הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2016 2 תגובות

מתוך דבריו של ד"ר יונה ברגור בכנס הבינלאומי השני בנושא "אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית ובעולם: עובדות, תובנות והשלכות", שהתקיים באילת, בין ה-12 ל-14 בינואר 2016.  

התכוונתי לפתוח את דבריי בהצהרה "שאיני יודע מה אני עושה כאן, בכנס של בעלי מקצוע בתחום הטיפול בנפש האדם, שהרי איני שייך לקהילה מקצועית זו". אבל האמת היא שאני יודע! שהרי אני מתמחה בתחום ההתמודדות הנפשית, כבר כמעט 20 שנה. אמנם אין לי הסמכה בתחום זה, אבל יש לי תעודה – של הורה שכול – אשר מעניקה לי את הזכות להעלות בפניכם הגיגים מסוימים, של אדם פגוע בנפשו. אמנם אני איני ראוי לדווח על דיאגנוזה בתחום זה; איני אמור להציע מתכון טיפולי; איני יודע לאמץ את הכלים המקצועיים של סיוע לפגועי נפש, אך אני בא הנה בזכות יוזמתה, ובהזמנתה של פרופ' רות מלקינסון וזאת בתוקף ההתנסות האישית באובדן. אני אסיר תודה לרותי ולכל אלו שנתנו לי את ההזדמנות לסכם, מעל במה זו, את 20 שנות השכול מבננו זיו, שנמהלו ב-20 שנות פעילות בפורום המשפחות השכולות.

forum-mishpahotפורום משפחות שכולות

אחת ההתבטאויות החריגות שלי, עם בוא האסון הייתה "טוב שאני הורה מבוגר, מספיק מבוגר על מנת להניח שלא ייקח זמן רב עד שאפגוש אותו, בעולם שמעבר". האמנתי בזה בכל לבי, שלא ירחק היום בו נשמותינו תתאחדנה מחדש. והנה, עברו עשרים שנה ואני עדיין כאן (עם שרית רעייתי ובתנו אילת ונכדנו יובל), חי ומתפקד. גם אם ברגשות מעורבים, רגשות שבהן מעומתים העייפות וחוסר התוחלת הכרוכים בהמשך, אל מול ההתמכרות לדחיית הקץ, שנגזרת מן ההתמסרות לתיקון המציאות והאמונה בתרומה שלי לשינוי העולם; עולם שבו עיקרון קדושת החיים מפנה מקום לססמה "טוב למות בעד ארצנו". האם ניתן לי היתר להרים ידיים ולבחור מנוחת נצח מוקדמת, כאשר האדמה, בה נטמן זיו, זועקת ומטיחה בעם היושב בציון על ש"היינו בזבזנים עד מאוד", בשל העובדה ש"פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד"?

וכך, על רקע התחבטות זו, בין החובה להמשיך לבין הזכות לפרוש, הגעתי, כבר בשנה הראשונה לנפילתו של בננו זיו, בעת מילוי תפקידו הצבאי, ל"חוג ההורים – פורום משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות, למען שלום ופיוס", שמאז הקמתו, חלפו 20 שנה. ואכן במשך 20 שנות השכול האישי וקרוב ל-20 שנה של הזדהות ופעילות בעמותה זו לא הסתננו אל מוחי "מחשבות שניות", באשר לשייכות לפורום ולא התפתחו בלבי רגשות חרטה. זאת היות וההשתייכות האקטיבית לפורום המשפחות הישראליות והפלסטיניות קולעת בול, להווייתי, לאמונות ולעמדות הנגזרות מן האובדן האישי ומעניקה לי את המסלול הבלעדי לפעול למען עתיד טוב יותר, ובמיוחד בטוח יותר לשמירת חייהם של הילדים של אותם הורים, ישראלים ופלסטינים, שעדיין לא נפגעו באופן ישיר מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת, למרות המפולת האישית והאפלה שכיסתה אותנו. שהרי, האפשרות להיאחז בתקווה לעתיד ראוי יותר, שלא בזכות ההקרבה האישית, שכאילו נדרשת מכל הצעירים בני ה-18 ואילך, ומכל האזרחים שבחרו לחיות כאן בארץ בסיכון מתמיד, אלא למרות ועל אף הכול, היא זו הנותנת צידוק להמשיך, וכוח לחיות; היא זו המאפשרת לי "לשאת עיני אל פסגות ההרים ולהאמין שמשם, מעבר לאופק שאינו נראה לעין, יבוא עזרי".

בשנת 1994 נענו 44 משפחות להזמנה של יצחק פרנקנטל, אב שכול חובש כיפה, להצטרף ליוזמתו להקמת "פורום משפחות שכולות ישראלי ־ פלסטיני בעד שלום", המכונה גם "חוג ההורים”, ארגון השלום הכי עצוב והכי אופטימי שפועל כאן. אריק, בנו הבכור של יצחק, נחטף ונרצח ביולי 1994 על ידי חמישה אנשי חמאס, כשהיה חייל בשריון. באותה שנה קיבל יצחק רבין את פרס נובל לשלום. בעקבות הפגנה של הורים שכולים נגד רבין, גמלה בלבו  של יצחק ההחלטה להקים קבוצת תמיכה בשלום של משפחות שכולות. "אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום", הוא אומר. השנה, כשהארגון מציין 20 שנה לקיומו, חברות בו כ-600 משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות שכולן, משני צדי חומת האיבה, מצהירות, הלכה למעשה, מזה שני עשורים, שהאובדן שלהם ושל אלפי אחרים הוא בסיס לפיוס ולשלום.

פעמים רבות כל כך משמש השכול כתירוץ לאמירות לוחמניות בצד הישראלי והפלסטיני. אך דווקא חברי ה"פורום", משני הצדדים, מתעקשים כבר שני עשורים שהאובדן שלהם ושל אלפי אחרים הוא בסיס להתפייסות ולהשלמה. המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו.

ביום ששי, 04/07/14 פרסמתי מודעה בעיתון הארץ, במימון עצמי – "נקמה היא צורה עצלה של אבל", בעקבות התיעוב והסלידה ממעשה החטיפה והרצח של גיל-עד, נפתלי ואיל ושל מוחמד אבו חדיר שמנעו ממני להישאר שווה נפש לאירועים אלו. מי שמתאבל כיום על רציחתם של בני העם היהודי, המבוצעים באמצעות פיגועי דקירה, דריסה וירי, אינו חייב להטיל את מרותו על בני העם הפלסטיני, ולדכאם באמצעות כיבוש שנמשך יובל שנים. להתאבל פירושו לבֵכּוֹת את האובדן; להתייחד עם הזיכרון ולטפח את החמלה והאהבה האנושית, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. מי שבוחר בקפיצת דרך אכזרית, ופועל בתגובת בטן, הוא לא רק רע לב ואכזר, אלא עצלן ונרפה שאינו מוכן להתאמץ לתת ביטוי ראוי לאבלו.

אכן, נקמה היא צורה עצלה של אבל; התפייסות היא נחמה עם תעוזה! "פורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות למען שלום ופיוס" הוא בית היוצר לחתירה להתפייסות בין שני העמים וזאת על רקע האובדן האישי שחווה כל אחד מחברי הפורום, בין אם הוא פלשתיני ובין אם הוא ישראלי. השימוש שאנו עושים במונח פיוס, או התפייסות, נגזר מהתייחסותנו האינטואיטיבית לתהליך של הקזת הדם ההדדית וזאת על רקע התנסותנו האישית בחוויית האובדן והשכול. מטרת הפורום הוגדרה באופן מובהק כ"מניעת שכול נוסף, כתוצאה מהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ואנו מאמינים שהתפייסות היא תנאי הכרחי לקיום מערכת יחסים עתידית, המעוגנת באמון וכבוד הדדי בין שני העמים המצויים במצב של סכסוך לאומי, מזה מאה שנה ויותר.

ההתנסות האישית והציבורית של חברות ופעילות בפורום המשפחות, המתקיימת כבר למעלה מ-20 שנה, מעניקה לנו אמונה ותקווה שאכן ההתפייסות בין העם ישראלי והעם הפלסטיני, היא יעד אפשרי וישים. שתהליך הפיוס המתקיים בין חברי הפורום, תוך זליגה יזומה לקבוצות אוכלוסייה נוספות, הוא אכן תהליך החלמה מן הפצעים הרגשיים שנוצרו בעקבות הסכסוך, ובו בזמן הוא גם מרשם להבריא ולהתגבר על המחלה הממארת שנדבקנו בה והמאיימת להכחיד את קיומם הלאומי של שני העמים.

רק אני ואחרים שכמותי, שאיבדו את יקיריהם, רק אנחנו יודעים מה היא תופת השכול, מהו גיהינום האלמנות, מה הוא שבר היתמות. וכל ניסיון להטיל על המשפחות הנפגעות תפקיד של "אגרוף הברזל" של עם ישראל, כדברי פוליטיקאי זה או אחר, הוא ניסיון נפסד של פוליטיקאי במצוקה לאינדוקטרינציה של ההמונים. אנחנו איננו אגרוף הברזל של תהליך התקומה היהודית בארצו! אנו שק החבטות, חבטות המוות של קיבעון מדיני; של אמונה בכוח השריון והמטוסים; של בני ערובה לאחינו המתנחלים, של חזון ארץ ישראל השלמה, של הכיבוש המתגלגל, ושל דיכוי העם הפלשתיני, בית היוצר של תרבות המוות והשהידים.

רק אנחנו, שאיבדנו את יקירינו זכאים להעיד עד כמה המושג "משפחת השכול" הוא מושג ארור שראוי להוציאו מן הלקסיקון הציבורי והפרטי. השכול אינו יוצר משפחה, הוא מחסל אותה באמצעות כאב הגעגועים, פחד השכחה, תחושת ההחמצה, הרִיק והאין המתנחלים בקרבנו. זאת ההתנחלות של נשמה דוויה בגוף שבור אשר מחליפה, בימים אלו, את ההתנחלות בארץ ישראל השלמה על כל גבעה צחיחה ותחת כל עץ רענן. רק אנחנו מסוגלים להבין את משמעות דבריו של איוב "הַיוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶך, אַל יִדְרְשֵהוּ אֵלוֹהַ מִמַּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה… הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל, אַל יֵחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה, בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא…"

בעקבות השכול האישי אני אכן ער וחושש הרבה יותר לגורלה של המדינה מתגובת הנוקמים. לכן איני מוכן להיכנע למפגעים – משני הצדדים! אני איני יכול לוותר! לכן מחלקת הקבר של בננו זיו ז”ל, בבית הקברות הצבאי, אני זועק – האבל הוא בלתי נמנע, אבל הנקמה אינה נחמה, והדרך היחידה לעצור את מעגל הדמים הזה,היא הידברות, היא התפייסות… או כפי שכתבה חברתנו רובי דמלין, רק לאחרונה ״אנא מכם חדלו מן הצורך להיות צודקים; ותרו על כל מה שיצית בכם תגובות אלימות והסתכלו לתוך עיניהם של ילדיכם והודו, למי שאתם מאמינים בו, על הברכה של אהבתם לכם. הסתכלו אל תוך עיניהם והעלו במחשבותיכם את חייהם ואל תשליכו מעצמכם את האחריות שלנו עליהם. הם לא בחרו בצד זה או אחר עם יציאתם לאוויר העולם; כתינוקות הם לא מודעים לצבעי הסמלים, לדגלים או לגבולות; הם לא החליטו היכן להתפלל, או אפילו באיזה אופן. כאשר הם בוכים צבע הדמעות, אצל כולם, הוא ממש זהה ושקוף."

זה, למעשה, הרציונל שלי; של חברי ועמיתי הישראלים והפלסטינים שחווים את האובדן והשכול האישי; שמשתפים פעולה בפורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות והחולקים את האמונה שהאבל על האובדן הוא אוניברסלי ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום ובמקום אלימות ונקמה אנו בוחרים בטיפוח החמלה, הזיכרון והאהבה האנושית. זה היה החזון של יצחק פרנקנטל שהקים את הפורום. זו האמונה של רמי אלחנן, רוני הירשנזון, אהרון ברנע, רובי דמלין ושל בן כפיר. זה המסר העומד ביסודה של השותפות עם מוחמד אל באו, מאזן פראג', עאישה איקטאם, ובסאם עראמין, אשר "חורשים" ביחד, בזוגות, את כיתות יא' ו-יב' בבתי הספר בישראל ומספרים לתלמידים, "שאפשר גם אחרת”…

אנו המשפחות השכולות בפורום איננו מסתפקים בפעולות הנצחה אישיות, שהן משמעותיות לכשעצמן. איננו מסתפקים בטקסי זיכרון. אנחנו חווים את האובדן ללא הפסקה. ובמקביל, במציאות הישראלית של מלחמות ושירות צבאי; במציאות של פיגועים ותאונות; במציאות של מות ילדים והורים, אנו עסוקים בבניית אמפתיה ציבורית לתודעת האובדן והשכול שהיא משמעותית לא פחות מאשר הזדהות עם הגבורה והלחימה ללא חת. זאת, היות ואנחנו גורסים שיש לנו מחויבות לפעול על מנת למנוע את חווית השכול ממרב משפחות, ככל שניתן, מבין אלו החיות בין הים והירדן ואת זאת אנו מבצעים במשותף במסגרת הפורום…

כמעט כל ההיבטים הקלסיים של שכול קיימים אצל כולנו: תחושת האשמה של ההורים, השונות שבתגובות של שני בני הזוג, התגובה הצינית המכסה על רגשנות וכאב עצום, הבחירה בחיים, הכאב, הגעגועים. הנוכחות המתמדת של בן המשפחה המת, ללא יכולת לחבק וליצור מגע פיזי. אבל ההורים, האחים והאחיות ופקיעת האמון בממסד. וודאי יש עוד מספר היבטים מפורשים פחות. אנחנו מהווים צילום אותנטי של מציאות עצובה, של תגובות הקרובים האוהבים, של השלמה עם המציאות של השנה שהייתה ועם החתירה לשינוי בשנה הבאה והשנים אחריה ותמיד אנו מודעים שעבורנו זו הליכה על הסף, בין "להמשיך לבין לחדול". ואנחנו, אכן, ממשיכים, על מנת לחלוק את ההכרה שזכותנו להגן על עצמנו איננו מזכה אותנו בפעולות שאינן עומדות במבחן המוסר האנושי והיהודי. הזעקה שלי היא של אב המנסה לשרוד במשך כמעט עשרים השנים האחרונות מאז נפילתו של בננו; היא של אב שכול, שאינו מוצא מנוח ואינו מוצא מרגוע בפעולות נקם ואינו יכול לחיות בסביבה המקדשת הרג ועוד הרג ועוד הרג, שלנו ושלהם. הזעקה שלי, אפילו אינה בבחינת מחאה, היא באה להגיד לעם ישראל עד כמה עצוב לי להיות חלק ממכונת ההרג הלאומית; עד כמה כואב לי לחיות עם ה"אין" של בני שאיננו, ולחיות עם ה"יש" של המשך הקזת הדם ההדדית; עד כמה איני נרתע מלהזיל דמעות בפומבי על הרג ואובדן ילדים שכל חטאם הוא שהם בני הדור השני או השלישי, לשני עמים שלא הצליחו למצוא את הנוסחה לחי בטוחים, זה לצד זה.

כן, אנחנו קבוצה חריגה של משפחות שכולות שמוכנים לוותר על מסלול הנקמה. אנחנו, השייכים לפורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות, למען שלום, פיוס וסובלנות גורסים שאבלה של אם שכולה אחת על מות בנה, אינו שווה את ההבטחה האלוקית למשה או למוחמד. אנחנו משוכנעים שחיים שהוחמצו ומשפחה שלא נוצרה, של חייל ישראלי שנפל או של איש ביטחון פלסטיני שנהרג, אינם שווים דונם קרקע בבעלות שלנו או שלהם. אנחנו מאמינים שריבונות ישראלית או פלסטינית על שכונה במבואות ירושלים או שכם, אינה שקולה כנגד מותה של תינוקת יהודייה או ילד פלסטיני.

לא נותר לנו אלא להודות על האמת שאנו מתפקדים באזור הדמדומים, שבין החיים לבין המתים, בין אלו שהלכו לבין אלו שנשארו; בין מה שהיה ואיננו לבין מה שקיים, למרות שאיננו יותר; על מה שיש לנו, למרות שהוא חסר. אנו פועלים, ללא לאות על מנת לרצות, כביכול, את יקירינו שאינם ולפצות אותם על שחייהם נקטעו באיבם. אנחנו ממשיכים להאניש אותם, למרות שאיננו יודעים את מהות הקיום בעולם שם הם, כביכול, מצויים. אנו הרי משתתפים אתם, גם שם במקום מנוחתם הנוכחי, הנצחי, בתכנים של כאילו – של אהבה, שנאה, שמחה ועצב, השלמה ונקמה, אמת ושקר, חמלה וטינה; וזאת למרות שאיננו מסוגלים לחבק אותם, ללטף אותם, לנגב את דמעותיהם ולצחוק בשמחותיהם. האם אין זו משמעות האובדן – הפער בין הרגשות שבלב לבין התגובות הארציות של החושים? לכן, אנחנו המשפחות השכולות בפורום המשותף של ישראלים ופלסטינים, בחרנו את דרכינו על מנת לקיים את נוכחותם הווירטואלית במציאות של חיינו, באמצעות המאבק למען שמירת חייהם של כל אלו אשר עדיין נמצאים אתנו כאן, אך המאוימים בקץ מוקדם של חייהם.

אני רוצה לסיים בסיפור קצר מתוך סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, בו מסופר על קבוצת חוקרים במקסיקו שהלכו לחקור שרידי התיישבות של האינקה, ולקחו אתם חבורה של סבלים מקומיים. בדרך, עצרו הסבלים ולא רצו להמשיך. לאחר מספר שעות, הסבלים המשיכו ומנהיגם הסביר לחוקרים הכועסים: "עצרנו, היות והיינו חייבים לחכות לנשמותינו שישיגו אותנו". אני מאמין שגם עלינו מוטלת החובה לעצור את תגובות הכעס והנקמה ולחכות לנשמות היקרות, של כל אלה שנפלו ואינם איתנו, שישיגו אותנו. אחרת אנו עלולים, כולנו, לאבד את נשמותינו אנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אליהו הגיב:

    אליהו אב שכול ללוחמת שנהרגה בשרותה בתפקידה שני ע׳ה בת זקוניי,נהרגה ביט אדר,אנו סף 6 שנים להךקחה מחיינו:הורים אחים אחיות,עד להלקח ה,נהרגו רבים מחבריי בשדות הקרב ואנוכי נפצעתי למעלה מעשור פציעות במלחמות ישראל למען עם וארץ ישראל,משתדל להבריא מפציעותיי מנפילת חבריי,מנפילת בת זקוניי שני ע׳ה ושמי יהלום בת 19 ו 4 חודשים עדיין לא טעמה לא נדמה את החיים במהותם,קורא אנוכי את התכנים בצמא ומתבונן,האם אמו קורבנות המלחמות אכן בעניינו יכולתינו להביא להדברות,,,,על מה באמת הסיכסוך הערבי יהודי,אכן על האדמות,אינם שלנו של ה׳ יתברך,,אכן הסיכסוך הינו על אדמות,,,יש מצב שאת הסכסוך יוצרים עושים בעלי עניין,תמימות הינה מופלאה לכשה באה עם תובנה,ספק אם מי שדובר,מייצג את היהודים יודע יהדות מה,,,ספק אם מי שמייצג את האיסלמ יודע מכיר את מהות האיסלמ,הם מייצגים את עצמם את האינטרסים האישיים הצרים,,הכרות יש מצב שתביא להידברות,נכון אנוכי לסייע בכל רח׳ל אבריי להידבר עם מי שאכן נכון אך מכון באמת להידברות,האגו ההתנשאות הדימיונות רצונות חולה רעה,אנוכי כואב כאב עצום את נפילת בת זקוניי נפילת חבריי ופציעותיי פציעות חבריי במלחמות,למכובדיי ברכת ה׳ עלינו,אמן !! מייחל בריאות איתנה ומכל טוב הבריאה,מבקש משובכם לדעת האם המבנה האישיותי מולד או נלמד,,,האם תכונות כיכולת הכלה, כהבנה,מודעות,דעת,יכולת קשב,תובנה,אינטלגנציה  ריגשי ת,אינטלקט,מולדים הם או נרכשים,הנכון לומר שמידות,תכונות אישיות כענוו ה,חומלה,תובנה,חוש צדק,יושרה,יכולת קשב,מודעות,יראה,הן תכונות בסיסיות המחייבות כל אחד מאיתנו ואו הדגש,על /ת,מטפלים על סוגיהם,רבנים,מקובלים,עו׳ד שופטים,שוטרים,רופאי ם וכל ברייה בבריאה המיחלת לחיות לחוות אושר אהבהנשגבה ,פרויד ׳׳חשב,,שאפשר ללמוד,ולאמצ תכונות אלה ונוספות,ומה אנו חושבים,חשיבה אינה אינטואיציה,ענווה צינעה יושרה,הם הבסיסלחייםמאושרים,כפרט,בזוגיות,הורות,מקצועיות,חברות,אנה משובך ביושרה,בהוקרה הערכה אליהו,,

  2. אסתר ואיתן הגיב:

    לד"ר יונה ברגור קבל חיבוק חם מאסתר ואיתן קלינסקי על כל מה שאתם עושים, במיוחד באוהלי השלום בכיכר השלום בסימנטק ובכיכר השלום בטיילת יפו, וכן במפגשים הרבים עם תלמידי בתי ספר ישראלים ופלשתינאים .

הגיבו לאליהו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים