הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בינואר, 2016 3 תגובות

נהוג לחשוב שניאו-ליברליזם או ליברטריאניזם ותפיסות סוציאליסטיות על גווניהן הם טעמים שונים של עמדות חברתיות-כלכליות בחנות המכולת הפוליטית.  לפעמים יש יותר קונים לאחד ולפעמים לאחר, כאילו לא כל אחת צומחת מעמדת תצפית מאד שונה על העולם. זה לא שאין באליטה הכלכלית אנשים בעלי עמדות חברתיות יותר ואפילו סוציאל-דמוקרטיות (למשל, ג׳ורג׳ סורוס, ג׳וזף סטיגליץ), ושבקרב ה-99% אין מספר גדול של מאמינים ביד הנעלמה, גם כשאותה יד חונקת אותם ואת משפחותיהם.  אבל שני ספרים שראו אור לאחרונה מאירים בזרקור נוקב כיצד הליברטריאניזם הוא לחם חוקם של בעלי ההון/שלטון, בעוד שאידיאולוגיות של שוויון כלכלי, חברתי וסביבתי שואפות לתקן את מציאות החיים של מרבית האנושות.

ספרה החדש של ג׳יין מאייר, Dark Money: The Hidden History of the Billionaires Behind the Rise of the Radical Right, בהוצאת Penguin Random House, מתמקד באחת המשפחות החזקות בארה״ב, האחים קוֹק (Koch, מבוטא ‘coke’).  ספרה של מאייר והאחים קוק היו בכותרות בשבוע האחרון עם החשיפה שאבי המשפחה – פרד קוק – תכנן אתר גדול לזיקוק נפט בגרמניה הנאצית בשנים 1934-5, אתר שהיה אינסטרומנטלי במאמץ המלחמתי של הנאצים.  אך כפי שמאייר מציינת, פרד קוק היה מהנדס ואיש עסקים, ולפני שעבד עבור הנאצים הוא תכנן אתרים דומים בבריה"מ של סטאלין.  אלא שאבא קוק לא התרשם במיוחד מהמפגש עם המהפכה הבולשביקית (לא עזר שכמה מהאנשים איתם עבד ״טוהרו״ בתקופה בה עבד בברה״מ), בעוד שהפשיזם – הגרמני, האיטלקי, והיפני – הרשימו אותו לחיוב.  ואף נראה שחוויות אלה דחפו אותו להיות אחד המייסדים של אגודת ג׳ון בירץ׳ הסודית שהאמינה בקונספירציה קומוניסטית להשתלט על ארה״ב.

האחים קוק  ארהב בחירות עשירים אליטה בעלי הון kochbrothersהאחים קוק (מקור)

עד כמה ששיתוף פעולה עם הנאצים הוא סר טעם, עיקר הספר אינו פרד קוק האב, אלא מפעל החיים של שניים מבניו, צ׳רלס ודיויד.  האחים קוק, הם שניים מארבעה בנים שירשו (במאבק משפטי נגד אחיהם) את החברה הפטרוכימית שהקים אביהם.  "תעשיות קוק" היא החברה הפרטית השנייה בגודלה בארה״ב, עם מחזור של כ-115 מיליארד דולר, ורווח שנתי של כ-15 מיליארד. שני האחים ממוקמים בעשיריה הפותחת של האנשים העשירים ביותר בארה״ב.  האחים קוק פרצו לתודעת הציבור לאחר שב-2010 בית המשפט העליון פסק לטובת  עמותת הבחירות Citizen United, וקבע שלתאגידים זכויות של אזרחים ולכן אסור להגביל את חופש הדיבור שלהם, גם לא בהקשר של בחירות.  ובכך נתן בית המשפט העליון גושפנקא חוקתית לפלוטוקרטיה האמריקאית.  פסיקה זו אפשרה את הנסיקה של האחים קוק (ובעלי הון אחרים) לזירה הפוליטית-מפלגתית, ובבחירות של 2012 הם השקיעו כ-400 מיליון דולר במאמץ להביס את הנשיא אובמה ולהגדיל את שיעור הרפובליקאים בקונגרס הפדרלי ובממשלי המדינות השונות.  לבחירות שייערכו בשנה הבאה הקימו האחים קרן, יחד עם עמיתיהם המיליארדרים, שתשקיע 900 מיליון דולר במועמדים ״הנכונים״.

