הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במאי, 2016 5 תגובות

שנים רבות חלפו להן מאז שהקדשתי את עצמי לקריאה קדחתנית על הנאצים ומעשי הזוועה שהם חוללו באירופה. זה התחיל בספרון קטן שהוציאה מחלקת התרבות של ההסתדרות מיד בסוף המלחמה, שתיעדה את המתרחש במחנה המוות טרבלינקה. זה נמשך לאורך כל חיי הצעירים והבוגרים ולא הסתיים עד עצם היום הזה.

מתוך הסרט "ילדה ואנה – דור ראשון אחרי"(2012, גרמנית עם כתוביות באנגלית) שואה ציונות היסטוריה ישראל יהדות גרמניה yaldaandannaמתוך הסרט "ילדה ואנה – דור ראשון אחרי"

מאז שהרשתות החברתיות כבשו את המרחב הציבורי שלנו, הפכה ההתעמקות בנושא כלשהו כמעט בלתי אפשרית. מרוב פחד לענוד על גופי את התווית של "סנוב", אני מהסס להגיב על הגל המצחין של דברי נאצה ודברי הבל המציף את כל הרשתות, אפילו את אתר "הארץ". האם אני חייב להתחנף למטומטם עם קבלות, שמצדיק את אדולף היטלר ואף מקונן על העובדה שהוא לא הצליח להשמיד את כל "האשכנזים"? או את אלה שמצדיקים את הירי הנפשע בתושבים פלסטינים בעזרת פסוקים קדומים מימי יהושע בן-נון ומעשי הרצח שליוו את מסע הכיבוש שלו בכנען? אחרי כמה שעות ברשת פופולארית כלשהי, תגיעו מיד למסקנה שהניסיון להקים כאן חברה נאורה ("אור לגויים") עלה על שרטון, ושבנימין זאב הרצל היה מסתייג ממדינת ישראל הנוכחית ורואה בה כישלון מוחלט לו ולממשיכי דרכו.

לא הכול בא לנו בהפתעה. עוד בילדותי שמעתי טיעונים חשוכים של בני עירנו הדתיים והחרדים, שראו בכל הערבים את "עמלק", הצדיקו את הנביא שמואל שקרא להשמדתם וגינו את המלך שאול שריחם עליהם. ההומניזם לא אפיין את היהדות המסורתית. רוצח כמו המלך דויד נחשב לקדוש, ואילו כופרים שראו במידת הרחמים חלק מהיהדות, הוצאו אל מחוץ למחנה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ציפו רבים  מאיתנו, אנשי השמאל ההומניסטי, להצטרפות נאה של רבנים ואנשי רוח דתיים וחרדיים למסע נגד הגירושים, ההתנכלויות וההריגות. באמת קמו ארגונים קטנים של רבנים אמיצים, שהגנו על זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים, אבל מבחינה מספרית הם לא היו רבים. אנשי המעלה, כן, גיבורים שיש להזדהות איתם, בהחלט, אבל לא מסה גדולה שתוכל לקעקע את ההגמוניה של הרבנים המקראיים, שראו בדת רק את חוד החנית של הצבא, כולל מעשי הנישול והעוול האכזריים המאפיינים כל כוח חמוש. "שפוך חמתך על הגויים", שהיה מוקפא בהגדה של פסח במשך דורות, חרג פתאום מתוך הטקסט, כמו בסרטים המצוירים של וולט דיסני, והפך שוב לציווי דתי-מוסרי ביהדות הדתית הציונית. כך הונצח הקרע בין שומרי המצוות לבינינו. מה שהיה פעם היסטוריה הפך שוב להיסטריה, מבשרת רע ומלאה דם.

הרב שמואל גורן הפך לנושא הדגל של תרגום המקרא לפעילות צבאית שוטפת בעידן המודרני. השופר הצורם שלו, כבר בתחילת יוני 1967, הפך אותו באחת מרב ממלכתי מתון, עושה דברו של דוד בן-גוריון, לנביא זעם מעורר חלחלה. צלילי תקיעת השופר חדרו לכל בית, הדהדו בכל בית כנסת, צפו ועלו באוהלי הצבא ובמגורי החיילים והקצינים, הִטו את הח"כים הדתיים מעמדת תמיכה מתונה בממשלה לעדר של קנאים, שהלכו והתקרבו לליכוד של מנחם בגין ונטשו את כל עוגני השפיות שבנו מפד"לניקים מתונים כמו משה שפירא ומשה אונא. כלי נשיפה אחרים רק החרו החזיקו אחרי שופרו של גורן. כולם חברו יחדיו כדי לשעבד את יצחק רבין ושמעון פרס לרוח החדשה שנשבה בארץ. כמו החלילן מהמלין גם גורן השתמש בשופר כדי לפתות אותנו, והוליך אותנו די בקלות משנת 1967 חזרה לימי המקרא. כמה אופייני שסיפור אירופי ביסודו מימי הביניים, צייד את גורן, את הרב יהודה קוק ואת צאן מרעיתם בכלים הדרושים לשינוי תרבותי שקדם למהפך הפוליטי. מנחם בגין עלה לשלטון לצלילי השופר הזה, וצליליו מבעתים אותנו עד עתה.

מה עמד מול הגל העכור והמשתולל הזה? לא הרבה. פרס בעצמו היה לאומן עם כמה פרטנזיות פרגמטיסטיות. רבין היה חילוני לגמרי ולא חשש מקללותיהם של הרבנים הלאומנים. רצח רבין היה חלק מהמערכה להכחיד את דור הפלמ"ח ואת סיסמאותיו הסוציאליסטיות, כדי להשאיר את תנועת העבודה בידיהם של אופורטוניסטים חסרי מעצורים כמו חיים רמון, וניאו-דתיים כמו יצחק (בוז'י) הרצוג. שאר הח"כים של המחנה הציוני אינם מסוגלים כלל למלחמת גוג ומגוג נגד הדתיים הלאומנים ונגד תנועת ההתנחלות הממאירה שלהם. אם היינו נוקטים בשיטות של הימין (למשל, רוצחים חלילה את ראש הממשלה) ניתן היה לסתום את הגולל על הפרופיל המוסרי הגבוה שלנו. אין לנו מה להרוויח ממלחמת אחים מזוינת, ובעצם, איננו מסוגלים כלל לבצע זוועות כאלה. הכי קשה זה לנהל את כל המאבקים אך ורק בשיטות דמוקרטיות, כאשר יריבינו אינם בוחלים בהסתה שאולי עוד תעלה בקורבנות בתוך המחנה שלנו. במלחמת בני האור נגד בני החושך לא נוכל לאבד את צלם האדם, שהוא הדגל האמיתי של כל שוחרי השלום והשוויון בארץ, יהודים וערבים.

מה לעשות? אפשר לשבת בפאב, לשתות ויסקי טוב ובעת ובעונה אחת גם לרחם על עצמנו, על חברינו, בנינו ונכדינו. לפעמים עיסוקים הדוניסטיים כאלה מספקים לנו את הכוח להמשיך הלאה. אבל בערבו של יום ספוג אלכוהול, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול שוקת שבורה לחלוטין. יש לנו מעט מאוד מה להציע, בהיעדר בסיס חברתי ממשי ומגובש לביצוע תוכניות פוליטיות וחברתיות. ישנם כמה יעדים מיידיים לפני שנחשוב על ביצוע התוכניות הגדולות. יש לחתור לפילוג המחנה הציוני, כדי שהפלג השמאלי יחבור למרצ או אולי גם לרשימה המאוחדת. התנועה היהודית-ערבית שתקום תנסה לצרף אליה גם את אחרוני השפויים ביש עתיד. כך יקום הבסיס האלקטוראלי החדש לרשימת שמאל חזקה בכנסת הבאה. אם המחנה הציוני יבקש את תמיכת השמאל להקמת ממשלה בעתיד, נציב תנאים רבים וקשים. איש מאיתנו איננו מעדיף באורח אוטומטי את הרצוג או את שלי יחימוביץ'. הפסקת ההתנחלויות תהיה רק התנאי הראשון להקמת קואליציה חלופית.

אני קצת חושש מתחייתה של הסיסמה העבשה "רק לא ביבי". האם אנחנו באמת מעדיפים את משה יעלון, הלאומן החצי חילוני? הרי "רק לא הימין והלאומנים" היא סיסמה נכונה יותר. הקוראים יכולים לשאול, ברצינות רבה ובכנות: מי יחולל את כל הנסים והנפלאות שעליהם אתם כותבים? לזה יש לי תשובה חד-משמעית: אתם, רבותיי. לא קשישים בני דורי אלא צעירים מרדניים בני דורכם. אנחנו נוכל אולי להורות את הדרך, אבל לא להוביל אתכם בצעדה אל ההר. הלפיד של ישראל ההומניסטית עובר לצעירים.

  • פורסם בכל העיר, 6 מאי 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אמיתי הגיב:

    כאמור הלפיד עובר לצעירי השמאל.אבל היכן הם אותם צעירים מרדניים והומניסטים?
    תמצא אותנו בברלין זוללים מילקי בשקל ועשרים.תמצא אותנו בפקולטות למדעי הרוח והסוציאולוגיה עדיף בבאר שבע(פקולטות להנדסה זה איכסה).תמצא אותנו בצבא בכלא שש או ביחידות עורפיות ולא לוחמות.תמצא אותנו בקולג`ים בארה“ב מספרים איך הפכנו לילדים רעים במדים.תמצא אותנו ביום שישי על הגדר בבילעין מתעמתים עם חיילים ומתסיסים מקומיים.תמצא אותנו רק בהפגנות נגד ישראל ובעד פלסטין.תמצאו אותנו מוסקים זיתים בשטחים הכבושים.ובערבים שותים עם היפסטרים עראק לחיי ימים יפים.
    איפוא לא תמצא אותם.איפוא ששמאל אמיתי צריך להיות,בתוך החברה.
    כמו שניתחת יפה בעצמך:
    “יש לנו מעט מאוד מה להציע, בהיעדר בסיס חברתי ממשי ומגובש לביצוע תוכניות פוליטיות וחברתיות.” .השכבות החלשות שבאופן טיבעי היו צריכות להיות הבסיס החברתי שלך, מסתייגות מהשמאל שלך ואין להן שום עניין להזדהות עם שמאל בורגני שבע ,שממרק את מצפונו על חשבון הבטחון האישי שלהם.שמאל שהתרחק שנות אור מהשמאל שהקים את מדינת ישראל,וכל עניינו הוא להכפיש את מדינת ישראל על כל מימדיה ורבדיה בכל מקום וזמן.
    אז באמת מה שנשאר זה לסגור את היום על כוסית ויסקי (משובח, כיאה לבורגנות)בפאב ולהיזכר שפעם היה פה שמאל אמיתי ,שהייתה לו אג`נדה בעד ולא רק נגד וגם משהו שאיבדתם בדרך, אמפתיה לעם ישראל.

    • יוסי פלס הגיב:

      השמאל ש״הקים את מדינת-ישראל״, שאליו מתגעגעים לפעמים כל מיני ציונים סניליים, היה שמאל מזוייף, מתעתע, בעל מאפיינים פשיסטיים מובהקים (והדברים אמורים הן במפא״י והן במפ״ם). אין להתפלא על כך, שהוא זכה לאהדת האספסוף הלאומני הנבער, כל עוד הגשים את מאווייו המיליטאריסטיים והשקהו לשוכרה בדם אויביו. היו, כמובן, סיסמאות ריקות של שלום ושוויון, של צדק חברתי ודמוקרטיה, אבל רק הודות לסיפוק היצרים הלאומניים זכה הפסודו-שמאל בלגיטימציה של ההמון. ברגע שהופיעה אלטרנטיבה טובה יותר מבחינתו, זו הברית הטמאה בין הימין לדתיים, זנח ההמון את השמאל המדומה לאנחות. היום, טוענים, יש שמאל אחר, אמיתי יותר. ואמנם, אפשר לפעמים לשאוב עידוד מ׳סמולני׳ הדור הצעיר ולהתברך בכך ש״עוד לא אבדה תקוותנו״. אבל גם השמאל הצעיר והחדש לוקה בחסרונות רבים, בדוגמטיות, בחדצדדיות, וכן, גם בהדוניזם אספקפיסטי, שמעיד על ייאוש מן ההווה, ללא תקווה לעתיד.

      • אמיתי הגיב:

        לסיכום העניין
        1948-1977 משטר פשיסטי בחסות מפא“י מפ“ם
        1977-2016 משטר פשיסטי בחסות הימין הדתי
        אפשר לסכם שכל שנותיה של מדינת ישראל עברו עליה עם משטר פשיסטי
        ואני שואל את עצמי , זה משטר פשיסטי זה ,לא קצת אדיש המשטר הפשיסטי הזה.
        68 שנה וזה כל ההספק שלו?
        איפוא הטלאי ללא יהודים,מה עם הכבשנים, מה עם ליל בדולח למסגדים!
        שישים ושמונה שנה משטר פשיסטי ואני פשיסט נעבך צוחק ,עם הספר
        הערבי שלי, על התלאות שמכבי חיפה מעבירה אותנו .מה קורה איתי?
        ואיך פשיסט דמיקולו כמוני ,מפקיד את המכונית היקרה לי מכל, בידי אוייביי הפשיזם עלי אדמות.
        משהו לא בסדר איתי.אבל אולי ילדיי יתקנו זאת .המורה הפשיסטית שלהם טוחנת
        להם את המוח ,עם שירי חג עצמאות מצעדים דגלים וחיילים והילדים שלי שיכנעו
        אותי לתלות שני דיגלי לאום על המכונית שלנו ביום העצמאות,אז אולי בכל זאת
        יש תיקווה עם הדור הצעיר והחדש של הפשיזם.

  2. דני הגיב:

    " תגיעו מיד למסקנה שהניסיון להקים כאן חברה נאורה ("אור לגויים") עלה על שרטון". האם זה לא מסקנה ישירה ממה שהתחולל בגרמניה? שם באמת קמה חברה למופת, תרבות שרק אפשר היה לחלום עליה בארץ ישראל – מוסיקה, פילוזופיה, מדע. הכל היה מעודן כל כך, יפה כל כך. אבל אז תוך כמה שנים, אומה שלמה הפכה לשותפה לרצח המזעזע ביותר שידעה האנושות. וגם אומות העולם האחרות, המתורבתות אולי רק קצת פחות, ישבו על הגדר ושתקו (המנעות האנגלית-אמריקאית מהפצצת קווי המסילה שהובילו לאוושיץ). אז מה אתה מצפה ממדינת ישראל? למה שפה יצליח ניסוי שכשל בכל מדינה על פני הכדור: במזרח הרחוק, במזרח התיכון, באירופה, באמריקה הלטינית (בברזיל בשנות ה-30 המפלגה הנאצית הייתה הכח השני בחוזקו – בקרוב ייצא סרט מרתק שיספר על כך). האם הכישלון אינו כרוניקה ידועה מראש? האם ההפרדה בין ״אדם״ ל״אזרח״ היא היא זאת שמחייבת את הקריסה המוסרית, לא משנה היכן מתרחש הניסוי?

  3. משה פלאם הגיב:

    היוצא מדבריך, מבלי משים, היא שנאה מוסתרת למשהו מאוד מסויים. שים לב מהו.
    תגובה מפורטת, כאן:
    https://docs.google.com/document/d/1Z-JGoQovDteEaeiA70Ba1OsJoguWwhZTvbzcMZXe9bI/edit?usp=sharing

הגיבו ליוסי פלס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים