א. היה יהודי בשכונתך …

השבוע שלי החל בפגישה מוזרה בפתח אחת החנויות ברחוב קק"ל בעירנו. אנחנו כבר רגילים לרוב גדול של חרדים המדברים במבטא ניו-יורקי בשכונה, ולי אישית הם בכלל לא מפריעים. לעתים אני רוטן, ממש כמו יתר החילונים, אבל לא ממש חש איבה כלשהי כלפיהם. כבר יצא לי לשוחח באורח אקראי לגמרי עם כמה מעוברי האורח, חובשי הספסלים בגנים הציבוריים, או זוללי האוכל האמריקאי הכשר. רבים מתוכם הם אנשים אדיבים ומנומסים, ואין שום טעם לגלוש איתם לנושא הפוליטי. תמיד אהבתי שוֹני וגיוון בקרב האנשים שאני פוגש, וזה בהחלט נחמד להחליף דעות עם אחד הגננים הפלסטינים, מיד אחרי שרואה חשבונות מברוקלין מספר לי על הנחת שגורמים לו בניו ובנותיו.

משלחת "תגלית"

הגבר החרדי שעצר אותי השבוע, שאל אותי לשמי. אמרתי לו, והוא הגיב בצורה בלתי צפויה. "שמעתי עליך", אמר בעברית שהיה בה רק שמץ של מבטא אמריקאי, "הרב שלנו אמר שאתה השמאלן הכי קיצוני בעיר ובכל זאת בך פינה חמה גם לחרדים". הסברתי לו שבעיניי אין מונח כזה, "שמאלן". אני סוציאליסט והומניסט, לא דתי ולא מאמין. "הפינה החמה" לחרדים נובעת אולי מסבא שלי, שהיה אמנם "איש תנועת העבודה" (כפי שהתעקש אבא שלי) אבל גם חסיד נלהב של הרב חרל"פ. בן שיחי התעלם מהמידע הזה, והתעקש לומר בשקט ששונאים אותנו אפילו באמריקה. לא עניתי אבל הוא שלח אליי חיוך די ידידותי.

אני זוכר את סבא שלי במעורפל. נוח ברעם היה לבוש בסגנון חרדי מובהק, היה לו זקן לבן ועיניים כחולות, והוא התגורר בעיבורה של שכונת שערי חסד, בין רחביה ונחלאות. הוא נפטר בהדסה הר הצופים כשנה לפני הכרזת המדינה. אני זוכר את הנסיעות לבית החולים, את האבנים שזרקו עלינו בשבת גם במאה שערים וגם בשייח ג'ארח. החוויה הירושלמית שלי קשורה לסבתי המסורתית שרה אלקיים, שגרה בנחלת ציון, וגם סבי האשכנזי נחרת בתודעתי, חרף העובדה שהייתי בן 6 כאשר נפטר.

ב. … ואדם בצאתך

כשרוח היהדות המפויסת שורה עלי קראתי את מאמרו של ארי שביט, "חיל השלום היהודי". לקרוא מאמר בצל הברושים של רחביה זה תענוג, אבל ציפיתי משביט ליותר העמקה. שביט כתב רשימה רפ"יסטית מובהקת מבית מדרשו של שמעון פרס. הוא הכיר בכל מצוקות ההסברה הישראלית בארצות הברית שאינן מצליחות להדביק את הפער שבין מעשיה של ישראל לבין העמדות הליברליות של אינטלקטואלים וסטודנטים בארצות הברית, בכללם המון יהודים. ישראל הפכה למושג מאוּס, גם בקרב יהודים צעירים, והניכור הזה מאיים לא רק על יחסי החוץ של המדינה אלא אפילו על ביטחונה. כדרכם של הביצועיסטים תלמידי פרס, שביט מחפש פתרונות טכניים-מנהליים לבעיות מבניות של אידיאולוגיה חמסנית ודרך יישומה בשטחים. הוא מציע לישראל להקים חיל שלום שיפעל גם בארץ וגם בחוץ לארץ כדי לעשות מעשים טובים ובכך לשפר את דימוייה של המדינה.

"חיל שלום" הוא רעיון נחמד, אבל הוא לא יוכל לסייע לחברה כל כך לאומנית, אורתודוקסית, מיליטאריסטית ושונאת זרים כמו ישראל. גולדה מאיר בנתה בזמנו מרקם של יחסים חמים עם מדינות רבות באסיה ובאפריקה. כל זה התמוטט כמו מגדל קלפים בשל המדיניות הישראלית שתמכה בקולוניאליזם המערבי ושיתפה פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. פרס היה שר החוץ למעשה של ישראל גם כשכיהן כסגן שר הביטחון אבל שיתוף הפעולה שלו עם מדינות ועם מבנים הנמצאים בנסיגה היסטורית לא הוציאו את המדינה מבדידותה ומתלותה הבלעדית בארצות הברית. מי שרוצה לשנות את הפרופיל ההסברתי של ישראל בחוץ לארץ חייב לשנות את המדיניות מן הקצה אל הקצה. ביטול הכיבוש, נסיגה מהשטחים, פירוק ההתנחלויות, מציאת פתרון סביר לשאלת ירושלים, בניית חברה נאורה כדי שאנשים טובים יאמינו בתעמולה הומאנית ושוחרת שלום, אלה הם תנאי המינימום להצלת המדינה.

שביט יודע לספר לנו על מסע ההרצאות שלו בארצות הברית ובעליל השתכר קצת מהשבחים שלהם זכה. כיוון שעברתי את החוויה הזאת פעמיים, אני מבין ללבו. אנשים חמים מעתירים על המרצה מחמאות, גם כשלא הבינו הרבה מהטקסטים שבפיו. זוהי הדרך האמריקאית. שביט עשה חיל כיוון שהוא איש רהוט ומשכיל, אבל גם הוא לא יכול לשנות תהליכים היסטוריים ומהותיים. במקום לחלום על מאות ישראלים שוחרי טוב, שפועלים בצוותא עם "יהודי הגולה" כדי לקדם ערכים שאותם איננו מיישמים בארץ, מוטב לו לנסות לשנות את דרכו של המרכז הלאומני ולחבר ציונים מתונים עם האזרחים הערבים, כדי ליצור חלופה למשטר החשוך החולש עתה לא רק על ההווה שלנו, אלא גם על העתיד.

לפני יותר משלושים שנה שמעתי לא מעט נאומים חסוּדים בנוסח שביט. המכנה המשותף היה ברור: ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יש לחתור ל"שלום בטוח" עם שכנינו, צריך לעצור את תהליך ההתבוללות בעולם. היו שנים שגם אני האמנתי בחלק מהסיסמאות האלה. לכינוסים של ישראלים ויהודים אמריקאים בגיל הביניים שנקראו בשמות כמו "תהליך ירושלים" או "חזון אילת".  העסקנים בנו שם קונפורמיזם מעובה שאיפשר לאנשים שהפגינו נגד המעורבות האמריקאית בווייטנאם או בניקרגואה להמשיך לתמוך בישראל הכובשת, ולשמור איכשהו על מצפונם הנקי. רק מעטים מאיתנו הזהירו את השאננים ומדושני העונג שיש חושך בקצה המנהרה. עתה פוקדת אותנו תסמונת זהה: תומכי "המחנה הציוני" נאחזים בקש כדי שימשיכו להיות בקונסנזוס הלאומני. חיל השלום, מותג של ג'ון קנדי ואנשיו מלפני יותר מחמישים שנה, הפך לרעיון עוועים. לא מפני שכוונתו רעה, אלא משום שהוא מסווה פחדנות וחוסר רצון או יכולת להתעמת עם הפשיזם הישראלי, שכובש עתה כל חלקה טובה בארץ.

שביט שייך עתה לאסכולה שהיא שנואה במיוחד בשמאל הישראלי. אני מבין ללבם של חברותיי וחבריי בשמאל, אבל עדיין מקווה שהוא יתעשת, יימלט מעולם החזיונות שהחזיר אותו במנהרת הזמן לעבר, שאין בו קסם ואין בו חזון. שנים רבות נלחמנו נגד הקונספציה שצריך לקבוע עובדות בשטח. "עובדות", שאין בבסיסן ריאליזם מדיני ותמונת עולם מושכת לב הן רק מכשלה שתמנע הסדר מדיני סביר. אולי חיל השלום לא יזיק כשלעצמו, אבל לטווח ארוך הוא יזרע אשליות. אם שביט רוצה באמת ליצור כאן ישראל טובה יותר, מוטב לו לכתת את רגליו לטייבה, נצרת וסכנין מאשר לאיזה בית כנסת בקנטאקי. כשהוא יפנים זאת, אולי כבר יהיה מאוחר מדי.

• פורסם בכל העיר, 4 מארס 2016

Share on Facebook