אך בספרה מאייר מראה כיצד פעילותם הפוליטית של האחים קוק החלה עוד הרבה שנים קודם.

האחים קוק הם ליברטריאנים – אידאולוגיה שמטרתה צמצום הממשלה על ידי הקטנה דרסטית של המס הפרטי ומיסי חברות, קיצוץ משמעותי בהוצאות על רווחה, ודה-רגולציה.  היות שליברטריאניזם היא אידאולוגיה הדוגלת בחופש הפרט (למרות שמשום מה חופש זה אינו כולל את זכותה של אישה לעשות הפלה), תומכיה מתנגדים, בין היתר, לאפליה  מגדרית ועל רקע נטייה מינית, ותומכים בדה-קרימינליזציה של פשעים ללא קורבן – כגון שימוש בסמים (לדידם גם פורנוגרפיה וזנות הם פשעים ללא קורבנות).  כך לדוגמה האחים קוק נמנים עם תורמיו הגדולים של ארגון עורכי דין הפליליים, ארגון המייצג נאשמים עניים, ולאחרונה הם אף התגייסו למאבק לרפורמה בחוק הפלילי שמטרתה להפחית את מספר האסירים בארה״ב (שהרי ידוע ששיעור האסירים בבתי הסוהר בארה״ב הוא הגבוה בעולם).  כך, שגם מי שאינו מסכים עם עמדות המפלגה הליברטריאנית של ימינו, האידאולוגיה שלה מצויה במיינסטרים.  אך היסטורית, המפלגה הליברטריאנית הייתה מפלגה קיצונית בשולי הימין ואף מחוצה לו. כדי להמחיש, ב-1980 רץ דיויד קוק כמועמד לסגן נשיא המפלגה הליברטריאנית, נגד רונלד רייגן, שבעיניה היה ליברלי מדי.  ויליאם פ. באקלי, אבי התנועה השמרנית המודרנית בארה״ב, הגדיר את האידאולוגיה של המפלגה כ״אנרכו-טוטליטריזם״.

לדברי מאייר, העובדה שהמפלגה הליברטריאנית זכתה בקושי באחוז אחד מקולות הבוחרים לא הניאה את האחים משאיפותיהם.  יחד עם קומץ תעשיינים-מיליארדרים אחרים פתחו במסע לשינוי שיטת הממשל.  את הקבוצה ייסד האח צ׳רלס ב-1976 על פי המודל של  אגודת ג׳ון בירץ׳ הסודית, ומטרתה הייתה להביא לשינוי רדיקלי במבנה הממשל האמריקאי, ואולי אפילו, כדברי צ'רלס, להביא "לחיסולו".  הקבוצה כללה דמויות כגון ריצ׳רד מֶלון סקייף – יורש הון בנקאות ותעשיית נפט, בני משפחת בראדלי, וג׳ון אוֹלין – תעשייני נשק, ודומים להם. חברי הקבוצה בחלו בתפיסה שרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה, לפיה ממשלה אקטיביסטית וגדולה היא מנוע לצדק חברתי (קרי, באמצעות מדיניות רווחה, בריאות ממלכתית, חינוך חינם, וכיוב׳), וראתה במיסוי ורגולציה, שהם לחם חוקה של ממשלה אקטיביסטית רחבה, מקור כל הרשע.

כפי שמתארת מאייר, תכנית העבודה הייתה רחבת היקף וברורה.  לא מספיקה השקעה בהליך הפוליטי-מפלגתי ובבחירות (להפך – עדיף להימנע מחשיפה ציבורית), על מנת להביא שינוי מעמיק צריך היה לתמוך בארגונים חברתיים חוץ מפלגתיים שישנעו את השינוי החברתי מלמטה, ולממן מחקר אקדמי (מהסוג הנכון) באוניברסיטאות ובמכוני מחקר כדי להשפיע על מעצבי הדעה. בעזרת כלים אלא ניתן יהיה להשפיע על מחוקקים מדינתיים ופדראליים.  וכך עשו. מאז שנות השמונים, הקבוצה בהנהגת האחים קוק, תרמה מאות מיליוני דולרים לארגונים חוץ מפלגתיים עם שמות תמימים, מכוני מחקר, בתוך ומחוץ למוסדות להשכלה גבוהה שקידמו את האג׳נדה שלהם ברחבי ארה״ב.  וכאן ניתן גם לראות את ההצטלבות של האינטרס האישי עם האידאולוגיה.  פרד קוק האבא, כדי להוריש לבניו את הונו מבלי שיצטרכו – חלילה – לשלם מס ירושה, החזיק את הונו בקרן נאמנות ממנה יוכלו בניו ליהנות כל עוד יתרמו את כל הריבית לצדקה, במשך 20 שנה.

מהן המטרות החברתיות להן תורמים האחים קוק את הונם?

אחד היעדים של האחים קוק ומשפחות ההון האחרות היה הטלת ספק וטשטוש הקשר שבין שינוי אקלים לפעילות אנושית בשיח הציבורי, וזאת על ידי השקעה במחקר, מדיה, ופוליטיקאים. לפי ארגון "גרינפיס", מאז 1997 הקבוצה השקיעה במטרה זו כ-80 מיליון דולר, ובהצלחה מרובה.  אם באמצע שנות ה-90 מרבית האמריקאים האמינו שקיים קשר בין שינויי אקלים ופעילות אנושית, ושניתן וצריך לפעול כדי לעצור את ההתחממות הגלובלית, כיום פחות מ-50% תומכים במדיניות שתפחית ייצור גזי חממה.  האחים קוק גם היו בין המממנים הגדולים של ארגון הקרוי ALEC (American Legislative Exchange Council), מעין פורום קיסריה אמריקאי רק ניאו-ליברלי ושמרני הרבה יותר, שמתנהל כמעט כולו בסודיות.  המפגש בין אנשי עסקים ונבחרי ציבור נועד לאפשר ערוץ תקשורת בלתי אמצעי בין בעלי אינטרס ומחוקקים.  אנשי ALEC ניסחו הצעות חוק שהועברו – כמעט כלשונן – במספר רב של מדינות בארה"ב.  הארגון עומד מאחורי יוזמות חקיקה להגבלת חופש הבחירה בארה״ב, חוקי מימון בחירות המטיבים עם תורמים, שינוי וביטול חוקים להגנת הסביבה,  חוקים המגבילים את חופש ההתאגדות וזכויות של איגודי עובדים, חוקי קרימינליזציה של מהגרים, חוקים המגבילים גישה להפלות… אתם מקבלים את התמונה.

גם את הפעילות למען רפורמה של החוק הפלילי ניתן להבין בקונטקסט של הרצון להגביל את הפיקוח של המדינה על ניהול עסקים.  ב-2011, רשת בלומברג חשפה שתעשיות קוק הייתה מעורבת בהעברות כספים לא חוקיות באפריקה, הודו, ובמזה״ת, ומכרה לאיראן ציוד לייצור נפט – חרף הסנקציות הכלכליות. ממסמכים של החברה ניתן היה ללמוד על הפרקטיקות העסקיות של תעשיות קוק הכוללות תיאום מחירים עם מתחרים, הונאת רגולטורים, והפרה חוזרת ונשנית של חוקי הגנת הסביבה – הפרות שהובילו לחמש הרשעות פליליות בבתי משפט בארה״ב וקנדה. בין 1999 ל-2003, תעשיות קוק שילמו 400 מיליון דולר (טיפה בים עבורם) בקנסות ובעסקאות טיעון, וביניהן תביעה פדרלית לפיה תעשיות קוק הגישו דיווח שיקרי על כמויות הנפט שהפיקו מאדמות פדרליות – ובמילים אחרות, היטו את המאזניים כמו מוכר עגבניות בשוק. אין להתפלא, אפוא, שהם גם תומכים במאבק נגד תנועת ה-BDS,  לא משום אהבתם לישראל, אלא משום שנאתם להתערבות בסחר חופשי.

קרוב לחצי מאה של פעילות הניבה פירות. דה-רגולציה, הפרטה של מערכות בריאות וחינוך, הקטנת הממשלה, הפחתת גירעונות על גבם של החלשים, והכחשת  תפקיד האנושות בהתחממות האקלים, הם חלק מהשיח הפוליטי הממסדי, ולא רק בארה״ב.  מה שממחיש עבורנו ספרה של מאייר זה עד כמה מדיניות זו משרתת מיעוט קטן וניהיליסטי.  עד כמה מתחת לאצטלה של ממלכתיות ודאגה לחלשים (דרך צדקה כמובן, לא בכלים ממשלתיים), דואגים התעשיינים הגדולים לעצמם ולשלהם.

הספר השני הוא של קווין ביילס Blood and Earth, בהוצאת Penguin Random House. ביילס הוא מומחה בעל שם עולמי לעבדות מודרנית ואחד המייסדים של הארגון הלא ממשלתי Free the Slaves, ארגון-אחות אמריקאי של ל-Anti-Slavery International.

לפי ביילס, יש קרוב ל-40 מיליון עבדים כיום בעולם, בעיקר בדרום מזרח אסיה ובאפריקה, אך גם במדינות ״מפותחות״ באירופה וארה״ב, וכמובן בישראל (לדוגמה ״יש עבדים בישראל״).  העבדות המודרנית קיימת כי היא מנוע מרכזי של הכלכלה העולמית.  לפי הערכות האו״ם, התעשייה והמערכת הפיננסית מרוויחות כ-44 מיליארד דולר לשנה על גבם של עבדים.  וכולנו משת״פים: כמו בספריו הקודמים כך גם ב-Blood and Earth, ממחיש ביילס כיצד העבדות המודרנית מספקת את הסיליקה הנחוצה למחשבים, טבלטים וסמארטפונים שאנו מחליפים כל 2-3 שנים, את הגרניט המייפה לנו את המטבחים והמצבות, את הבגדים שאנו קונים וזורקים אחרי שנה או כביסה, את מרכיבי המזון "האיכותי״ של חיות המחמד שלנו, את היהלומים, את השוקולד, את הקפה.  וכמובן תעשיות הזנות והפורנוגרפיה, שגורפות מיליארדים על גופן של נשים, ילדות, וילדים, מספקות צרכים אחרים.

הספר הוא מסע של ביילס ברחבי העולם: החל במכרות בקונגו שסועת המלחמות, שם מליציות, וחבורות הפשע משתמשים במערכת חוק מושחתת או בהיעדרה המוחלט כדי לשעבד אלפים לעבודה במכרות יהלומים ומינרלים; עבור דרך החופים בבנגלדש, שם ילדים-נערים משועבדים בעונת הדייג, חלקם נאכלים על ידי אחרוני הנמרים הבנגאליים שההביטט שלהם נהרס על ידי כריתת עצים; וכלה ביערות העד בברזיל, שם כריתת העצים לתעשייה וגידול מטעים, נעשית על ידי כפריים שאיבדו את מקור ההכנסה שלהם מחקלאות בגלל נזקי הסביבה הנגרמים מכריתת עצים. הספר ממחיש את נקודת הממשק שבין כאוס חברתי, הרס סביבתי והעבדות המודרנית, ואת המעגליות או התלות ההדדית שבין עבדות להרס הסביבה. ביילס מתאר בפנינו קהילות שאיבדו את מקורות המחייה הטבעיים שלהן בגלל נזקי אקלים (בצורת, עלייה של מי הים) או פגיעה סביבתית אחרת (הרעלה של מקורות מים על ידי חברות נפט או מכרות מינרלים), נאלצות להגר או לשעבד עצמן ל״יזמים״ מקומיים או ארגוני פשע, ו/או למכור את עצמם ואת ילדיהן לעבדות.  וכיצד התעשייה הנשענת על עבדות, או על מהגרי עבודה ללא הגנה וזכויות, היא גם תעשייה מזהמת, פורעת חוק, ושלוחת כל רסן בכל הנוגע לשמירה על אוצרות טבע ואיכות הסביבה. תעשייה המתקיימת בוואקום חוקי, היכן שהמדינה נעדרת או מושחתת מדי מכדי לאכוף חוקים של זכויות אדם, אזרח, והגנת הסביבה. ביילס טוען שאם העבדים היו מדינה, גודל האוכלוסייה היה דומה לזה של קליפורניה, עם תפוקה כלכלית דומה לזה של  העיר וושינגטון,  אך מידת הנזק הסביבתי של "מדינה" זו הייתה מציבה אותה במקום שלישי בעולם אחרי סין וארה״ב.

גם אם הערכות אלה מוגזמות, משמעות הממשק הזה היא שכדי להתמודד עם שינוי אקלים והשחתה סביבתית צריך להתמודד עם העבדות המודרנית. ולהפך, כדי לשמור על זכויות אדם יש חשיבות עליונה לשימור הסביבה והאקלים. אם מאייר מדגימה כיצד האחים קוק וחבריהם הליברטריאנים רוצים להפיל כל חומה המגינה על  החלשים (עלינו בעצם) בשם הסחר החופשי והזכות שלהם לאגור עוד הון ומשאבים, שלא יוכלו לנצל בחייהם או בחיי ילדיהם; הרי שביילס מדגים שככל שמתרחקים ממרכזי הכוח (מתחם חוקי ולא גאוגרפי) הרגולציות שאותן מבכים הליבטריאנים מתפוגגות ונעלמות, ואותו סחר חופשי נהפך למכונה דורסנית המאכלת מיליונים – ילדים, נשים, וגברים.

קשה לא לצאת עם התחושה שאידאולוגיות תועלתניות של שוק חופשי וממשלה מצומצמת נועדו רק לסבר את האוזן או לסמא את עיניהם של מי שאינם נהנים מפירותיה של הכלכלה החופשית.  כאשר האלטרנטיבה הסוציאליסטית עברה דמוניזציה ודה-לגיטימציה כאלה יסודיות, קשה להאשים את הציבור הרחב שקונה את הלוקש.  ואולי התחזקותם של סיריזה, פודמוס, ברני סנדרס, וג'רמי קורבין מעידה על כך שיותר אנשים, לפחות במערב, מבינים שהדג הרקוב מסריח מהראש. יש לקוות.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. אלי הגיב:

    תודה רבה על הסקירה המעניינת והמלמדת.
    את הספר השני שסקרת לבטח אזמין

  2. yves הגיב:

    מה שדרוש זה מסה קריטית של נשים מודעות חכמות ומפוכחות כמוך ,או אז,היינו במקום אחר טוב יותר ומשגשג במארת נחלת-אבות הזו.
    תודה

  3. אודי הגיב:

    אכן, סקירה מבריקה וממצה של כול מעללי "המאפיה" האמריקאית ההורסת את העולם!

הגיבו לyves

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים