנו דמיון עמום אבל נוכח לפרקטיקות שהם עצמם השתמשו בהן.

הסובייקטיזציה של האדם

תהליך הסובייקטיזציה של אדם בחברה נישען על שדה רחב של יחסי כוחות ויצירת ידע, היכן שנוצר ציות חד כיווני קל לתמרון, לא ע"י דיכוי שקוף אלא ע"י משמעת וולונטארית. לפי פוקו, בעקבות ניטשה, לא קיימות אמיתות אבסולוטיות, אלא לכל חברה, בכל תקופה, יש את "משטר האמת" שלה, כלומר, סוגי שיח שנתפסים ופועלים כאמיתיים, כאשר השיח הוא אלמנט קונסטרוקטיבי, מנגנון שלמעשה יוצר את הסובייקט שעליו הוא פועל ושמפעיל אותו כאחד. פוקו מתעניין בשיח בתור דבר מה המייצר ידע ומכונן את משמעותם של מושגים בעבור בני אדם. בחברה מתקיימים מנגנונים שמסווגים את הטיעונים כאמיתיים או כשקריים. שיח שמתקבל כאמיתי, לא רק שופט, כופה, מגנה ומסווג, אלא גם מדיר שיחים אחרים, תוך פסילתם כמכשול להגמוניה האוניברסאלית שלו.

השיח נוכח בכל שדות ההתנסות בקהילה, ובכוחו לקבוע מה מתקבל כנורמה או כאמונה, ומה ניזרק לשוליים, בלי קשר לאמיתות אוניברסליות. כאמור, השיח הוא שמייצר מה שנחשב לאמיתות, והוא מקנה לגיטימיות לשדה הצהרות מסוים והדרה של השיח האחר. כך השיח המיוצר ע"י הכוחות ההגמוניים מסייע לשמר את כוחם.

פוקו מתאר ב"הולדת הביופוליטיקה" את דרך המחשבה הזו כ"חקירה של איך התיאום בין סידרת פרקטיקות לבין משטרי אמת מייצר מנגנונים של ידע – כוח". ופול וויין משלים: "ואותו הכוח הינו היכולת להוביל את התנהגות הבריות, ללא כפיה פיזית, לכוון את מצעדן בלי למשוך בידיהן או ברגליהן". בלי לשלול מהמדינה את חשיבותה, צריך להבין שיחסי הכוח גולשים מעבר לרמת המוסדות המדיניים ומתפרסים על כל רובדי החברה, בצורות הטרוגניות ומגוונות, המשנות את הופעתן באפן מתמיד. חשוב מאוד לציין שאין זה נכון לתאר את אותם יחסי כוח במונחים שליליים, ולטעון שהם מדכאים, ממדרים, מצנזרים, מסתירים, מדחיקים. למעשה יחסי הכוח מייצרים. מייצרים מציאות, פולחני אמת ושליטה על דברים. הם מייצרים את האדם ואת משאבי הידע העומדים לרשותו.

הכוח מייצר ידע, והקשר כוח – ידע קובע את הצורות ואת התחומים האפשריים של סך הידיעות. הוא קובע את הגבולות של מה שלא נאמר, לא נישאל, מה מותר לחשוב בלי להיות חתרני, ואת הציות לאמיתות המיוצרות דרכו. צירת סובייקטיביות מתורגמת ליצירת סובייקטים. הסובייקט בחברה מאמץ דרכי חשיבה ופעולה ויש לו נכונות מראש (פרה דיספוזיציה) לפרש את העולם בצורה מאד מסוימת. ככה נוצרים סובייקטים כמו: "צרכני סחורות", "מחנכים של ילדים שישתלבו בחברה", "חיילים שיגנו על המולדת", כלומר, סובייקטים שמשתפים פעולה באופן חיובי בלי לתת דין וחשבון על כל ההשלכות.

יצירת סובייקטים הינו תהליך בלתי ניפרד מכל קהילה. ואולם, ישנם מקרים שבהם תהליך זה זקוק למסגרת חסינה ואטומה, בלי סדקים המאפשרים ספקות. וגם, וזה הכי קשה, בלי שימוש בכוח כמו במשטרים טוטליטריים. אז נשאלת השאלה איך לקיים קהילה של סובייקטים מגויסים מרצונם בחברה פתוחה? התשובה נמצאת בתווית הזיהוי המודבקת לאמיתות המיוצרות, שהופך אותן ליותר חסינות מפני ספקות והיסוסים, ולנתפשות כבלתי נמנעות בקונטקסט של הנרטיב. זהו הייחוד בלכנות את המעשים "אקט ציוני". סובייקטים פשוט הופכים ל"סוכני הציונות", גם כשהם פועלים למען אינטרסים זרים של כוחות עלומים, הרחק מאד מהמניפסט הראשוני (בית לאומי ליהודים בארץ ישראל).

איני מתייחס לציונות כאידיאולוגיה מדינית, כלומר, משהו שקיים מעבר לפרקטיקות, שמצרף תכנים ומשמש כלי שליטה. לגבי הקונוטציה השלילית של אידיאולוגיה, כותב ז'יז'ק: "האידיאולוגיה הינה תקשורת מעוותת באופן סיסטמי: טקסט שמכיל פער מובנה המפריד בין אמירותיו הפומביות ה"רשמיות" לבין כוונותיו האמיתיות, וזאת תחת השפעת האינטרסים החברתיים הלא מוצהרים (של שליטה). כלומר, אנו עוסקים במתח שבין התוכן המקבל ביטוי ברור בטקסט לבין מה שמניחים מראש באופן פרגמאטי" (ב"הספקטרום של האידיאולוגיה").

הציונות שימשה כתווית ו"טרייד מארק" לתהליכים מדיניים וחברתיים, תווית ששימשה כתחפושת בקונטקסטים מפוקפקים. בהיותה מניפסט בלי תוכנית פעולה מפורטת המקובלת בתמימות דעים, ולמרות יעודה הפשוט והברור, הציונות גויסה ונוכסה תמיד כאליבי של מנגנוני הכוח. ההתנהלות וההחלטות של הנהגת היישוב ושל המדינה כונו באופן מעוות ולא צודק בתואר ציוני.

הציונות והמהגר

מושג כור ההיתוך בא למזג את העולים תחת הזהות ציונית ולעצב את אופי קליטת המהגרים שהצטרפו לישוב. מי לא מכיר, יותר טוב מהיהודים הנודדים במשך אלפיים שנות גלות את תחושת ההגירה, את אותו מעמד של הגעה לא תמיד מתוכננת, את ההרגשה של להיות מחוץ למקום, או, בלי מקום, כבר לא בקודם ובטח עוד לא בחדש. להיות במקום של אחרים, בשולי החברה, בגבולות, במשרדי ההגירה, בלשכות התעסוקה ובשיעורי השפה החדשה, אותה שפה שקמה לתחייה שאותה ידבר המהגר הקם לתחייה. הוא פוסע בזהירות בין ה"חוץ" ל"תוכו", דרך רכישת זהות חדשה שתהווה תעודת הזהות שלו ב"לא המקום" הזה, שאמור להיות ביתו החדש. כור ההיתוך, המעצב סובייקטים שישתלבו באופן צייתני למאמץ, כופה את עצמו בצורה היררכית, כאשר תווית הזהות המדומיינת אבל טוטאלית של ה"אנחנו", בולעת את הזהויות של ה"אחר", קרי, המהגר.

למהגרי מדינות ערב, למשל, לא הייתה הזדמנות להרגיש פליטים, נכפה עליהם להפוך לסובייקטים ציוניים מרגע הגעתם. הם נשלחו לחורים נידחים באזורי הספר, לפעמים בלי לשהות במעברה, כי העדיפות הייתה לאכלס את המקומות שהתרוקנו מפלסטינים ולהציג נוכחות בגבולות החשופים.

גם לניצולי השואה לא ניתנה האפשרות להרגיש פליטים. בשנים הראשונות אפילו את סיפורם לא יכלו לספר. כור ההיתוך השתיק את הטרגדיה של ניצול השואה, שעם הגעתו הפשיל את שרווליו על מנת להצטרף מיד למאמץ החלוצי. רק ב-61, עם משפט אייכמן, דברים התחילו לצאת החוצה. ואז, קל לזהות את המנגנון השלטוני שניכס את השואה לנרטיב הלאומי המתחדש. המשפט הפך להיות אירוע תקשורתי שהיווה סידרת חינוך לעם היהודי ולעולם כולו. השואה צורפה באופן רטרואקטיבי לסיפור הציוני.

גם לשפה העברית היה תפקיד משמעותי ככלי שליטה בכוך ההיתוך. ידוע שבן גוריון אסר על הצגות דוברות יידיש בשנות ה-50. לדבר ערבית במקומות ציבוריים היה אות קלון ליוצאי מדינות ערב, כאילו שיח בערבית היה מעשה חתרני. גם זה סוג של השתקת המהגר בשם הציונות. העברית, נס לשוני ותרבותי של שפה הקמה לתחייה כמו אפר הפניקס (עוף החול), הפך לכלי הכופה משמעת.

הנגזרת הכי חשובה של הפרקטיקות לקליטת המהגרים תוך ייצוב זהותם החדשה היא ההתעוררות המאוחרת של מי שהרגיש מקופח ע"י אותו כור היתוך הגמוני. מדובר על יוצאי מדינות ערב ובווריאציה יותר מורכבת, אוכלוסיות דתיות ומסורתיות בכלל. תהליך ההתנחלות בגדה המערבית הצביע על השאיפה של אותן אוכלוסיות להתנסות בתהליך חלוצי התיישבותי, הפעם לא כשחקני משנה, אלא כמובילים. כמו כתיבת מניפסט ציוני בגרסה מאוחרת, עם שיח הגמוני מחודש. אותם מתנחלים שקודם לכן חשו כ"צאן מובל" בידי רועים זרים, הופכים ל"צאן קורבן" המתמרד ברועים ועושה מעשה שיוציא אותו מהאלמוניות, מהמשניות.

ובתוך קונטקסט שונה לחלוטין (כלומר, התיישבות באזורים מאוכלסים ע"י פלסטינים) ותכנים חדשים (דתיים, משיחיים), נולדת מפלצת קולוניאליסטית פנאטית וקיצונית. וכמו תמיד, היא לובשת את תווית הציונית, וכך נפתח פרק הציונות הדתית, לא כהמשך לציונות הקודמת (המוגדר כעת דקדנטי), אלא כציונות האמיתית. כפי שמתאר פול וויין, "….אותה בנאליות אידיאולוגית החוזרת על עצמה, אבל להגשמת פרקטיקות שונות לחלוטין" (ב"איך כותבים היסטוריה").

הציונות והעבודה

אחרי מאות שנים בגולה, תחת איסורים להחזיק אדמות ולעסוק בחקלאות, נידונים לעסוק במקצועות שיתאימו ויאפשרו ניידות, כמו עיסוק בפיננסים, מלאכות מסוימות, רפואה וכו, הקמת בית לאומי אפשרה הזדמנות פז להעמיד את העבודה בעדיפות עליונה, במיוחד עבודת הכפיים.

יוזמת התנועה הציונית של יישוב ארץ ישראל קיבלה תפנית בלתי צפויה כבר בתחילת המאה ה- 20 עם גלי ההגירה ההמונית של יהודים ממזרח אירופה, כאשר כ – 2 מליון יהודים היגרו לארה"ב ועוד כ – 400 אלף למערב אירופה. הנה דוגמה מאלפת איך אירועים בלתי צפויים גורמים לשבר ברצף ההיסטורי המדומיין. הצעירים שהגיעו בעליה השנייה והשלישית קיבלו הזדמנות להיות שחקנים מרכזיים ולעצב את הסביבה, דבר שלא היה קורה אם אותם היהודים שהיגרו לארה"ב, או אפילו חלקם היה מגיע לארץ ישראל. מין הסתם אותם צעירים היו מתפזרים בין ההמונים, וההתיישבות הייתה נראית אחרת לגמרי. יחסי הכוח בין המוסדות למתיישבים התהפכו בזמן קצר. המוסדות הציוניים, שייצגו לרוב את הבורגנות היהודית של מרכז אירופה והכירו את הניסיון של החוות החקלאיות של הברון רוטשילד, ראו מול עיניהם איך חבורות צעירים נון קונפורמיסטים עם רעיונות מהפכניים שואפים לסוג אחר של התנסות התיישבותית.

הניסיון המר של אותם מהגרים כשלא התקבלו לעבודה אצל הבורגנות היהודית המקומית דחף אותם להתנסויות קומונריות מאד מפתיעות כמו גדוד העבודה, הקיבוץ והמושב. ראייה חברתית זו באה לידי ביטוי במשך השנים הבאות גם ברמה הלאומית, עם הקמת ההסתדרות, קופת החולים וכו', ע"י הנהגת היישוב .

כלומר, קרה משהו ש – 20 שנים קודם איש לא היה מעלה על דעתו: פעולת ההתיישבות בארץ ישראל הייתה כעת מעשה חתרני ומנוהל להפליא, בניגוד לתוכניות הפטרוניות של הבורגנות היהודית המרכז אירופאית. האוכלוסייה הדלה בארץ ישראל, כמו צאן הזקוק לרועה, קיבלה את המנהיגות החדשה, שסיפקה לאורך זמן בצורה מסודרת, עבודה, חינוך, רפואה ושמירה. החלוציות הסוציאליסטית הצטיירה כפרצופה העדכני של הציונות. הציוני האמיתי מעצים את העבודה הפיזית, ההגנה העצמית, האידיאליזם והרגשת השליטה בגורל. הסובייקט הציוני נהיה "האדם החדש ששולל את הדימוי של היהודי הגלותי".

המצאת הקיבוץ והמושב, ובמיוחד הקמת המוסדות התומכים באוכלוסיה העובדת גייסו את הישוב להתארגנות שענתה על רוב צרכיו. המודל כביכול סוציאליסטי הצית את הדמיון והפך להיות חלון הראווה של הציונות. ואולם, בניתוח יותר מעמיק מתגלה שהשליטה בעבודה באה להגשים מטרות שלטוניות ויש ספק רב בקשר לאופי הסוציאליסטי של מדיניות אותה הנהגה מחוץ לישובים הקומונרים.

זאב שטרנהל כותב ב"בניין האומה או תיקון חברה?": "ההתיישבות השיתופית לא הייתה פרי של הכרעה אידיאולוגית מודעת, וגיוס ההון הלאומי לצרכיה לא נבע משלילה עקרונית של ההון הפרטי. הקבוצה והמושב נוצרו כתוצאה של חוסר יכולת וחוסר רצון של החקלאות הפרטית הוותיקה לתת עדיפות לשיקולים הלאומיים ולקלוט פועלים יהודים במקום הפועלים הערבים….(ההתיישבות) על קרקע לאומית בסיוע הון לאומי היו בבחינת פתרון ציוני לכיבוש הארץ, לחוסר העבודה ולצורך לקלוט עליה, לא פתרון חברתי שתכליתו לבטל אי-שוויון או להיאבק בקניין פרטי".

ההון הפרטי היה אמור להיות מנוע צמיחה חיוני למדינה שבדרך. בלי בורגנות עירונית (ולכן בלי פרולטריאט עירוני), לא היו מגיעות השקעות, וההתרחבות הכלכלית הייתה נעצרת. אז, איך ניתן לקיים תהליך קפיטליסטי ובה בעת להציג פרויקט בעל אופי קומונרי סוציאליסטי?

שטרנהל ממשיך: "בהעדר פרספקטיבה של שינוי חברתי בקנה מידה גדול, בהעדר חתירה אמיתית לשוויון, הוקדשה תשומת-לב רבה לטיפוח תחושת עליונותו התרבותית של עובד הכפיים, למיתוסים ולסמלים. האידיאולוגיה הפרודוקטיביסטית העמידה את האדם העובד כמופת לחיקוי, אך לא התכוונה להציב אלטרנטיבה לחברה הרכושנית….בראש ובראשונה העניקה תפישה זו לגיטימציה להקפאת המצב הקיים. אם עובדי הכפיים אמנם מהווים, בארץ מהגרים זו, את האריסטוקרטיה המקומית, הרי שמבחינה חברתית אין צורך, ומבחינה לאומית אסור, לעמול למען שינוי".

עם השנים הגיעו השברים ההיסטוריים. העלייה המסיבית לאחר קום המדינה ובמיוחד כיבוש השטחים ב – 67 יצרו מסת פרולטרים זמינה וזולה, עם רמת בטחון חברתי שקטנה עם הזמן. כיבוש העבודה הוחלף באופן הדרגתי בכיבוש ההון. עליית הימין לשלטון דרבנה שיח עוין ולעומתי כלפי השלטון הישן, שכונה סוציאליסטי (שכמובן, אף פעם לא היה). הדיפרנציאציה במדיניות הייתה מהירה, מדינת הרווחה נחלשה, והעבודה כערך התאדתה בהתאם. ההתיישבות העובדת ירדה מההנהגה לשוליים, אפילו צעדות האחד במאי נעלמו. וכך העלימו כל סממן של השיח הקודם.

בד בבד עם הגלובליזציה העולמית, הניאו ליברליזם הכלכלי השתלט בהדרגה על הכלכלה, תוך כדי כרסום מתמיד של רשתות הביטחון החברתיות. יזמי ההיי טק הצעירים המפקידים את נזילותם בבורסות לונדון וניו יורק והחולמים על מכירת חברתם לאיזה משקיע זר, נהיו גיבורי הדור החדשים. כמו שאחד מהם התבטא, "אנחנו הציונים החדשים". מכיבוש העבודה, דרך ארוכה עד לכיבוש המניות. מציורי החלוצים של גוטמן ועד הגרפים של האג"חים במוספים הכלכליים.

ההשוואה הכי קיצונית מתגלה בחקלאות, עם העסקת תאילנדים ופלסטינים זמניים תחת ניהולם של קבלנים יהודים. העבודה העצמית, סמל הציונות במשך דורות, התחלף ב"חלוצי הציונות החדשים היורדים למדבר ומביאים כסף למדינה", כפי שמציג פרסום ממשלתי בטלוויזיה.

הציונות והארץ

למרות העובדה שארץ ישראל כמולדת היסטורית של העם היהודי עמדה במרכז הרעיון הציוני, ניתן לומר שלהיסטוריוגרפיה התנכית יש חשיבות מוגבלת בהתיישבות היהודית עד השנים הראשונות של קיום המדינה. הנרטיב התנכי סיפק את היסודות הרעיוניים, אך לא שימש כקריאה לחזור בצורה מפורשת למקומות ההיסטוריים המרכזיים.

עד ערב מלחמת העצמאות ההתיישבות התרכזה באזורים המאפשרים עיסוק חקלאי ושכמובן, ניתן היה לרכוש אותם מבעליהם. האזורים המועדפים היו במישור החוף, בעמק יזרעאל ובגליל העליון. בחזרה להיסטוריוגרפיה התנכית, קל לוודא למשל שחלק גדול של מישור החוף היה בכלל פלישתי, ושלגליל העליון יש חשיבות נמוכה בכתובים. לעומת זאת, הישוב הישן בחברון, צפת ואפילו ירושלים לא עמדו במרכז ההתעניינות ההתיישבותית.

השיח ההגמוני, בעת שמנגנוני הכוח היו מסורים במלואם ליצירת תשתיות כלכליות שיאפשרו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי ואת קליטתם של גלי העלייה, התעטף בפרגמטיזם ראוי לציון. הרצון לחזור למקורות אבותינו התחלף עם הצרכים המידיים של התיישבות, קליטה ופרנסה. פרקטיקות אלה ענדו בגאווה את תווית הציונות האוטנטית ויצרו את הסובייקט החלוצי הציוני, גם אם אינו יושב במקומות הקדושים.

מלחמת העצמאות אפשרה סיפוח של עוד אדמות להתיישבות. מאות אלפי פלסטינים גורשו, ברחו או עזבו באופן זמני. סיפוחים אלה נועדו ליצור רצף טריטוריאלי בין ישובים מרוחקים, ליצור עומק אסטרטגי יציב יותר וכמובן, לנצל שטחים חדשים להתיישבות. בזמן קצר נהרסו עשרות כפרים שהתרוקנו מאדם. הידע (במובן של פוקו) שניבנה בזמן אמיתי שיקף את השיח שתיאר את התרחבות ההתיישבות באזורים כביכול ריקים מאדם. עשרות שמות של כפרים פלסטינים פשוט נמחקו מההיסטוריה. כך כותבת נגה קדמן ב"בצדי הדרך ובשולי התודעה": "…באמצעות הסרת עקבות העבר התרבותיים של הפלסטינים מהנוף, פעלה ישראל למחוק את הקשר שלהם לשטח ולהחליש את תביעתם לגביו. בעשותה כך, מחקה אותם ישראל גם מהזיכרון הקולקטיבי של הארץ…"; כלומר, אפילו הזיכרונות נהיו הגמונים, והזיכרונות השוליים נעזבו לשכחה.

ההתיישבות באדמות החדשות סימנה את ההמשך לדפוסים של לפני המלחמה: להתיישב על אדמות ריקות, בתוליות, ולעבד אותן. מחיקת הכפרים הייתה דרושה לא רק כדי שלפליטים לא יהיה לאן לחזור, אבל גם כדי שהשיח הקרוי "ציוני" לא יזדהם עם שאריות של כפרים, ושהסובייקט הציוני הצעיר והאידיאליסטי לא ישאל שאלות בנוגע למוסריות המעשים. יצירת הידע פעלה בסובייקטיזציה של "העם בלי ארץ מוצא ארץ בלי עם".

לאחר 67 התפתחו הדברים לכיוונים שונים, וארץ התנ"ך, היא גב ההר של הגדה המערבית, נהפכה למושא השאיפות. עם המהפך הפוליטי והמגמות הדמוגרפיות והחברתיות, אוכלוסיות רחבות של יהודים שומרי מצוות וגם הרבה יהודים מזרחיים, שהרגישו כשחקנים משניים בבניית הארץ במשך תקופה ארוכה, אחזו במושכות ופתחו בפרק משלהם של כיבוש הארץ. לא יצירת תשתיות חברתיות, לא חקלאות, אלא ישיבת קבע במקומות הקדושים וההיסטוריים. מילוי חדש ממלא את הציונות במשמעות חדשה. הציונות האמיתית היא החזרה למקומות הקדושים וההיסטוריים.

ופתאום, נאמר שבלי המקומות הקדושים והמרכזיים של ההיסטוריוגרפיה (והמיתולוגיה) התנכית, אין לפרויקט הציוני שום ערך. המתנחלים של העשורים האחרונים הינם סובייקטים שייעודם הוא תחיית האומה היהודית התנכית.

הציונות והגוף

בשיח הציוני, מראשיתו, דובר על "ריפוי הגוף היהודי" כאחת המטרות. רעיון פיתוח הגוף כניגוד לפיתוח הרוח המזוהה עם ההווי הגלותי. מקס נורדאו, בקונגרס הציוני ב-1898 דיבר על יהדות השרירים (Muskeljudentum) מינוח זה בא לתאר את האידיאליזציה של היהודי החזק, הזריז ובעל כושר סיבולת, המסוגל להגשים את התחייה הלאומית הציונית.

האידיאל הפיזי, הגופני, שקודם ע"י סוכני הציונות לא רק הפך לאלמנט מרכזי בספרות ובאמנות, אלא יצר הזדהות מוחלטת בקדמת החלוציות: כיבוש העבודה הפיזית וההתמסרות המוחלטת להגנת הארץ עיצבו דימוי חדש של הגוף הציוני. כותב מיכאל גלוזמן ב"הגוף הציוני": "השיח הציוני העמיד את שיקום הגוף היהודי כאחת המטרות המרכזיות של הציונות, וקבע שפיתוח הגוף נועד להיאבק בפיתוח החד-צדדי של הרוח בגלות".

דמויות תנכיות הפכו מאיכרים צנומים ורועי צאן בישנים לגיבורים שכאילו יצאו מהמיתולוגיה היוונית. נוצר דיפרנציאל גופני בדיכוטומיה גולה – ארץ ישראל. מהגרים שהגיעו בשנות ה-40 וה-50 הרגישו מושפלים בקרבת העליונות הגופנית והיהירות הצברית.

ובעיקר, הגוף של היהודי החדש במקומו החדש היה מגויס ע"י מנגנוני השליטה, מסור לחלוטין ועמד לרשות המשימות.

ההתגייסות ליחידות הלוחמות, מ"השומר" ועד צה"ל הביא לצעירים סטטוס חברתי המתכתב עם כוח, אומץ, סיבולת, תעוזה, שבאופן בלתי נמנע, חותר לתכונה המדומיינת של פטריוטיות, בחיים ובמוות.

בן גוריון כתב ב"אש היצירה": עם עלותו לארץ ועם היצמדו לאדמה ולעבודת במולדת, בא האדם היהודי החדש על תיקונו. כאן מצא הפטיש החלוצי סדנו ההיסטורי, ובתולדות העם והארץ נפתחה תקופה חדשה, תקופה של יהודים המעצבים  גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם, בעבודתם, ביגיעם הגופני והרוחני כל ימי חייהם, ואם נחוץ, גם במותם". הנה הגוף המסור לציונות, בחיים וגם במוות.

שפת הכוח מיישמת משטר של כפייה, אשר דרך המשמעת מייצר גופים מסורים, צייתנים. הגוף הופך לאמצעי ייצור, לחימה ושליטה לרשות האינטרסים השולטים. אותה משמעת קובעת את פיזור הגופים במרחב בצורה אינסטרומנטלית, כמו מנגנון אילוף. ככה ניבנה הגוף הציוני, עובד, מתיישב ולוחם, מסור כקורבן וולונטארי. מסירות זו מונעת בחינה ביקורתית בקשר למטרות אותן הוא משרת. מלחמות מיותרות, נעורים אבודים, משפחות הרוסות, בלי להבחין אם הן הרפתקאות לאומניות מיותרות, אבל תמיד מתוך תחושה של עמידה בחזית הציונות, כמו גלדיאטורים לרשות אימפראטור רומי דמיוני.

הציונות והאויב

המניפסט הציוני, במקור, הציג מטרה ברורה, לא הגדיר עמדות פוליטיות רחבות. מראשיתו ומשך כ-140 שנה, אירועי ההיסטוריה יצרו ללא הפסקה צמתים של החלטות, חלקן אסטרטגית וחיוניות, וחלקן טקטיות. ההחלטות שהתקבלו בצמתים אלה שיקפו הן את האקראיות והן את יחסי הכוחות בכל רגע ורגע.

אין תהליכים דטרמיניסטיים בהיסטוריה. ישנם נרטיבים הגמונים שמנסים ליצור קוהרנטיות בדיעבד על מנת להצדיק את המצב הנוכחי, הן בצד היהודי והן בצד הפלסטיני (כן, גם לפלסטינים יש שיח הגמוני…). בכל צומת דרכים ישנן התחלות של דרכים אחרות. בודאי לא קיימת "חוברת הוראות ציוניות" המכוונת לדרך הרצויה. הפרקטיקה הרווחת היא להסביר בדיעבד שהדרך שנבחרה הייתה "ההחלטה הציונית ההולמת". הציונות שימשה כמקלט של אידיאולוגיות השלטון, גם הלאומיות וגם החברתיות.

טקסט זה לא מבקש לעשות ניתוח היסטורי, אלא לבחון את היחס בין כוח ויצירת ידע, ואת הסובייקטיזציה של האדם הנובעת ממנו. מי שלא מאמין בצורה עיוורת לנרטיבים היהודים והפלסטינים, ולכך שהם גזרת הגורל ובלתי נמנעים, יכול לראות מספר דוגמאות לצמתים שבהם, לו ההחלטות שהתקבלו היו שונות, המציאות היום הייתה שונה, וזאת מבלי לבגוד במטרת הציונות.

  • פתיחת המוסדות החברתיים בשנות ה- 20 וה- 30 (כגון ההסתדרות, קופת החולים) גם לפלסטינים, מעשה שהיה מקטין בהרבה את פוטנציאל הקונפליקט
  • ניהול שונה של מאורעות תרפ"ט (ראה ספר של הלל הכהן)
  • קבלת חלוקת הארץ ב – 47 ע"י ההנהגה הפלסטינית
  • מתן היתר לפלסטינים שרצו לחזור לאדמתם בתום מלחמת השחרור
  • שטחים תמורת שלום בתום מלחמת ששת הימים
  • אי בניית התנחלויות מאז 68

אלה דוגמאות שיכולות לעזור לנו לדמיין נרטיב אלטרנטיבי, אפשרי לחלוטין, בלי לבגוד במטרת הציונות ותוך מניעה אפשרית בהחלט של אותו קונפליקט כביכול בלתי נמנע. דוגמאות אלה עוזרות ליצור הפרדה בין מטרת הציונות לבין הפרקטיקות הלאומניות של שני הצדדים, ולהתרכז בשאלה: למה תמיד מונף הדגל המדומיין של הציונות כצידוק למעשי השלטון?

אין ספק שבלי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ישראל תועמד במבחן שילך ויחריף ויגיע עד להטלת ספק בעצם הצדקת קיומה. הקולוניאליזם האופייני של המאה ה – 19 והתחלת המאה ה – 20 הוא אנכרוניסטי ובלתי מתקבל על הדעת. ישראל, המסתגרת מאחורי חומות שאינן יכולות יותר לשמש אותה להגנה ולשמירת הסטטוס קוו, נזקקת היום יותר מתמיד לשיח שיהיה מונוליטי, שיחזור על עצמו כמו מנטרה דתית. לכן השיח הזה זקוק לתווית הציונית, שתספק לו קוהרנטיות לכאורה, ותמנע את השאלה: "האם ההיסטוריה יכלה להיות אחרת?"

כמה מחשבות

קיימת הרמנויטיקה לאומנית שמנסה לפרש את האדם דרך סממנים שמכונים ציוניים. הזדהות האדם עם מעשי השלטון, בארץ או בחו"ל, נמדדת בסקלה ציונית, שמאיימת ומסלפת את הדיאלקטיקה העלולה להעמיד במבחן את הנאמנות לשיח ההגמוני. שאיפת נאמנות זו היא מסגור האדם בפונקציה ההיסטורית המיועדת. הציפוי של התהליך הזה היא הציונות.

כפי שהראנו קודם בכמה דוגמאות, הסובייקטיזציה של המהגר לא שייכת לרעיון הציוני, אלא לפרקטיקות של הכוחות השולטים. כור ההיתוך הייתה הבחירה הטבעית של מנהיגות חזקה וכריזמטית מול אוכלוסיית מהגרים שברירית הזקוקה לגיבוי פטרנליסטי. באותה מידה, פולחן העבודה גויס ליישב ולחרוש את האדמה, מעשה שבלעדיו כל הפרויקט היה נכשל. אידיאליזציה זו, כפי שראינו, נמשכת עד היום, גם כשפועל זר או פלסטיני הוא העובד וגם כשהיזם הצעיר מוכר את הסטארט אפ למשקיעים מחו"ל. שוב, פרקטיקות של שליטה שבונות פרספציות וידע. וכמובן, שטיפת המוח של הצעירים המתגייסים לצבא, שבהמשך יגרשו פלסטינים אלמוניים נטולי פנים על מנת להחיות עבר תנכי אנכרוניסטי.

המצור של ישראל על ביירות במלחמת לבנון שואף השראה מהציונות פחות או יותר כמו שהמקארתיזם של שנות ה – 50 בארה"ב מתכתב עם הכרזת העצמאות האמריקאית של ג'פרסון. לשרטט קו בין הסגר של מובלעות הפלסטיניות בגדה לבין הרצל דומה לחיבור קו בין מדיניות צרפת באלג'יר בשנות ה- 50 למהפכה הצרפתית.

הלאומנות הישראלית הפכה להיות שם נרדף לציונות, תוך החלשת נימוקיה. השלטון מגייס את הציונות כתווית "prêt-a-porter" בכל הזדמנות, תוך השתקת הדיאלוג, הזדהמות השיח, עיצוב סובייקטים צייתנים ויצירת מלחמות נגד אויבים ממשיים ומדומים.

גדולת הציונות הייתה פשטות היסוד שלה: לבית הלאומי היהודי לא היו הגדרות נלוות, הוא יכול היה להיות מדינה עצמאית או פרוטקטורט, חילוני או דתי, מולטי אתני או גזעני, סוציאליסט או פשיסט, דמוקרטי או דיקטטורי. החל כפתרון ליהודי מזרח אירופה אבל שימש גם מקלט ליהודי מדינות ערב. התחיל במו"מ עם הטורקים, המשיך עם הגרמנים, אנגלים, רוסים ואמריקאים. אבל מעולם לא עם הפלסטינים. במשך שנים זלזל בגולה, אך אח"כ גייס אותה לצורך שדולה שמגינה על מדיניותה באופן בלתי מותנה.

המדינה שבדרך התנסתה בדינמיקת אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, זה טבעי, ולכן לא עומד לשיפוט. מה שכן עומד לגינוי זה המסגור התמידי של ההשתלשלות של אותה דינמיקה בתוך פרמטר דמיוני הקרוי ציונות. הלאומנות הקיצונית, שלאחרונה גם עטופה בדתיות, חשופה בקלות לביקורת מוצדקת, היא זו העומדת למשפט. להלבישה בלבוש ציוני מחסן אותה מביקורת ומחטא את דימויה. פרקטיקות שלטוניות של אי צדק אתני או חברתי, כל כך שקופות וראויות לגינוי, הופכות ל"תהליכים בלתי נמנעים" תחת תווית של "החלטות ציוניות".

כך גם העולם נופל קורבן לבלבול, באמצעות בדיוק אותו מכניזם של סובייקטיזציה. ביקורות המופנות לשלטון הופכות לביקורת על הציונות. וכך גם העולם שוכח מהי התכלית הפשוטה והבסיסית של הציונות, ורואה לפניו ישות לאומנית שבמקום לעורר סימפטיה מושכת עוינות. ומשם הדרך לאנטישמיות קצרה.

נישאלת השאלה, דרך קו מחשבה פוקואיאני: מה מאפשר מצב שבו הציונות משמשת ללא היסוס כאידיאולוגיה שלטונית אשר מחליפה חדשות לבקרים תכנים שלא קשורים בכלל לרעיון הראשוני ויסודי? הדוגמה הטרייה ביותר בזיכרון הוא הקומוניזם. מה שנולד ממניפסט, אקטואלי עד היום, הצית בין היתר את המהפכה הרוסית. אין צורך לתאר את הטראומות שבאו אחריה: התיעוש המזורז הכפוי, ההשתלטות על האדמות הפרטיות, המיליטריזציה המפלצתית, כיבוש המדינות השכנות, הגולג, יצירת האוליגרכיה הכוחנית, וכו'. אף אחד מאלה לא מתקשר למניפסט הקומוניסט המקורי, וכל זה נעשה בשם הקומוניזם. ניתן להבחין במדגם הסובייקטים הקומוניסטים שנוצרו באותה תקופה: "הפועל-הסטאחנוביסט", "הספורטאי-שמביא-מדליות", "החייל-המשחרר", "המדען-שבונה-ספוטניקים", כולם לרשות השלטון כבני אדם ממושמעים וצייתנים.

עוד יותר חשוב הוא התהליך שבו הפרקטיקות של המשטר הסובייטי סילפו והיוו סטייה קיצונית מיסודות המניפסט, עד שנהיה בלתי אפשרי לחשוב על "קומוניזם מדיני אחר". התעקשות השלטון בניכוס תמידי של התווית קומוניזם יצר את צמד המלים הנרדפות קומוניזם = טוטליטאריזם. נותר האתגר של לחשוב את הקומוניזם בצורה שונה. בדיוק כמו ביחס לציונות. האם אפשר היום לחשוב על "ציונות אחרת"? בלי סטיות שיהיו זרות למניפסט המקורי ?בלי להעניק לה "מהות" המשתנה לפי חליל השלטון?

המשטר הסובייטי היה טוטאליאריסטי, בניגוד לדמוקרטיה היחסית של ישראל, אבל המשותף הוא הטמעת הפרקטיקות והנכונות לסבייקטיזציה. בולטת במיוחד תחושת השבריריות, המלאכותיות של ניכוס התווית, לכאורה על מנת לשמור על מדורת השבט. כאילו שבלי המדורה השבט מתפזר. או, במקרה יותר גרוע, השבט כבר מפורק והמדורה דולקת כמצג שווא, אולי כסמל לשותפות שקרית.

התוצאה החמורה שמתגלה מול עינינו היא מהפך כמעט מוחלט של הסובייקטיזציה של היהודי כאדם משוחרר, או, שחווה אוטו אמנציפציה, לפי המונח של פינסקר. מתגלה נסיגה מהאדם העברי, המסרב להיות קורבן ולוקח את גורלו בידיו, מחוסן מהפטליזם הדתי, הנולד מחדש בתוך נורמאליות לא גלותית. חזרנו ליהודי הרדוף, המתקרבן, הנשען על מיסטיות כנועה, ומאבד את עצמו לדעת לקראת הגאולה האלוהית. או, במלים אחרות, במקום לייצר זהות של אדם מורד נגד הא-נורמליות (הגולה), מקבלים זהות גלותית מחודשת.

תגובות
נושאים: מאמרים

45 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    לא ברורה התנגדותו של כותב המאמר להגדרת הציונות כאידיאולוגיה בו בזמן שלאורך המאמר כולו הוא מתאר את האופן שבו הציונות היא לא יותר מאשר אידיאולוגיה של קולוניאליזם-מתנחלי. הכותב אומר מפורשות ש"הציונות שימשה כתווית ו"טרייד מארק" לתהליכים מדיניים וחברתיים, תווית ששימשה כתחפושת בקונטקסטים מפוקפקים" – זו הגדרה תמציתית מאוד של אידיאולוגיה ועושה רושם שברור גם לכותב המאמר כי לא היתה זו הציונות שכבשה את פלשתינה אלא האימפריה הבריטית, ולא היה זה ההון הסימבולי של הציונות שמימן את הקולוניאליזם ה"יהודי" בתחילת דרכו.

    לו הכותב היה מרסן את עצמו מעט מהשימוש בז'רגון אקדמי היה אפשר לשים לב יותר לנקודה החשובה של המאמר, שהיא הבחינה הדיאלקטית של האידיאולוגיה הציונית ואת הביקורת המובלעת על ה"אנטי-ציונות" של תומכים לטנטיים של האימפריאליזם האמריקאי והאירופי.

    זהו מאמר חשוב אז הרשתי לעצמי להתעלם מההבלים על בריה"מ שהיתה, עד לניצחון החרושצ'וביזם, מופת לבניה סוציאליסטית.

  2. אין כמו בבית הגיב:

    בהנחה שמקבלים את הניתוח כמו שהוא, המאמר הזה יכל היה להתפרסם (ולהיות רלוונטי) גם לפני 60 שנה ויותר. עצם העובדה ששום דבר לא השתנה מזה עשרות שנים (מצב ארוך טווח וקבוע ללא כל תוכן לאומי מיוחד) מעמיד בסימן שאלה את עצם קיומו של עם יהודי. הציונות מתגלה אז כנארטיב כפול: מצד אחד אידיאולוגיה שימושית בשירות מוקדי הכוח (מבית ומבחוץ), ומצד שני כסחף ייצרי של ההמון המייצר לעצמו פנטזיה ציונית הנשענת על השיח המגוייס. אם כל המנגנון המעוות הזה היה מנוצל לדבר מה חיובי אולי אפשר היה להתנחם בכך אבל במצב הנוכחי ניתן רק להמשיך ולהתבהם, אם זה בכלל אפשרי להתבהם עוד יותר.

  3. אשר פרוליך הגיב:

    לבנצי: הייתי מצפה שבנושא זה הייתה דן,אפילו בקצרה על מייסד הציונות הוסציאליסטית,דב בר בורוכוב אבל מסיבות לא ברורות התעלמתה מכך. בורוכוב היה מרקסיסט שהסביר את "הבעייה היהודית" באופן מבריק ועל פי המטריאליזם ההיסטורי במיטב המסורת המרקסיסטת. העם היהודי לאחר גירושו באדמתו הפך לחולייה חשובה בכלכלה ובמנגנוני השליטה של האימפריות ובכך מבנהו היה כ"פירמידה הפוכה",ושונה מרוב העמים. בכך יש הסבר מרקסיסיטי לאנטישמיות שגם תרמה להסתגרותו של עם זה ואף לקיומו . "לא התורה שמרה על עם ישראל,אלא עם ישראל שמר על התורה, כ"סוביקטיזציה"(על פי דבריך) של תפקודו ו"טבעו" כעם .מכאן שהפתרון "לבעייה היהודית" הוא בהפיכת פירמידה הפוכה זו על ראשה,כמו של כל עם "נורמלי" אחר,קיר,בבסיס הפירמידה מעמד העובדים והחקלאים,ולא סוחרים,מתווחים,חלפנים ,או אפילו אינטלקטואלים או סופרים.לא בכדי כתב בורוכוב ש"הסוציאליזם לא יגיע לעם היהודי ללא הציונות והציונות לא תתגשם ללא סוציאליזם".בורוכוב הסביר ללנין את עמדתו ולנין השיב לו ש"קשה לשבת בין שתי כסאות",אבל הוא לא אמר שהדבר בלתי אפשרי .לפני סטלין,הבולשביקים הכירו בצורך לעצמאות לעם היהודי.

    • אלי אמינוב הגיב:

      את הסוציאליזם של בורוכוב ניתן להגדיר כסוציאל שוביניזם שנתן מלכתחילה גט כריתות למהפכה העולמית ואפילו למאבק לשוויון זכויות של היהודים במהפכה הרוסית. לא פלא שתפישתו אומצה בידי התנועה הציונית,שהיתה תנועה אירופית שכדי למנוע התבוללות של יהודים הגדירה אותם כלאום ופנתה לקולוניזציה בחסות המעצמות. הבולשביקים הכירו בזכות היהודים הנמצאים באימפריה הצארית לעצמאות אך מעולם לא קבלו את הרעיון האוילי שהיהודים מהווים לאום עולמי. הנסיון לשלב נאציונאליזם וסוציאליזם לא פסח על הרבה לאומנים שהתנאו בספח סוציאליזם

  4. אשר פרוליך הגיב:

    המשך קצר:
    בחוגי השמאל נמנעים מדיון על תורתו של בורוכוב,אולי בגלל בורות או אולי בגלל "הסכנה" שבה,כניתוח מטריאליסטי-דיאלקטי של ה"בעייה היהודי" והציונות.העובדה שהארץ הייתה מיושבת בראשית התנועה הציונית דרשה עוד יותר פתרון סוציאליסטי,קרי,של אחדות מעמד הפועלים והחקלאים המתגבש של החלוצים הראשונים עם הפועלים והחקלאים תושבי הארץ. ההתפתחות הלאומנית ואנטי-סוציאליסטית בישראל נבע מאי ראיית הסכנה של מנהיגות מפ"מ ההיסטירת ובגידה של העקרונות לציונות סוציאליסטית של בורוכוב. יצא לי אשית להתווכח עם יעקב חזן, מראשי מפ"מ ,עוד בשנות ה60 בניסיון להסביר לו שללא שלטון סוציאליסטי אמיתי בישראל, לא רק הציונות
    לא תתגשם אלא אף התנועה הקיבוצית והקואופרטיבית תתפרק. לצערי הרב,נבואתי התגשמה.

  5. ידידיה הגיב:

    תודה לכותב המאמר.

  6. ציונות כמשל הגיב:

    הציונות היא לא זו הריאלית אלא זאת שמתאימה להשקפת עולמם של ליברלים ציונים.

    איך עושים זאת, פשוט ע"י הקביעה שאין דטרמיניזם בהיסטוריה. יפה, הכל אפשרי והרשות נתונה – השקפה דמוקרטית מתקדמת… אלא שאת זאת צריך להוכיח, לא מספיק להגדיר "אכסיומה".

    הציונות כוונה עפ"י מטרותיה אבל גם עפ"י ההתנגדות מצד הפלסטינים והערבים בכלל. כך היא נותבה לאן שהגיעה: כוחנות והשתעבדות לאינטרסים מעצמתיים כנגד הפלסטינים ונגד עמי האזור.

    הדוגמאות שנתן המחבר מוכיחות יותר את ההיפך ממה שלהם התכוון. מאלפת במיוחד הדוגמא של ברית המועצות: אם יש לך את המניפסט הקומוניסטי אתה כבר יכול לעשות קומוניזם לא חשוב מתי ואיפה בתנאי שלא תצנח עליך איזו הגמוניה רחמנא ליצלן…

    ועוד דוגמא :
    הסכם אוסלו. לאחר שממשלת רבין ניסתה לשנות כיוון כי נטתה לחשוב שהציונות הגיעה למיצוי כוחה עקב ההתנגדות באינתיפדה 1. מה שהתברר הוא שהפלסטינים לא מוכנים לסטטוס קוו היכן שישראל קבעה והישראלים לא חשבו שמוצדק לעצור כל עוד יחסי הכוחות הם לאין שיעור לצדם.
    הרכבת המשיכה באותו כיוון כפי שנותב ע"י מקבילית הכוחות הזאת (כנראה עד שיחסי הכוחות ישתנו)

  7. אשר פרוליך הגיב:

    לכותב המאמר ולמגיבים: המטריאליזם ההיסטורי (המבוסס על המטראיליזם הדיאלקטי) הוא השיטה הרצינית והמדעית ביותר לניתוח תהליכים הסטוריים. כל גישה אחרת היא באמת "לא זו הריאלית אלא זאת המתאימה להשקפת עולם…" של ההסטוריון או הכותב ,המגיב הקודם).והגישה המטריאליסטית דיאלקטית היא זו שמנתחת את המציאות במורכבותה ובהשתנותה התמידית. כל הרטוריקה של כותב המאמר ושל כמה מהמגיבים בקשר לציונות כ"אידאולוגיה" או להיפך מכך,היא ברברת ריקה שמתעלמת מהמציאות הקונקרטית,במקרה זה של העם היהודי וההסטוריה שלו.
    וגם של תופעה עקשנית ,אוניברסלית ומתמשכת בשם אנטישמיות. שום התייחסות לכל הנ"ל,כאילו לא קיים. מבלי להתנשא הייתי מבקש מהכותבים להתייחס ,אפילו קצת, למחשבות של בורוכוב ,גם בעין בקורתית, אבל על פי המסורת המפוארת של מרקס כפי שדרש:
    merciless criticism of all things existing.

  8. עלי הגיב:

    הציונות היא סיפור הצלחה של מעטים מול רבים ושל עם מדוכא ונרדף מול גזענות ופאנטיות דתית
    נוצרית ומוסלמית.
    הציונות לא באה לנשל את הערבים הילידים מרכושם ומאדמתם ולכן 2 טענות כנגד הציונות נופלות ואלו הטענות המדברות על הפלסטינים כילידים והטענה המגוחכת
    שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית ..לא צריך להתאמץ כדי לסתור את הטענות האלו…
    ברור שאם התנועה הציונית לא היתה קיימת לא היתה קיימת גם תנועה לאומנית פלסטינית ולא היה
    מתקיים עם פלסטיני.
    הציונות מלבד החזון להקים מדינה יהודית ולהשתחרר משלטון נוצרי\מוסלמי אנטישמי ודכאני ראתה
    את עצמה כתנועה מהפכנית לעם היהודי והפיכת היהודי לאדם יוצר ומשוחרר מכבלי הדת והמסורת.
    המושל קנינגאם ב-1921 מאיץ בהנהגה הציונית לעלות מליון יהודים כדי להקים מדינה יהודית (על פי המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים)אלא שבן גוריון פוחד מהשתלטות הימין הרביזיוניסטי של זבוטינסקי באמצעות העליה הסטיכית ומחליט שרק אבנגרד ציוני סוציאליסטי יורשה לעלות לארץ ישראל כדי להכשיר את הקרקע לעליה המונית (הוכחה חותכת שהציונות אינה קולוניאליסטית או תנועה שבאה לדחוק את הילידים מזכויותהם)

    • דני הגיב:

      הציונות שלפני עידן השואה ממש לא הייתה מה שאתה מתאר. היא לא הייתה מפעל הצלה לעם היהודי (במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מילונים היגרו לארה״ב), אלא היא הייתה יותר בבחינת חלום-הזיה של בניית חברה חדשה, אור לגויים, מצפן מוסרי, נקייה מסבל שעבוד וריקבון מוסרי. מציע לך לקרוא את הפרוטוקולים של החבר׳ה מביתניה כדי להבין מה בער לאותם ציונים. מהחלום הזה לא נותר אפילו זכר. מה שאתה מתאר כהצלחה היא עוד תנועה לאומית-לאומנית, שלקרוא לה ציונות – כפי שכותב המאמר מציין – זה מכבסת מילים שמעקרת את החלום היפה והטהור של החלוצים. אין פה כדי לשפוט את התנועה הלאומית הזאת שקמה עם התנפצות החלום הנאיבי של החלוצים, אבל כפי שכותב המאמר מציע – בא נקרא לזה בשם אחר, למען ההגינות ההיסטורית.

  9. איתן . הגיב:

    אני מצר על כך, שלא בא לידי ביטוי במאמר שלפנינו הביקורת של אחד העם, כפי שניתן לקרוא במאמר "אמת מארץ ישראל", שנכתב בעקבות ביקורו במושבות בשלהי המאה ה-19. היה מקום לפתוח צוהר גם לגישתם של הוגי דעות כמו מרטין בובר.

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ממש לא מסכים עם התיאור והניתוח.
    הבעיה עם הציונות היא הציונות עצמה ולא ההתפתחות שלה. התנועה הציונית מראשיתה הייתה טעות פטאלית ליהדות ובכלל, וגם לא תקינה.

    מה שעולה מהמאמר זה שכל זמן שהחילונים היהודים (זה לא אוקסימורון?) גזלו- זה היה מכורח המצב והנסיבות, ברגע שהדתיים והמזרחים רוצים גם אז זה התדרדרות הציונות…

    הבעיה המרכזית של הציונות זה הניסיון שלה להפוך דת למשהו אחר. זה לא עובד ומוביל בהכרח לגזענות.
    היהדות היא דת! לא גזע ולא לאום, כך היה תמיד וכך גם יהיה למרות ביבי.

    הציונות היא בעיה היום והייתה בעיה ביום בו נהגתה!

    • ק.א. הגיב:

      אכן! העם היהודי התפרק מכל תוכן (ולכן איננו עם) והציונות שהומצאה היתה מוכרחה לשקף את המצב הזה. עצם קבלתה של הציונות – כפי שהיא – ע"י מרבית היהודים – היא ההוכחה האולטימטיבית שהעם היהודי ההיסטורי נעלם ובמקומו הוחלט ליצור משהו אחר: הנסיון הזה "להתחדש" ולהחזיר את העם היהודי לחיים הן שילוב של שחיתות ועבודת אלילים (במקום תכנים ריאליים ספציפיים) – וזהו המצב כיום. כלומר נדמה שהמטרה היהודית היא לנצח ובכל דרך (אפילו אם העם ותכניו למעשה מתים). זו הסיבה שהמדינה משתדלת לייהד את עצמה ללא הרף ומחזיקה ומנופפת ברבנים ראשיים ובמתנחלים לרוב.

    • אמיתי הגיב:

      אין בעייה לא עם הציונות ולא עם ההתפתחות שלה, אלא עם אנשים שלא מכירים את ההיסטוריה של העם שלהם. אני יודע שזה פופולרי בקרב השמאל להגיד שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית (ראה את משנתו של הפרופ' זנד) . להגיד שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית זו דרך עקלקלה כדי ל"הוכיח" ולשכנע שבעצם אין לנו זכויות בא"י ושאנחנו סוג של קולוניאליסטים.
      אופס…חג חנוכה הפתיע חלק מהקוראים באתר. ובכן העם היהודי חי פה לפני יותר מאלפיים שנה ונלחם נגד הכובש היווני . לא צריך את התלמוד ואת המסורת היהודית שתוכיח זאת, מספיק לקרוא היסטוריונים לא יהודיים מאותה התקופה כדי להבין את ההשפעה של המרד היהודי בחבל יהודה על האימפריה הסלווקית ששלטה פה. להתעניין קצת בארכיאולוגיה זה גם לא מזיק , כי מאותה תקופה יש אין סוף אתרים שמוכחים בלי שום ספק מי גר פה . העם היהודי.
      הציונות היא המשך ישיר רציף וטבעי ליהדות. יהודים בכל הגלויות הזכירו את ירושלים ואת התקווה לחזור לארץ ישראל בכל תפילה שלהם בבוקר בצהריים ובערב . וזה גם קרה בסוף.
      ואגב זה לא אוקסימורון שיהודי יכול להיות חילוני, בתקופת החשמונאים קראו להם מתייוונים.
      חג חנוכה שמח לכל הקוראים.

    • דינו הגיב:

      למזלינו (היהודים), אנחנו לא שואלים אותך האם אנחנו לאום או לא.
      אנחנו רואים בעצמנו לאום, נקודה. יש לנו בסיס משותף מספיק רחב להישען עליו.
      אתה חושב ש"חילונים יהודים" זה אוקסימורון? לך וספר את זה להיטלר ולשאר הגזענים שהמשיכו בשלהם גם בתקופה ההשכלה ואחריה,
      כאשר יהודים אירופאים, חילונים למהדרין (אפילו מתבוללים) ובפירוש מזדהים עם מדינותיהם –
      המשיכו להיות שעיר לעזאזל של כל זב חוטם שחיפש קורבן.
      אני לא אומר שהיהודים הם גזע, ויתכן שבתנאים אחרים לא הייתי טוען שאנחנו עם,
      אבל המציאות המרה הראתה לנו שגורלינו הוא אחד ולכן אנחנו צריכים להגן על עצמנו במשותף.
      מכאן הדרך ל"להיות עם" היא קצרה מאוד.

      • ק.א. הגיב:

        התחושות הפסיכולוגיות הללו – שאנחנו מרגישים עם – ולכן אנחנו עם – הן אולי תנאי הכרחי אבל לא מספיק. מבלי תשתית של מסורת ותכנים ממשיים הצהרות "פטריוטיות" כאלה (שכבודן במקומן מונח) יהיו הצהרות ריקות שלא תיוושע מהן גם אם יושמעו בקול גדול. כשימאס לישראלים להיות חיילי האימפריה או, מה שיותר סביר – כשלאימפריה ימאס מלהעסיק אותם ככאלה – או אז לא ישאר הרבה בידיהם. התפקיד אשר לו יועדה המדינה גורר מציאות מתמשכת שמייצבת אותה בחלקו האפל של הספקטרום. הסכנה להתקיים לאורך זמן בצורה הזו היתה קיימת מקדמת דנא ובמחשבה לאחור נדמה שהתהליך הזה היה בלתי נמנע: האם הנסיון להקים, או לקיים, "עם" על תשתית של מדינת צבא כיבושי, ימי זכרון, ועבודת אלילים יכל יהיה להוליד דבר מה שונה? גם אתה מבין שזה לא סאסטיינאבל. או שאולי אינך.

        • אמיתי הגיב:

          כשמנותקים ממצע התרבות היהודית ,בת אלפי השנים ,האופק היחיד שבו היהדות
          מתפרשת ,הוא בן 100 שנה לכל היותר, לכן הצימוד התפל בין יהדות למדינת צבא, כיבוש וימי זיכרון.
          להגיד על היותנו עם ללא תשתית של מסורת ותכנים ממשיים מגחיך את כל התגובה שלך.
          מציע לך לאט לאט , לקרוא קצת תנ"ך , קצת על חגים יהודיים עתיקים, קצת דיקדוק עברי
          קצת על המקורות היהודיים של הנצרות , קצת לקרוא בקוראן ולפגוש שוב את גיבורי התנ"ך שלנו . קצת משנה, אולי דף בתלמוד קצת שירת ימי הביניים (יהודה הלוי מומלץ) אולי רמב"ם , דף משולחן ערוך ,תעניין אותך גם היסטוריה יהודית, פוגרומים פה ושם , תור הזהב בספרד, גירושים פה ושם , שפינוזה, בעל שם טוב חסידות….. תעשה את זה לאט לאט, זה יכול להיות קשה לעיכול למי שחושב שאת העם היהודי המציאו רק לפני 100 שנה.
          ואם כבר מדברים על סאסטיינאבל ( בעברית זה נקרא קיימות ) אז תנסה למצוא עוד דוגמא לעם שבניו מסוגלים לקרוא טקסטים מהתנ"ך מלפני אלפי שנים, בשפת המקור ,להבין אותם , ולקשור את עצמם לאותם מקומות שמתוארים שם. אני לא מכיר הרבה עמים עם קיימות כזו.
          ואם מדברים על קיימות אז שיהיה חג חנוכה שמח ……

          • ק.א. הגיב:

            ממעוף הציפור מה רואים? שולחן ערוך או מחנות ריכוז? ולמה אתה משקר? היכן הצמדתי בין היהדות (הדת) למדינת צבא? המדינה וראשיה אינם עסוקים בשולחן ערוך אלא בשולחן הקזינו והפשע. הם כמובן עוטפים את זה בעטיפה יהודית דקה בכדי למצא חן בעיני אנשים כמוך. ואתה, כמובן, קונה.

          • ק.א. הגיב:

            לא. העם היהודי מעולם לא אופיין מן הנדל"ן שיש או שאין לו. מה שאפיין אותו כקולקטיב – כבר לא קיים. מכאן עולה הספק לגבי שאלת קיומו הנוכחי. אם מה שאפיין אותך כסטודנט (מאפיינים סטונדטיאליים) אינו קיים עוד מכאן עולה ספק לגבי ראייה שתחשיב אותך כעת לסטונדט כשמאפיינים אלה אינם עוד. אני חושב שאתה מבין זאת די יפה אבל משום מה מתעקש להתפתל בחוסר נוחות. אשר לאימפריה: אני אינני מחוייב להביא הסבר מדוייק בנוגע למה שמתחולל במוחם של פושעים אימפריאליסטיים וסאדיסטיים ולו מן הסיבה שקשה לי להכנס למוחם. מה היה לאמריקה להרוויח מוויטנאם? קשה לומר. הרוח הכוחנית היא משוגעת לפעמים וגם אם היא תמיד רציונלית הם אינם משתפים אותי בתוכניות שלהם על השלבים השונים שבהן. אנשים כוחניים נהנים להשפריץ את כוחם גם למען יראו ויראו בלבד. בקשר לנקודה האחרונה: אתה רשאי להאמין, אם אתה ממש חפץ בכך, שגירוש המוני של מאות אלפים ומניעה עיקשת של שיבתם לאדמתם כל זה אינו דבר מתוכנן. אבל אני רשאי להאמין שאין זה מתקבל על הדעת. מה גם שישנן עדויות שונות שמצביעות על תכנון. שלא לדבר על כך שמדיניות ארוכת טווח ועקבית אומרת דרשיני לגבי הכוונות.

        • דינו הגיב:

          מעניין, במשך כל החנוכה אני ומשפחתי מקפידים להדליק נרות, ערב ערב,
          כולל "ברוך אתה" בהתחלה ו"מעוז צור" בסוף
          אבל ראה איזה פלא: אנחנו למעשה חילונים גמורים.
          וגם לפעמים נפלט לי איזה "מוישה גרויס" ביידיש למרות שאני לא דובר את השפה,
          וכאשר ביקרתי בסלובקיה ונסעתי בין כפרים ציוריים – התרגשתי למצוא בית-כנסת (סגור אמנם), כנראה בן מאה שנה לפחות, ובפריז ניגש אלי ואל אשתי יהודי אחד והציע לי להניח תפילין , והוסיף שאם נסתובב ברובע ה-18 – כדאי שלא נדבר עברית.
          בקיצור – עוד עשרות ומאות דברים שכאלה הם חלק מהתשתית והתוכן שאתה טוען שאינם אך הם למעשה שרירים וקיימים.
          ה"אימפריה" שלך לא מעלה ולא מורידה דבר, שלא לדבר על כך שהיא כלל אינה קיימת בכל הנוגע לחיילים ישראלים. כבר הוכחתי לך שהכיבוש לא מקדם אף אינטרס של אף אימפריה ובוודאי לא של ישראל. הרעיון לפיו הכיבוש ביו"ש הוא במהות המדינה – גם הוא רעיון עוועים שגוי לחלוטין. עובדה שהיתה כאן מדינה גם לפני 67.
          לגבי ימי זכרון וחללים: מעניין אם יש לך ביקורת דומה נגד אתוס השאהידים הפלסטיני בפרט והערבי בכלל.

          • ק.א. הגיב:

            זה לא תשתית חיה. מדובר בתחושות אנושיות של נוסטלגיה. זה סנטה קלאוס. זה משהו רך ונעים, סנטימנלי שכזה. גם הספר כוכבים בדלי ושידורי זהו-זה גורמים לי לאותו הדבר (באופן רגעי). זה לא אומר שאני חי את הדברים הללו, כלומר דווקא בגלל שזה סנטימטלי ונוסטלגי אז ברור (ומראש!) שאני לא חי אותם. לעומת זאת פלאח שקם כל בוקר לרעות את העיזים שלו – הוא ומשפחתו בוודאי מחוברים לאדמה. האדמה בשבילם זה לא סנטימנטליות אלא אלה הם החיים ממש. פרשסטייט דינו? עכשיו גם ברור (מאותן הסיבות) שהאימפריה היא-היא העסק הישראלי (ולא רק הישראלי) מכיוון שזו הסיבה שמדינה זו קמה בבוקר אליה ואל האימפריה היא מחוברת מכל כיוון (חומרי ורעיוני). זהו תפקידה וזה מה שעומד בראש מעייניה. זו אינה "דעתי" בכלל – זוהי המציאות (שאתה טרם הבינות אותה). אנו חיים בעולם של שקר על גבי שקר.

          • דינו הגיב:

            זו אולי לא תשתית חיה עבורך, אבל הרייני להודיעך שאינך יכול לטעון זאת עבור אף אדם אחר.
            באופן כללי אין שחר לטענה שלך שמשהו שהוא סנטימנטלי ונוסטלגי כבר אינו קיים. למשל אוהדי הפועל תל-אביב שישבו בבלומפילד במשחק האחרון המביש נגד בית"ר והתרפקו בנוסטלגיה אין-קץ על הדאבל של 2010, אך איזה פלא: הקבוצה עדיין קיימת היום על שלל אוהדיה.
            קיומו של עבר עשיר לא שולל את ההווה.

            ונחזור לעניין האימפריה הדמיונית שלך: ישראל היא פסיק קטן ולא חשוב בתוך ים של אימפריות (אמיתיות, לשם שינוי) ושקרים על גבי שקרים. אני יכול להוכיח לך שאיראן למשל היא הרבה יותר אימפריה והרבה יותר יצרנית שקר מאשר ישראל.
            הגיע הזמן להודות שבנוגע למהלכים המשמעותיים המתרחשים בעולם – אין לישראל השפעה או נגיעה משמעותית, ולכן טרמינולוגיית ה"אימפריה" שלך (כל עוד אתה משתמש בה בהקשר מקומי) היא מגוכחת. העיסוק בישראל משמש לרוב כהסחת דעת ותירוץ לפשעים ולשקרים קולוסאלים.
            כל נסיון להעמיד את ישראל כראש חץ של משהו משמעותי בעולם -הוא עצמו רמייה ושקר.

          • ק.א. הגיב:

            א) סלח לי דינו – נוסטלגי פירושו שאינו קיים עוד. כלומר השייך לעבר. משהו מ-2010 חסר להם לאותם האוהדים. משהו שאיננו עוד. ואם המצב "המביש" הזה ימשך 300 שנה ברציפות ואף ידרדר לו בהדרגה… מה יעלה בגורל הקבוצה ואוהדיה אז? בוודאי יגיעו משקיעים ויפרקו את העסק ויבנו משהו חדש במקומו (מה שקרה באמת לעם היהודי) מעניין אבל שהשווית את העם היהודי לקבוצת כדורגל, או ל 11 חולגינים הבועטים בכדור – בלשונו של י.ליבוביץ 🙂

            ב) ישראל *שייכת* לאימפריה. היא *חלק* באימפריה. האימפריה היא חונטה (בינלאומית) מספיק חזקה ומספיק עשירה ומספיק סאדיסטית שהיא מטילה מורא. זוהי מנטליות וצורת עבודה קרה ואכזרית אשר משפיעה על כולנו (ולכן זוהי האימפריה!) באופנים שונים. אנו נשאבים לתוכה בלי להרגיש. בקיצור ישראל, או גופים מסויימים אשר בה, הינם מחלקה חשובה באימפריה. כשם שלחברת פולקסוואגן (רק למשל) ישנם אתרים שונים בעולם בעלי חשיבות פחותה או גדולה יותר לארגון הזה. היא ראש חץ? יתכן. חלק חשוב? איזו שאלה – בוודאי.

          • דינו הגיב:

            "נוסטלגי פירושו שאינו קיים עוד"? טעות בידך!
            נוסטליה פירושה "געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו" (מתוך ויקיפדיה הציונית).
            הדבר היחיד שאינו קיים בהווה הוא העבר, אבל לומר "אני חושב בנוסטליה על X ולכן X אינו קיים היום" זה פשוט לא נכון.
            אני יכול לומר שאני חושב בנוסטלגיה על תקופת לימודיי בטכניון
            וראה איזה פלא: אני קיים, חיפה קיימת, וגם הטכניון (מה לעשות) עדיין קיים. צריך לזכור שיש משהו בנוסטלגיה שמאדיר את העבר (ראה ההגדרה שהבאתי), לרוב בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות שהייתה.
            לגבי כדורגל: שאל בבקשה את יקיר המערכת חיים ברעם לגבי העניין הזה עם החוליגנים. אני משוכנע שיהיה לו דבר או שניים לומר בזכות הכדורגל על אף דעתו של לייבוביץ'.
            ובעניין האימפריה: הדבר העיקרי עליו אני חולק עליך הוא חשיבותה של ישראל בעניין. כמובן שאנטי-ציוני גמור כמוך תמיד ישאף להראות שישראל היא הדבר הנורא ביותר שקרה על פני כדור הארץ מאז ומעולם, אבל האמת היא שישראל היא אבן ריחיים על צווארה של האימפריה שלך, ואין בה שום דבר חשוב למעצמות המערביות הגדולות מלבד היותה קוץ בישבנה של האימפריה הסורית-איראנית

          • ק.א. הגיב:

            אבל אתה אינך סטודנט בטכניון עוד. הדינו ההוא אינו קיים. אלא אולי רק כפרץ של נוסטלגיה. (לו היית עדיין סטודנט, הזמן היה עומד מלכת, וגם לא היית חש בנוסטלגיה לחיי הסטודנט). הכיבוש הישראלי אינו ישראלי אלא הוא מעשה ידי האימפריאליזם המערבי – אותם הגופים בעלי העצמה – רודפי הכוח וההון – חסרי הרחמים וחסרי המעצורים. הצרה שאנשים תמימים (רובינו) פשוט אינם מבינים (במידת מה שלא באשמתם – זה קשה לקלוט!) את טיבו של הכוח הזה. זה הכוח, שבין השאר, העלה מאות אלפי מגורשים פלסטינים עם ילדיהם על משאיות כשהם אוחזים בשמיכה שעוטפת את מטלטליהם או שהוצעדו קילומטרים למחנות ריכוז (בתוך מעשי רצח סיטונאיים) ושכפריהם הוחרבו והועלמו. כל זה מעשה אימפריאליסטי בעטיפה של לגיטימיות "ציונית". הטובים בישראל ראו זאת והקיאו את נשמתם מגועל נפש עוד לפני 50 שנה ויותר!! הכל מתועד מר בחור, רק מה – הכוח וההשפעה האימפריאליסטיים מונעים את תיקון העוול שכל המצב במזרח התיכון (ומעבר) הוא תולדה ישירה שלהם. יש לך נוהג עקבי להתעלם מן הברור בעליל ולהכנס לנוסטלגיה טפשית.

          • דינו הגיב:

            כפי שאינני יותר סטודנט חיפאי – כך גם העם היהודי אינו יותר עם ללא ארץ, נפוץ ברחבי העולם ללא בית, מותקף שוב ושוב ומאוים בהשמדה.
            אין זה אומר שאותו עם אינו קיים היום (טענתך המקורית). הוא רק התכנס ועבר (מחציתו לפחות) למקום אחד.

            עכשיו הסבר לי בבקשה מדוע הכיבוש הוא באיזושהי צורה אינטרס מערבי? איך הוא משרת גוף מערבי כלשהו?
            זהו עקב אכילס בכל התיאוריה שלך, מפני שהכיבוש לא נותן שום דיבידנד לישראל או למערב מלבד קצת נדל"ן ותעסוקה לקבלנים.
            אין בכיבוש דבר וחצי דבר התורם לישראל, להיפך! הכיבוש הוא הטיעון הראשי והחזק ביותר בעולם נגד ישראל, הוא פוגע נואשות בישראל מבחינה תדמיתית, כלכלית וצבאית ומחזק את אויביה ושונאיה.

            לגבי תיאורך את תוצאות מלחמת תש"ח: שמע, אני לא פחות הומני ואוהב אדם ממך, והטרגדיה הפלסטינית כואבת גם לי. אבל מדובר בצביעות ושקר אם נציג את הדברים כאילו מדובר בפשע מתוכנן ע"י הציונות. הצעת החלוקה היתה הגיונית והוגנת ונענתה באלימות.
            חלק ניכר מהערבים עזבו בעצת והוראת מנהיגיהם, וכל המלחמה התנהלה (מבחינת הצד היהודי) תחת צל העבר המאוד-קרוב אשר חוזק ע"י המופתי הנאצי ואיומי השמדה מכל עבר.

  11. אלמקייס הגיב:

    פרוליך, למה שבמקום לנפנף בכל הזדמנות בשמו של בורוכוב לא תספר לנו אתה את תמצית הניתוח הבורוכוביסטי? האמת היא שלו היית קורא אותם, היית מגלה שאין הרבה תוכן בפמפלטים של בורוכוב. ישנו תמצית הניתוח המרקסיסטי של אותה תקופה של הלאומיות יחד עם לא מעט קביעות מטאפיזיות מסמרות שיער.

    בורוכוב זוכה ליותר מדי קרדיט בדיעבד בשל ה"הצלחה" של התחזית שלו לעניין הקולוניזציה של פלשתינה. המילה הצלחה במרכאות כיוון שהציונות אכן הצליחה במטרתה אולם באופן שונה לחלוטין מהדרך שחזה לה בורוכוב: בורוכוב טעה בכך שהוא העריך כי הציונות תזכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה היהודית באירופה וטעה בכך שהקולוניזציה של פלשתינה תהיה תהליך שקט ושלו. אגב, בורוכוב, בניגוד לציוניסטים של ימינו, לא התבייש לומר שמדובר בקולוניאליזם.

  12. אשר פרוליך הגיב:

    ל"משתמש אנונימי":
    לפי דבריך,דת יכולה להתקיים ללא בני אדם,ללא קולקטיב, אבל טענה זו מנוגדת אבסולוטית ליהדות. לא רק שבתנך מדובר על "עם" כל שני דפים,אפילו כדי להתפלל נדרש מנין.
    גם אם טענתך שהציונות הייתה טעות פטאלית, ברור שטעות פטאלית חייבים לתקן ללא דיחוי. אינני מבין למה אתה לא מבקש מפורשות לחסל את מדינת ישראל ולהחזיר את היהודים למקום בואם כדי לפתור בעייה זו (נותרת הבעייה מה לעשות עם כל אלה שנולדו כאן, ומצפה ממך פתרון דחוף לכך).

  13. אלי אמינוב הגיב:

    למרות השיניים שעברו על הגדרת הציונות נשאר הגרעין הקבוע של תפישתה ושל מעשיה. גרעין זה הוא חזון ההפרדה של יהודים מן האחרים, זו היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים הסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית". כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן חיובי לדעתה: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח עם יהודי או אומה יהודית נעשו תוך בילבול מכוון, ונועדו לשמש ציר אידאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי, אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. הציונות שחששה מהתבוללות אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה .

    • דינו הגיב:

      תוכיח בבקשה שראשי הציונות חשבו שהעם היהודי הוא עם "נבחר".
      הם בוודאי חשבו (בצדק, אגב) שמדובר בעם, אבל כמדומני שאת המושג "נבחר" אתה מכניס לפיהם בצורה מלאכותית. ואם כבר ב"עם נבחר" עסקינן – אזי בצורה אירונית דווקא הפלג הדתי האנטי-ציוני תמיד החזיק בדעה הזו…
      לא ברורה לי משמעות האמירה "אימצה תנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות"?
      אם מישהו מכה אותך בצורה עקבית ועיקשת הרי שאתה מוכה. זהו עניין לוגי פשוט.
      במשך מאות שנים נהגו עמי אירופה בעם היהודי (או רק "היהודים" לשיטתך) כגורם זר בתוכם,
      אז בוודאי שכל יהודי ירגיש כך, ובפרט הציונים. איך אפשר להרגיש אחרת?
      לא הציונים הם אלה ש"נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה", מפני שזה קרה לפני התנועה הציונית. היהודים שנטשו את הדת ניסו בכל כוחם להיות חלק מהחברה החילונית במדינות בהן הם חיו , ורק כאשר גם תהליך זה נכשל (ע"ע משפט דרייפוס) – קיבלה התנועה הציונית דחיפה קדימה.
      אגב, ידוע שהרצל הציע שכל היהודים יתנצרו, לכן מהיכן בדיוק הטענה ש" נטלה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה ."?

  14. אלי אמינוב הגיב:

    המשך:
    היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.
    הדבק היחיד המחבר בין יהודי רוסיה ובין יהודי תימן למשל, הוא סידור התפילה היהודי על גווניו וההלכה היהודית. בנסיון לרמות את ההסטוריה ולעקוף את חוקיה הממשיים, החליטו אבות הציונות להקים מדינה יהודית ולא מדינה דמוקרטית. במקום להפריד את הדת מן המדינה החדשה, כרכו אלה את הדת והמדינה יחד ונמנעו מליצור חוקה דמוקרטית המכירה ביושבי הטריטוריה כאזרחי המדינה. כך מי שרוצה להיות אזרח ישראל חייב להיוולד לאם יהודיה, לא משנה היכן או להמיר את דתו ליהדות. בכך נבדלת ישראל מכל המדינות הדמוקרטיות כולל אותן שנוצרו על ידי קולוניזציה, כמו ארה"ב, אוסטרליה, ניו- זילנד ועוד. ידמה לנפשו הקורא כי מי שהיה רוצה להפוך לאזרח צרפתי היה חייב לעשות זאת דרך מיסה בכנסיה קתולית.

    • אמיתי הגיב:

      אלי אמינוב היקר. העולם לא נברא במאה ה-19 והפשע הנורא ששמו ציונות והעם יהודי לא נולדו שם.
      לעם היהודי יש היסטוריה עתיקה יותר מרוב האומות שאתה מכיר וגם מאפיינים של עם למגינת ליבך.
      בוא נדבר על עם :
      לפי ויקיפדיה ההגדרה של עם היא "המונח עם ניתן להגדרה כקבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים ייחודיים, כגון מוצא אתני, שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי"
      מוצא אתני- זה כבר מפורסם שלרוב היהודים יש מוצא גנטי משותף.
      שפה- עברית שפה ייחודית רק לקבוצה המתקראת יהודים.
      דת- רק לקבוצה שמתקראת יהודים יש דת יהודית שהיא ייחודית ומקורית.
      תרבות- חגים ייחודיים , מנהגים ייחודיים, שירים, תנ"ך, משנה , תלמוד….שלום עליכם, ביאליק,עוז
      היסטוריה יהודית- מיותר לציין. נכתבו על זה אלפי ספרים.
      איזור גיאוגרפי- מלפני אלפי שנים הקבוצה המתקראת יהודים מזהה את א"י כערש התרבות שלה.
      הרצון לאיין את הזכות של העם היהודית על מולדתו ההיסטורית. גורמת להרבה אנשים נבונים לכתוב דברים שהם על גבול השיחדש מ-"1984".ללא יושרה, ללא ביסוס היסטורי,אבל עם הרבה אג'נדה.

    • יואל שם-טוב הגיב:

      תענוג לקרוא את אלי – גם ההגיון וגם ההגיה (בלי בהכרח להסכים עם כל מילה). האמת היא שהתגובות של אלי אמינוב הן המושכות אותי לקרוא את ה"גדה השמאלית"

  15. אלי הגיב:

    ראשית כל הדיון אודות הציונות הוא קצת תיאורטי כיום . אפשר לחלוק על הגדרתה, מטרותיה , התנהגותה וכו' אך אין איש מטיל ספק בקיומו של עם יהודי ישראלי הדובר עברית על אדמת הארץ.
    השיגי הציונות ? איני בא להתפלמס אך אלו העובדות כיום.
    זכותו של העם היהודי ישראלי כיום על ארצו אינה נופלת מזכותם של רוב רובם של האמריקאים , הקנדים האוסטרלים, הניו זילנדים, ותושביה הלבנים של ארצות דרום אמריקה. הציונים לפחות לא השמידו את יושבי הארץ האחרים.
    התיישבות יהודית והגירה אליה התקיימו במשך כל מאות השנים שחלפו מתקופת הרומאים ואובדן השלטון היהודי על הארץ.
    עובדה חשובה הראויה להתייחסות היא היות הארץ כמעט ריקה (לא יותר מ 300-400000 נפש), יתרה מזו גם התושבים שהיו הגיעו זמן קצר לפני תחילת הציונות המדינית – הגעת המוגרבים, הצרקסים, בריחת מספר גדול של נוצרים מהר הלבנון בשנות ה 60 של המאה ה 19, הגעת מצרים רבים במסעותיו של מוחמד עלי . כך קשה להתייחס לאוכלוסיה הערבית בכללותה כאוכלוסיה "ילידית"
    בנוסף גדילת הישוב היהודי בשנות המנדט הביאה להגירה של ערבים מסוריה עבר הירדן ולבנון אל תחומי פלסטין המנדטורית.

  16. אלי הגיב:

    מחקרים שונים אומדים את שעור מהגרים אלו בכ 10-15% מתושבי הארץ הערבים בשנת 48 ערב סיום המנדט.

  17. דני הגיב:

    הנה עוד משהו שיכול להיכנס בקלות תחת המטריה של ״פעולה ציונית״. במשך שנים אישרה הממשלה למכור ביטוח סיעודי קבוצתי במחיר שהיה בעליל נמוך מדי ולא ריאלי. אנשים שילמו ממיטב כספם, וכעת כאשר אותם מבוטחים באים לפרוע את השטר מתחוור לחברות הביטוח שאין כסף לכסות את ההבטחות. מה עושות חברות הביטוח? רצות לממשלה, לפקידים הציוניים שאמונים על הדלת המסתובבת הציונית, ומבקשים מהם לבטל את הביטוח הקבוצתי. האם לרגע חשבו מנכ״לי חברות הביטוח על תגובה ציונית אחרת? למשל לוותר על הדיווידנדים השמנים שלהם כדי לממן את הביטוח הקבצותי לאותה קבוצה ששילמה? הממשלה הציונית אישרה בצעד ציוני להכשיר את השרץ ולבטל את כל ביטוחי הסיעוד הקבוצתיים. טענה אפשרית היא שסוכנים שמאלניים, סמולניים, וקומנוסיטים חברו יחד כדי להנפיק את הביטוחים האלה, על מנת למוטט את המדינה. אולי דא-עש עומדים מאחורי הביטוחים האלה? בכל מקרה, התגובה הציונית ההולמת היא עקירת הרוע מהשורש, ושיילכו הזקנים לעזאזל. זו ציונות … או ציניות? (שמתם לב שציונות וציניות הן סיכול אותיות פשוט … מעניין).

  18. אשר פרוליך הגיב:

    איך ניתן לדון בציונות ללא התיחסות בכלל לנושא האנטישמיות ? הציונות כתנועה נולדה במחצית המאה ה19 כתוצאה של אירועים אנטישמיים חמורים (משפט דריפוס,פרוגרומים ברוסיה ועוד).ברור שלא רק האנטישמיות היה הגורם אבל זה היה לדעתי הגורם המרכזי. לצערינו האנטישמיות היא תופעה קיימת גם היום והשורשים שלה רבים מאוד ולא במקרה בתקופות של משבר כלכלי עמוק היא מתעוררת שוב ושוב. זאת ועוד: כל עוד האנושות לא תעבור לתקופה חדשה ללא לאומנות,גזענות,קפיטליזם,ומלחמות(ויתכן אפילו גם אחרי זה) האנטישמיות תמשיך להתקיים.וכל עוד תהיה אנטישמיות בעולם,יש הצדקה לציונות כמפלט לעם נרדף ובסכנה ממשית. לאלה הטוענים שקיומה של מדינת ישראל תורמת לאנטישמיות מציע שילמדו קצת היסטוריה וכך יגלו שתופעת זו היתה קיימת הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. ולאלה שמציעים "פתרון סופי" לבעיית האנטישמיות,מחיקת העם היהודי אפילו בדרכי התבוללות או העלמות "טבעית" (או לא טבעית) אגיד להם שיש לדחות "פתרון" זה מסיבות רבות והוא פשע נגד האנושות.

  19. אשר פרוליך הגיב:

    לאלי אמינוב: אתה טועה ומטעה לחלוטין: נכון שישראל לא דמוקרטית על טהרתה אבל קיימים בה אזרחי מדינה שלא יהודיים. נא לדייק.

  20. אשר פרוליך הגיב:

    הפקידים הציונים הבטלנים ועובדי הדואר הציוניים שלא מעבירים מכתבים, והרופאים הציוניים שלא מטפלים בחולים וגם פקידי הבנק הציונים, במיוחד המנהלים שגובים ריבית מופרזת ,שלא לדבר על מגישי החדשות בטלויזיה הציוניים,וגם הפועלים הציונים במפעלים עם הפיריון הנמוך שלהם, אבל במיוחד בעלי ההון הציוניים,המזכירות הציוניות שלהם, הגזלנים היהודיים (סליחה על פליטת הפה, התכוונתי לציוניים),וכל האינטלקטואלים והחוקרים הציוניים,כולם אשמים למצב הפנסיונרים,גם למצב בסוריה, בלבנון ובאפריקה, בחידוש המלחמה הקרה,המשבר הכלכלי העולמי,
    התחממות כדור הארץ וח"ח למחלות רבות נוספות שלא נדע.
    (תאמינו לי שניסיתי לנסח לגבי הציונים כך שיהיה שונה מכל הניסוחים האנטישמיים הידועים המאשימים את היהודים בכל דבר,אבל לא כל כך מצליח)

    • דני הגיב:

      אתה מעדיף לקחת את זה אל המגוחך במקום להסתכל למציאות בעיניים. החלום הציוני, והחלום הדתי – של עם שהוא אור לגויים, עם שהוא מגדלור מוסרי ותרבותי, החלום הזה שמראש היה מוטל בספק, קורס מול עינינו. אני מניח שאתה היית מדור מקימי המדינה, וזה לא נעים לראות את התקוות שהיו מושקעות בחיים שלמים של עשיה עולות על המוקד, אבל זו המציאות. מדינת ישראל היא מדינה לאומנית, מושחתת, יצרתית, תרבותית בדיוק כמו שאר מדינות המערב שעל חורבות תרבותו שלאחר מלחמת העולם השניה היא צמחה. לא למדנו שום לקח, לא הפמנו שום לקח – וגם למה שזה יקרה? אנחנו לא טובים או גרעים יותר מאף אחד אחר. זה המסר שצריך ללמד בשיעורי ציונית.

  21. אשר פרוליך הגיב:

    לדני:

    דני,במהלך השואה, גם לפניה (וגם אחריה) לא מדובר כלל ב"חלום דתי" או ב"מגדלור מוסרי ותרבותי".
    היה מדובר בהישרדות של עם שכמעט נחכד כולו (אם הנסיבות היו משתנות במקצת,כגון המשך המלחמה או ניצחון אפשרי של הנאצים). בכל מקרה,גורל העם הזה לא היה לחלוטין בידיים שלו וזכותו
    הבסיסית כמו זכותו של העם הפלסטינאי או כל עם אחר,),להיות אדונים לגורלם. אינני מבין למה אתה שולל זכות בסיסי זו לעם היהודי דווקה ומקנה אותו ללא היסוס לכל עם אחר. מסכים אתך שישראל "התקלקה" כמו כל מדינות "המערב" (ומה עם המזרח? אל קאידה ודאעש צודקים ?).אבל אתה לא שולל המשך קיום מדינות "המערב". אתה זורק את המיים המלוכלכים יחד עם התינוק.
    מסכים אתך שאנחנו לא טובים או גרועים מאחרים,ונושא הציונות לא קשור לכך בכלל,אלא לרצון לשרוד בעולם מטורף ,חסר רחמים ,רבוי שינאה ומלחמות,מוצף בנשק, בו "כולם נגד כולם".
    מה אתה מצפה? שנתאבד?. יש להפריד בין ביקורת עמוקה ובלתי מתפשרת על ממשלות ישראל והציונות ומי שמערבב בין השניים לא יודע מה הוא עושה .האנטישמיות לא עברה מן העולם וכל זמן
    שזו תתקיים,תהיה הצדקה לציונות,אבל לא כ"אור לגויים",רק לשרוד כעם.

    • המודיע הגיב:

      שום עם, חונטה של טייקונים.

    • דני הגיב:

      הציונות קמה בסוף המאה ה-19 … איזה שואה הייתה אז?! מציע לך לקרוא את הפרוטוקולים של המתיישבים (הקומוניסטים – על אמת) של ביתניה, ושל שאר הציונים המתיישבים בעליה השניה. ואז תבין מה הייתה המטרה האמיתית של הציונות. השואה באה בשלב מאוחר הרבה יותר ויצרה את העיוות הכי גדול שבו פיתרון מצוקתיו של עם אחד (לגיטימיות עד כמה שיהיו) באו בסופו של דבר על חשבון עם אחר. וכפי שההודים הבינו כבר לפני אלפי שנים – סבל שנפתר על ידי גרימת סבל רק מסובב את גלגל הכארמה עד בלי סוף … ולראיה, אותה הבטחה לביטחון מתסממסת גם היא מול עינינו. אנחנו חיים במדינה אלימה שבה אין ליהודים ביטחון, ולא ביטחון תזונתי, ולא ביטחון השכלתי, ולא ביטחון תעסוקתי, ולא אף ביטחון שהוא. רק ביטחון אחד – הגרדיינט הוא כלפי מטה!

  22. אשר פרוליך הגיב:

    לדני

    במאה ה19 היו פרוגרומים בלי סוף באוקרניה וברוסיה, משפט דריפוס בצרפת, נומרוס קלאוסוס
    אוניברסיטאות ואנטישמיות בכל מקום. יש לך חורים בהשכלה ובמיוחד בהיטוריה של העם היהודי
    שרצוי שתמלא לפני שאתה כותב. צניעות לא תזיק לך.
    בנוסף, לפחות לפי מה שאתה כותב "השואה יצרה את העיוות הכי גדול שבו פיתרון מצוקותיו של עם אחד באו בסופו של דבר על חשבון עם אחר", ניתוח מבריק לכאורה של השואה ותוצאותיה.
    אתה לא מודע שאתה מערבב בין תהליכים הסטוריים ויוצא לך סלט טורקי שלא יודעים כבר מה יש בפנים ?

הגיבו לאין כמו בבית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים