הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בינואר, 2016 10 תגובות

בתוך עמנו אנחנו יושבים, ומאז שהפייסבוק דרך במחוזותינו, אנחנו לא רק שומעים אלא גם רואים את הקולות. אני לא מדבר עכשיו על הטוקבקים האינפנטיליים והרצחניים מצד פשיסטים, אלא בעיקר על סתם ישראלים מן השורה, כולל אנשי שמאל מושבעים, המודאגים מן המצב. רובם ככולם (כלומר, גם אני עצמי) כואבים, נעלבים, מתחלחלים ובעיקר מחפשים קורבן שאשם במצבה האומלל של החברה הישראלית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, המכונה כידוע ביבי, זוכה לכינויי גנאי שונים ומשונים, שאת כולם הרוויח בעמל רב וביושר, שדווקא לא מאפיין אותו. כך גם ריבוא עסקניו ומלחכי פנכּתו. יאיר לפיד מתואר, שנה אחרי הבחירות, כפי שאנשי שמאל אפיינו אותו מאז שנעשה עסקן. אנחנו תוקעים חצים מורעלים בשרה נתניהו, או במירי רגב, ומתוך אותה מוטיבציה נואשת עצמה מנקרים בערימת הזבל ומחפשים את "הטובים", החל בגבי אשכנזי וכלה במשה בוגי יעלון. אנחנו סולדים אולי מהקרנפים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, אבל הם מתרבים מיום ליום.

המצביעים הערבים באים בכמויות לקלפי שלטון הימין בסכנה ביבי נתניהו יום הבחירות 2015 bibi-arabsראש הממשלה, בנימין נתניהו, מסית ביום הבחירות, 2015 (מקור)

אבא שלי, שנפטר כבר לפני 30 שנה, היה מזדעזע מכך שחיים גורי קיבל פרס כלשהו במרכז ע"ש מנחם בגין בעירנו. אני מכבד מאוד את גורי בן ה-92, נהנה מיצירותיו, אבל תמיד חשבתי שהוא תרם ל"מפעל ההתנחלויות" הממאיר יותר מרוב אנשי הליכוד. אין כאן שום ניסיון להפריד את גורי מאחרים למטרות הכפשה. ההפך הוא הנכון. גורי עולה במוסריותו על אחרים ב"תנועת העבודה", ובהשוואה לעסקנים השטחיים של ימינו אין סיבה לפסול דווקא את מנחם בגין. מחר יקראו למרכז כלשהו לשלום על שם אריאל שרון העבריין ואיש הדמים, ורק אנשי שוליים (כמוני, למשל) ימחו נגד מחווה כזו.

הלקח הוא שהנושא האישי הוא אולי חשוב, תמיד פיקנטי ומעניין, אבל איננו העיקר בקריאת ההיסטוריה או בהבנת התהליכים העכשוויים. העיסוק המופרז באיש ולא בדרכו הרעיונית משבש את השיפוט הנכון. אני יכול לשוות בעיני רוחי נשים וגברים מהאליטות הישנות מחרפים ומגדפים את נתניהו, ובאותו יום עצמו מניחים זר על מצבתו של יצחק רבין ומגירים דמעות כנות. רובם אינם מוכנים אפילו להקשיב לטיעונים, שרבין ונתניהו תמכו שניהם באגף הימני של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית ונטו לאמץ תיאוריות כלכליות מהניאו-ליברלים. כולם טענו ששר האוצר המנוח יצחק מודעי היה "ימני" מדי בגישתו לכלכלה, אבל כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס הסתבר לכולם שקיימת אמנם איבה קשה בין השניים, אבל אין לה שום רקע רעיוני. פרס ומודעי נלחמו באינפלציה באותם אמצעים, ריסקו את מעמד העובדים ואת האיגודים המקצועיים ותמכו בהידוק היחסים עם דרום אפריקה הגזענית. יצחק בוז'י הרצוג היה תמיד מעין "ציוני כללי" (המפלגה שקדמה לליברלים בתוך הליכוד) ונץ בנושאים הביטחוניים-מדיניים. ליאיר לפיד יש אידיאולוגיה זהה וההבדלים הם רק מנטאליים ואישיותיים, לא רעיוניים.

הבעיה של אנשי האצולה הישנה עם נתניהו היא זיקתו כביכול לחרדים, לדתיים ולמזרחים. התרעומת נובעת משתי סיבות: לילידי הארץ מהחוגים השליטים בחברה הייתה אשליה שנתניהו איננו נאמן באמת להשקפות הימין הקיצוני; הם סברו שהוא יפגע בהתנחלויות בגדה בדיוק כפי שגיבורם החדש יחסית, אריאל שרון, עשה ברצועת עזה. הניתוח הזה הוא שגוי מכל בחינה אפשרית. לנתניהו יש שורשים עמוקים בימין הרביזיוניסטי הישן שאפיין את אביו, בן-ציון נתניהו וגם אישים כמו יוחנן באדר, אריה אלטמן ומאות אנשי הימין החילוני שנתנו בעבר את הטון בתנועת החרות ובליכוד. כולם תיעבו את הסוציאל-דמוקרטיה, את ההסתדרות ואת מפעליה וגידלו גם דור שני ושלישי של צעירים מכל הארץ שדגלו באותם רעיונות, אם כי קישטו אותם במלל "חברתי" קצת רדוד.

נתניהו הוא איש ימין קיצוני מכל בחינה אפשרית, שהושפע מאוד לא רק מרעיונותיו של אביו ושל וותיקי התנועה, אלא גם מהשמרנות האמריקאית. אם המרקסיסטים טוענים תמיד שההוויה מעצבת את ההכרה, הרי שתנועת העבודה מאז יוני 1967 בנתה עבור הימין (בעיקר בשטחים) תשתית הכרתית ואינטרסנטית שמשרתת את נתניהו ואת אנשיו. איש כמו פרס מסוגל לדבר על "הקפיטליזם החזירי" שהוא עצמו היה אחד מבוניו בארץ, ולנסות להשכיח שהוא ערק ממפלגתו לסיעתו של שרון אחרי שהפסיד בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה.

בעשור האחרון הצליח הימין לשנות את מעמד השטחים הכבושים, לשלוט על הפולחנים הנהוגים במדינה (לדוגמה, הטקסים לזכר הטרנספריסט רחבעם זאבי, שקיבלו סטאטוס שווה לאלו של רבין), להשריש את המונח "ישובים" במקום "התנחלויות", לקרוא לכל פלסטיני שמתנגד לכיבוש "טרוריסט" ולהתייחס למדינות נאורות במערב המותחות ביקורת על מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של ישראל כאל "אנטישמיות". המונח "ציוני" נשדד גם הוא על ידי תומכי ההתנחלויות והזוועות בשטחים, וישראלים הגונים רבים התנערו ממנו בלית ברירה. המאבק על השפה הוא נושא חשוב בזירה הפוליטית, והוזנח לגמרי על ידי אנשי השמאל המתמעטים ועל ידי ההמון המבולבל במרכז הפוליטי.

אפילו במרצ, שהיא גורם חשוב במאבק האנטי-פשיסטי בישראל, קיימת הנטייה לתקוף את אנשי הימין בעיקר באורח אישי. נכון שלמרצ אין רעיונות לשלום שהם קבילים אפילו על המתונים בצד הפלסטיני, והיא עדיין משועבדת לאתוסים לאומניים במסווה של "ציונות", אבל יש בה אנרגיה אנטי-גזענית והומניסטית. גם שם חייבים כבר להבין שאין שום הבדל מהותי בין נתניהו לבין הרצוג או לפיד, ולהפסיק להניף את דגלו של אבן-מאזן. כמו שקרה בהסכם של ישראל עם לבנון במאי 1983, אין טעם להישען על אמנוֹת וחוזים עם מנהיגים שהשפעתם על בני עמם היא מועטה. יש לקדם את ההידברות עם ראש הרשות הפלסטינית, כיוון שלאנשיו בגדה יש עדיין כוח צבאי ופוליטי, אבל לא לסכם בכך את הרעיון המדיני העיקרי במרצ. עד אז, ישלטו המעצורים המונעים התלכדות אמיתית בין הציונים הנאורים יחסית לבין האזרחים הערבים.

הסיפורים על מנהגי השתייה והאכילה בבתיהם של אנשי השלטון, או התנהלותם נגד עוזרים ומנקים הם אמנם מבדרים, אבל לכל היותר גורמים לקוראים, לצופים ולמאזינים להעתיק את תמיכתם מימין אחד לימין אחר. סיסמאות בחירות כמו "רק לא ביבי" אינן מנהירות מהי החלופה למנהיג הלא מוצלח הזה. המתחרים בנתניהו בתוך הליכוד הם גרועים ממנו, לפיד ואנשיו הם אסון, הטובים ב"מחנה הציוני" חייבים לעבור למרצ והטובים במרצ לחתור לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. המטרה היא חברה שוויונית, חיסול האפליה על בסיס אתני, חיסול אפליית הנשים והמזרחים וגישה פתוחה לשלום עם כל שכנינו. לקרוא לביבי "ביביהו" או "שקרניהו"? למי זה יועיל?

  • פורסם בכל העיר, 29 ינואר 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. בין מסיתיהו לשקרניהו הגיב:

    הגדרת האיש עוזרת להבין את מהותו. ודאי שלא נקרא לו "ישעיהו" כי שלום צודק הוא לא רוצה. ביובי הוא סרבן שלום. "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" הפוך למסר של ראש הממשלה, שהסית נגד יצחק רבין בשל "אוסלו" והביא לרציחתו.
    היום (שבת) התפרסמה תגובת "הפקיד הישראלי הבכיר" לצרפתים שהציעו ועידת שלום — "כך לא ניתן להשיג שלום". ע״פ "הארץ", דחה "הבכיר" את יוזמת צרפת לוועידת שלום בינלאומית, אחרי שצרפת "איימה" להכיר בפלסטין.
    אבל הכרה בעם אינה "אִיוּם"—זה צורך השעה למי שרוצה שלום! מה עוד שהעם הפלסטיני שרובו גורש (בנאכבה של 1948) והיתר נכבש (ב"ששת הימים") זכאי לחירות ולמדינה בדיוק כמו ניצולי השואה. ועד שיתרצה ויסכים לשבת ולדון ברצינות על שלום צודק, יהלום כל כינוי אמת את סרבן השלום נתניהו.
    וארה״ב? — ממשיכה לספק נשק חינם לצבא הכיבוש ובתגובה ליוזמה הצרפתית מציע דובר הבית הלבן את השטות הרגילה: "עמדתנו היא שעדיף לקיים משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים על מנת להגיע להסכמות על הסדר קבע".

  2. "איש שמאל" מגן על ביובי הגיב:

    רצוני לומר לחיים ברעם: עד כאן! אין למי שמגדיר עצמו כאיש שמאל שום סיבה להגן על ראש הממשלה הפשיסט שתומך בהתנחבלויות, ובכך מנדה את ישראל מהעולם!

  3. בטטה הגיב:

    הבית השלישי אבוד רק שהוא לא יודע זאת . מי שעיניו בראשו מחסל בשקט את עסקיו וענייניו ומעביר הכול לחול .
    אין זה מקרה כלל שההשקעות הזרות היחידות הן של הסינים ושל אמריקאים. בכל מקרה גם במקרה של חילופי משטר מי יתעסק עם
    מעצמות העל של העולם? הם לא דואגים להשקעה שלהם.
    אילו הייתי טייקון הייתי עושה אותו הדבר .חולב עד הסוף את הממשלה המשקיעים הלקוחות והעובדים ומעביר את הנכסים החוצה .

  4. הוא לקח את זה אישית הגיב:

    אמג׳ד סכרי, שוטר פלסטיני בן 34 מאזור שכם, הגיע ברכב למחסום צבאי ופתח באש עד שנורה למוות בידי חייל… הוא לקח את זה אישית, וכתב בפייסבוק שלו: "על האדמה הזו אין זכות לחיים. לצערי אני לא רואה דבר שראוי לחיות עבורו, כל עוד הכיבוש מדכא את נפשותינו והורג את אחינו ואחיותינו".
    נקווה שהאחראים לכיבוש יקראו ויבינו. בירושלים היה ״סכינאי״ בן 11, במחסום הדיפלומטים ברמאללה זה היה מאבטח… התופעה מתפשטת. לפלסטינים נמאס. כבר כל מי ומי לוקח סכין או נשק (אם יש לו).

    • אמיתי הגיב:

      גם הרוב השפוי במדינת ישראל לוקח את העניין אישית, מאוד אישית.
      ולכן אף אחד לא יקח סיכון , כוול ביבי חביבכם, ויעניק מדינה או שלטון עצמאי
      לחבורת הזומבים צמאי הדם שמסתובבים בינינו ורוצחים מכל הבא ליד
      זקן, אישה ונער.

  5. חיים ברעם הגיב:

    גם בטור הזה יש ביקורת חמורה מאוד על נתניהו. נוח לכמה אנשי ימין ומרכז לאומני שמגיבים כאן למתוח ביקורת שקרית לגמרי. הם גם יודעים הכוונה כאן היא להתמקד בנושאים ולא באנשים

  6. רמי הגיב:

    יש רק סיכוי אחד למדינה הגוססת הזו: רשימה משותפת לבחירות לכנסת, יהודית ערבית עם הפליה מתקנת שתתן לערבים לא חמישית (חלקם באוכלוסיה) אלא שתי חמישיות (40%). חשוב גם שם המפלגה: מפלגה יהודית ערבית". כמובן צריך גם מצע סוציאל-דמוקרטי ומדינת רווחה עם דגשים על חינוך הנוער לשלום והושטת יד לעולם הערבי ואחוות עמים ושאיפה לתיקון עולות העבר מבלי לפגוע בהווה ובעתיד. אני רוצה מקום ריאלי, נניח 37.

    • אמיתי הגיב:

      כמובן כמובן ….
      אולי נתחיל מזה שתהיה מפלגה משותפת בין השיעים לסונים בעירק
      ואחר כך נראה את המפלגה המשותפת בין הנוצרים לשיעים בלבנון
      ואולי נזכה לראות מפלגה משותפת לקופטים הנוצרים במצריים והסונים
      ויכול להיות רעיון מרשים לראות מפלגה כורדית עם טורקים בטורקיה.

      קשה, קשה לקבל, אבל אצל הערבים יש או הכל או כלום ולכן אין שום
      התכנות אמיתית לשום מפלגה משותפת, בטח לא עם יהודים
      שהם כידוע צאצאיי קופים וחזירים.
      כל החלומות הללו על אחוות עמים, תיקון וכו' הם חלומות באספמיא
      של מי שלא מבין את הזירה המזרח תיכונית, שבוי בכל מיני מניפסטים
      עבשים שעבר זמנם ושלא הוכיחו מעולם את חיוניותם.קרבות מאסף של
      של רסיסי רעיונות גוססים,שלא מתכתבים עם המציאות בשום אופן.
      כשאני קורא מישהו שכותב על אחוות עמים, רעד עובר לי בגב ואני לא יכול
      לחשוב על שום דבר חוץ מגולאגים בסיביר.
      כזכור גם סטאלין הבטיח אחוות עמים.

הגיבו ל"איש שמאל" מגן על ביובי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים