הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 באפריל, 2016 4 תגובות

דווקא בערב פסח פוטרה שרה שוקרון מעבודתה בסופרמרקט גדול במערב העיר. היא הייתה מנקה, עובדת ניקיון כלשונה, אבל תמיד קראה לסוּפּר "החנות שלנו". זה הצחיק את חבריה ששאלו אותה אם היא ממשפחת אריסון. שרה צחקה עם כולם. היא נחשבה לעוף מוזר במחלקת הניקיון. שם המשפחה שלה היה אולי מרוקאי לכל דבר ועניין, אבל היא נולדה בפולין, ועלתה לארץ עם אימהּ בשנת 1968. האם הייתה בת משפחתה היחידה, והיא קיבלה את חתנה המרוקאי ברצון. הוא היה יפה תואר, ונהג בשרה בעדינות רבה. כך הסתובבה שרה בעירנו כשהיא מצוידת בזהות כפולה. עם אימא היא דיברה פולנית ולעתים גם יידיש, עם בני משפחת שוקרון בעברית, וכל המבטאים הכרוכים בזהותה שימשו בה בערבוביה. משום מה לא יכלה ללדת, אבל בעלה, מוריס, קיבל זאת בהבנה. המשפחה הקטנה הייתה די מאושרת, ומוריס אהב את עבודתו במכס.

סופר סופרמרקט קניות ירקות אוכל supermarket(מקור)

העבודה בניקיון הייתה קשה מאוד, מפרכת, אבל שרה שמחה מאוד מעצם העובדה שהיא מועסקת במקום מסודר. המשכורת שלה הייתה אולי עלובה, אבל היא תרמה למשק הבית, ומוריס לא התלונן מעולם. הוא קרא לה "הפרח שלי" ואפילו "היהלום שבכתר". חרף היגיעה הגדולה בניקוי רצפות שרה שימרה את יופייה, ועיניה הבהירות והגדולות שידרו אהבה לעולם שבנתה לעצמה עם בעלה. חברותיה ריחמו עליה בשל עקרותה, אבל שרה רק חייכה. רובן נראו קשות יום, ודווקא היא חגגה את חייה ואפילו רוותה נחת. אחרי כמה שנים בסוּפר היא עברה חוויה קשה כאשר אוטובוס נוסעים גדול התפוצץ סמוך לחלון הראווה שלהם. תינוק כבן חמישה חודשים עף למדרכה ממש לידה. שרה הקיאה ולמחרת לקחה את ימי המחלה הרבים שצברה כדי לנוח קצת בבית. מקץ שבועיים חזרה לעבודה, והחיוך שב להאיר את פניה היפים. בעלה שיחק כדורגל עם חבריו בכל יום שישי, ואילו שרה הסתפקה בחברתן של המנקות בסופר, שהיו מאוד לבביות, והסתירו את דעתן שאישה ללא ילדים היא חסרת תועלת בעולם הזה. היא חיבבה לא רק את חברותיה אלא גם את ילדיהן. שרה זכרה ימי הולדת, קנתה מתנות או סרגה בעצמה בגדים לילדים הקטנים. כאשר בעלה בא לפרקים לבקר אותה במקום עבודתה, הוא זכה למבטים מחמיאים של כל הנשים בסופר. שרה אהבה את המבטים האלה, והייתה גאה מאוד בבעלה היפה. לא עלה כלל על דעתה שהוא יתקרב לאישה אחרת. זה באמת לא קרה. מוריס אולי אהב את תשומת הלב הנשית אבל בעצם התעניין רק באשתו. היא הייתה באמת בת-מזל.

שלושה ימים לפני החג הראשון של פסח היא הוזמנה למשרד לקבל שי מיוחד. המזכירה אמרה שההנהלה באמת מעריכה את עבודתה המסורה וגם את מעורבותה בפעילות החברתית במוסד. שרה חייכה, הלכה לדרכה וחשבה שמוריס יהיה מאושר לשמוע את המחמאות שהיא קיבלה. מוריס חיכה לה בבית קפה במרכז העיר, קיבל בתודה את החולצות שקנתה לו בדמי השי ונזף בה, כדרכו, על כך שלא קנתה שום דבר לעצמה. הם בילו את ליל הסדר בבית הורי בעלה, ושרה השתעממה במקצת. היא כמובן הסתירה את זה במומחיות שרכשה במשך השנים. היא ידעה שכולם אהבו אותה במשפחה של בעלה, ולא ראתה שום סיבה לגלות את רגשותיה האמיתיים. בחול המועד היא עבדה רק חצי יום. הסוּפר היה ריק למחצה, שרה נהנתה מכל רגע, ואפילו החזירה "בוקר טוב" למנהל עודד, בפעם הראשונה מזה עשר שנים. עודד פעם נגע בה במעלית, היא הדפה אותו בכוח ומאז החרימה אותו כליל, כאילו היה אוויר חם. עודד דווקא נפגע, חשב שהמגע שלו היה "ידידותי" אבל בסתר לבו ידע היטב שהוא תמיד חשק בשרה היפה. הוא לא נקם בה בשום צורה. שניהם התעלמו זה מזו, אבל בעיצומו של החג היא הרגישה מפויסת כלפי כל העולם. היא לא סיפרה מעולם למוריס על עודד, והסוד הזה לא העיק עליה במיוחד. לקראת הצהריים הודיעו לה שמבקשים לשוחח איתה בהנהלה. היא קיבלה פעמיים את אות העובד המצטיין, ולא חששה משום דבר.

המנהל, איש חביב ועדין, הודיע לה שהעסק במשבר ושרבים מהעובדים יפוטרו. ביניהם רבות ממחלקת הניקיון. "רציתי להודיע לך באופן אישי", אמר, "הרי את אייקון מרכזי בתדמית של הסוּפר. אחרי הפסח תצאי לחופשה בתשלום מלא, תקבלי פיצויים ויהיה לך זמן לחפש עבודה אחרת". שרה לא אמרה דבר, רק עצרה את דמעותיה, לא התווכחה ולא התחננה. לבסוף אמרה "חג שמח" קצר ויצאה למסדרון. היא הרגישה את הקירות סוגרים עליה ובקושי הצליחה לנשום. היא יצאה לחזית החנות כדי לשאוף אוויר, ורק אחרי שעתיים חזרה לעבודה. לעודד סיפרה שפיטרו אותה, הוא הביע צער אמיתי אבל לא העז לגעת בה. דווקא שרה חיבקה אותו ובכתה קצת. עודד לא חשב כלל לנצל את המצב: הוא חש חמלה אמיתית וגם צער שלא יראה עוד את שרה במסדרונות.

היא הלכה לביתה ברגל. הייתה זקוקה למרווח זמן וטרם החליטה אם לספר על כך למוריס. הבית היה ריק. מוריס יצא לקניות לחג ושרה נכנסה למיטה כדי לנוח ולעכל את הבשורה. היא החליטה לקצר את התהליך, השאירה פתק למוריס ליד הטלפון וכך בישרה לו קצרות על הפיטורים. כאשר בעלה הגיע הביתה הוא קרא מיד את הפתק, והחליט לעזוב את שרה לנפשה. היא נרדמה לשעות רבות, ומוריס ישב מול הטלוויזיה אבל לא צפה בה. הוא חשב על המתנה היקרה שקנה לאשתו לכבוד הפסח, והחליט שהיא דווקא תשמח אותה, חרף המצב. לבסוף גם הוא נרדם על הספה, וחשכה גמורה אפפה את הבית. שרה התעוררה, מצאה את בעלה על הספה והתכרבלה לידו. הוא נאנח קלות, ורק אחר כך חיבק אותה בזרועותיו האיתנות. שרה נחלצה ממנו בעדינות, והלכה לבשל ארוחת ערב קלה. "זה הבית שלי", חשבה לעצמה, והעלתה על פניה את החיוך הראשון מאז שהתבשרה על ידי המנהל שהיא מפוטרת.

בערב אמר מוריס שרק אחרי החג תוכל שרה לחפש עבודה חדשה. היא שתקה. ברגע הזה לא הצליחה לחשוב על מקום עבודה אחר, אבל הצליחה להפנים את הנעימות ששוררת בבית, את החיים עם בעלה הנעים והמתחשב, את מזלה שבעצם שפר עליה, למרות הכול. זהו חג, אמרה לעצמה בלי קול, והוא חייב להיות שמח.

  • פורסם בכל העיר, 28 אפריל 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. סיפור אנושי הגיב:

    זה סיפור אנושי על הקלות בה נוהגים בישראל בעובדים ועוד יותר בעובדות.

  2. צדוק התקוה הגיב:

    חיים מכובדי מבלי לפגוע בך היית צריך להיות סופר איזה כתיבה משובחת חג שמח ומקווה שהגברת תמצא עבודה במהרה בימינו

  3. עמוס גטניו הגיב:

    הסגנון — המסַפֶּר המדווח עובדתית לכאורה את השתלשלות הדברים — הוא סוד עוצמתו של הסיפור הנוגע ללב ברגישותו. תודה לך, חיים ברעם.

  4. איתן הגיב:

    ההון-האנושי ומקומו בעולם העבודה נעדר לחלוטין מהשירה ומהספרות העברית. הנושא הדחוי הזה מייחל שספרות והשירה העברית תחיה אותו ותקרום בו עור וגידים.

    ברעם , נראה שאתה יכול להרים את הכפפה .

הגיבו לעמוס גטניו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים