הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בדצמבר, 2015 4 תגובות

רוב דברי ההספד היפים על יוסי שריד לימדו אותנו יותר על הכותבים מאשר על המנוח. אין דבר טבעי מזה: הרי יחד עם המת אנחנו מספידים גם את עצמנו.

קלטנו שחלל נִבעה בחיינו הפרטיים וגם במעמדנו כחלק מהחברה הישראלית. עמוס עוז ובן-דרור ימיני ביכו את שריד כ"פטריוט", ובכך ניסו להדיר את השמאל העקבי מהאבל הכללי. כיוון ששריד התנגד לסירוב לשרת בשטחים והצהיר תמיד על "ציוניותו", מורשתו היא נוחה לתומכי הסטאטוס קוו. בארץ ניתן למתוח ביקורת חריפה, שהיא גם "חדה", "שנונה" ומנוסחת היטב, ובלבד שלא נפגע במכנה המשותף על כל הציונים, והוא הדבקות בצה"ל, כאילו היה הצבא ישות ערטילאית שחיה בזבולה הקסום, מעבר ומעל לכל ביקורת. כך יכולים ישראלים שיש להם השקפה יונית מוצהרת, לקחת חלק בפעילות ההרסנית של ההסתדרות הציונית בשטחים הכבושים. מי שמחזיר את המאבק על צביון החברה כאן לשנת 1948, משיג מטרות אחרות לגמרי מכוונתו המקורית. ראשית, הוא מטשטש את גבולות הקו הירוק ומשחק לידיהם של תומכי ההתפשטות הטריטוריאלית; שנית, הוא מרסק את האזרחות הישראלית כגורם משותף לכל אזרחי המדינה. יוסי דווקא לחם את מלחמתה של 1967, ובדרך כלל קלט את עיקרי ביקורתו של השמאל העקבי באיחור של כמה שנים, לעתים גורליות.

יוס שריד במשרדו, 1994 Yosi_sarid_officeיוס שריד במשרדו, 1994 (מקור)

שריד הבין שהסיפוח הזוחל ממיט אסון על הישגיה הצבאיים של מלחמת ששת הימים, ומונעת את תרגומם לניצחון מדיני של ישראל. הכרת מדינות ערב בישראל, וכינון יחסים עם ישות מדינית פלסטינית מוחלשת היו חזות הכול. לכן נתן שריד את מלוא תמיכתו ללאומן קיצוני ומיליטאריסט על גבול הטירוף המדיני כמו אהוד ברק, כדי לעצור את "הימין". ברק שרצה להילחם נגד איראן בלי בעלי ברית כלשהם, גרר גם את בנימין נתניהו ויחד הפכו לחוד החנית של הטירוף המלחמתי. עד ששריד הבין את ההתפתחות הזו, נגררה ישראל כמעט להרפתקה צבאית נגד איראן שהייתה עלולה להמיט אסון על כל תושבי האזור. ושינגטון שעתה לאזהרות נגד תקיפה באיראן ומנעה אותה, לטובת כולנו. כרגיל היה שריד בצד הטוב, אבל לא בעיתוי הנכון.

שריד לא היה מנהיג מלידה. יחסי האנוש שלו לא היו מוצלחים במיוחד, וזאת אני זוכר עוד מימינו המשותפים בבית חינוך תיכון בעירנו. בסיעת מרצ בכנסת העריכו אותו אבל רק מעטים באמת אהבו אותו. עם זאת, הוא הקסים רבים בהופעותיו במליאת הכנסת, היה נואם טוב ושנון, ורק אמונתו בקונפליקט לכאורה בין הליכוד לבין תנועת העבודה הקהתה את עוקצו. אחרי רצח יצחק רבין בשנת 1995, נשארו בוגרי תנועות הנוער ודומיהם יתומים. שמעון פרס הוביל את המפלגה לריסוק בלתי נמנע, והטינה בינו לבין שריד גבהה הלכה. שריד ביקש לשמר את הרוח האופוזיציונית בתנועת העבודה כולה, לא רק במרצ; פרס ניסה לערוק רשמית למרכז הלאומני וחבר לאריאל שרון. לזכותו של שריד יש לומר שהוא לא האמין בשרון ולא ראה בו גר צדק של מחנה השלום. כמו שולמית אלוני גם שריד טעה בבחירת היריב והשקיע כוחות במאבק נגד החרדים בכלל וש"ס בפרט, במקום לקרב אותם על בסיס מורשתו של הרב אליעזר ש"ך. המלחמה נגד ש"ס העניקה למאבק הציבורי בארץ נופך עדתי מיותר. חוד החנית הופנה נגד החרדים שמסרבים לשרת בצבא הכיבוש, ולא נגד הפשיסטים בימין הדתי, שחודרים לכל חלקה טובה בפוליטיקה ובתרבות היהודית ומשניאים אותנו על כל העולם.

שריד  נחשב, במידה רבה של צדק, לשר החינוך הטוב ביותר בתולדות המדינה, והיה קשוב מאוד לבעיותיהם של ראשי עיירות הפיתוח. בסופו של דבר הקדיח את תבשילו, רק בשל מריבותיו הבלתי פוסקות עם סגנו מש"ס, משולם נהרי. חבל שלא הפך את נהרי לבן-בריתו כדי לגשר בין מרצ החילונית לבין החלק השפוי בש"ס. כך איבדה ישראל החילונית את המשרד החברתי הכי חשוב. שריד, שהיה יותר דובר של עצמו מאשר פוליטיקאי ממולח, לא תמיד ידע להבחין בין עולם המעשה לבין כותרות בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית.

כך הפך איש ציבור הגון, שסלד מגזענות ורצה בכנות בטובתם של המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח, לאדם שסימל את הדחף של בני דור המייסדים לשמר בכל מחיר את ההגמוניה האשכנזית בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. שריד היה חף מכל כוונה כזו, ולא הבין את המחיר שהוא וכל השמאל הציוני משלמים בעבור מלחמתם הנואלת בש"ס. הדרך היחידה להתמודד עם שריד ולהציל את נשמתו הייתה למתוח עליו ביקורת קשה. אני, שאהבתי אותו מאוד, החרפתי מאוד את הטון נגדו. הוא היה רגיש מאוד לביקורת משמאל, הרבה יותר מאשר לקללות המכוערות של הימין. השמאל העקבי היה עמוד האש ועמוד הענן של שריד. "ידידיו" החדשים של המנוח כמו בן-דרור ימיני, לא הבינו מעולם את טיב הפולמוס בינינו לבין שריד. בשבילי הוא היה ידיד ולאנשים רבים בשמאל העקבי גם חבר ואיש שיחה נפלא, אבל המטרות שלנו היה שונות. שריד רצה לתחזק את הקו התוחם בין השמאל הציוני לבין הימין; אנחנו רצינו למתוח קו גבול ברור בין השמאל העקבי לבין המרכז הלאומני.

כבר בבית הספר בלט שריד בשליטתו המופלאה בשפה העברית ובמקורותיה הארמיים והאחרים. כשהיה בכיתה י"א התאהב במלה "אספקלריה" ושרבב אותה לכל משפט שני. הופעתו החיצונית לא הייתה מרהיבה אבל בנות נמשכו אליו בזכות שכלו הער. הוא הצטיין בלימודים, אבל מזגו הסוער ניתב אותו לקונפליקטים רבים עם המורים. פעם ארגנו ביחד מרד נגד מדריכי הקומונה שלנו בתנועה המאוחדת. השותפות בינינו לא הייתה אידיאולוגית, ונשענה על קווי אופי משותפים, בעיקר תיעוב כלפי כל  ממסד באשר הוא. מקץ שנתיים פגשתי אותו באוטובוס לתל-אביב. שנינו היינו חיילים והופתעתי כאשר שריד דיבר בגלוי על השאיפות הפוליטיות שלו, וראה בהתרועעות עם ראשי המדינה דרך בטוחה להגשים אותן. אני הכרתי את המנהיגים האלה משחר ילדותי ותמיד הייתי ספקן כלפיהם. אבל לשריד היה סוג של קסם אישי שפעל גם עליי. הוא היה שוחר תרבות מובהק, אהב אנשי רוח ואמנים, ונהנה מאבק הכוכבים של אנשי הבוהמה. הוא לא יצר חשיבה חדשה בשמאל אבל למצער חידד אותה במקצת.

עמדותיו כלפי הרכושנות לא היו ברורות: כאשר אנחנו חלמנו על צ'ה גווארה או על סלבדור איינדה, שריד דבק בברל כצנלסון, בפנחס ספיר ואולי גם בזלמן ארן. אדם אנושי, מבריק ויצרי עזב אותנו בטרם עת.

  • פורסם בכל העיר, 11 דצמבר 2015
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    שריד היה נציג של המעמד הבינוני-גבוה בישראל וכמו "גיבורים" אחרים שלו, ליבוביץ', שולמית אלוני או גדעון לוי, הוא לא יכול היה להימנע מליפול לבורות כמו ציונות ו"נאו-ליברליזם" ולא להימנע מהעיוורון בנוגע לאינטרס המעמדי שלו בהשתלבות הבורגנות הישראלית באסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון, ומכאן הזיגזגים הפוליטיים שלו בעניין הפלסטינים שזיכו אותו בביקורת "אמיצה" לאחר מותו בידי "עקביים" ו"מזרחיים" למיניהם.

    לזכותו יאמר שגם כששגה, היה יותר ישר מכל אותם מבקרים מהדרי-עצמם.

  2. עידו לם הגיב:

    הנה ציטוט מפיו של "הצדיק" צ'ה גווארה שעליו חלמתם בשמאל הרדיקלי: "השנאה היא מרכיב ממרכיבי המאבק. שנאה ללא רחם כלפי האויב, הממריצה אותנו מעל ומעבר להגבלות הטבעיות של האדם, והופכת אותנו למכונת-הרג יעילה, אלימה, בררנית וקרה. כאלה צריכים חיילינו להיות; עם בלא שנאה אינו יכול לגבור על אויב אכזר" ~ מתוך: איגרת ל"שלוש היבשות".

    האם יש סיכוי שאתם בשמאל הרדיקלי תלמדו משהו בחייכם ותפסיקו לסגוד לכל רוצח המונים בפוטנציה? האם יש סיכוי שאי פעם האהבה שלכם לאנושות שעליה אתם מצהירים יומם ולילה תהיה חופפת גם למעשיכם?
    ושים לב שיש לא מעט שמאלנים סוציאל דמוקרטים להעריץ כמו ברנטינג או סטאונינג .

  3. א,ק. הגיב:

    כרגיל מעולה. ותוספת קטנה: בשעתו תיכנן שריד בצוותא
    עם אמנון דנקנר לעלות אופרה על גולדה. בראיון עיתונאי
    או משהו כזה הצהיר בריש גלי: אצלי היא עוד תרקוד.

  4. ולדימיר איליץ' הגיב:

    אני ממליץ בחום על ספר הביוגרפיה היחיד (לפחות עד כמה שאני יודע) שיצא על יוסי שריד: "הנחש – המשמיץ הלאומי" מאת יאיר קוטלר, 1999, הוצאת אופק.

הגיבו לעידו לם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים