הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 במאי, 2016 4 תגובות

יולי 1985 היה רגע היסטורי ממשי, ובה בעת צומת מטפורי שבו נפגשו בישראל קפיטליזם חדש פוסט-תעשייתי, רעיונות ניאו-שמרניים ואינטרסים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים. לאלה היה עניין בקידום כלכלת שוק ניאו-ליברלית בישראל, האצת שילובה של המדינה בתהליכי הגלובליזציה וריסוק העבודה המאורגנת.

קריאה פמיניסטית בנסיבות אותו הרגע מעלה שאלות מרתקות שהספר עוסק בהן ובכללן, האם צמיחת הקפיטליזם הניאו-ליברלי בשנות השבעים למאה הקודמת, בעת ובעונה אחת עם הופעת הפמיניזם של הגל השני, היתה מקרית בלבד? איזו השפעה היתה לצמיחה בו-זמנית זו על יציאת נשים נשואות ממעמד הביניים לעבודה בשכר? מה מלמד מצבם של ענפי ייצור עתירי כוח עבודה נשי על שוקי העבודה בכלכלה התאגידית הגלובלית, ומדוע לתעסוקות הטיפול נקבע ערך כלכלי נמוך? וגם: במה עסקו פמיניסטיות בשנות המשבר הכלכלי בישראל? איך נראית היפר-אינפלציה במבט חוקר לאחור, והאם אפשר היה אחרת?

הקטע שבחרנו להביא כאן פותח את הפרק: "שנת 1984. בפתחה תגובה לדיסטופיה האורווליאנית ושיר של נעמי שמר ובסופה ממשלת אחדות", מתוך הספר "צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק" העומד לצאת לאור.

ינואר

עם פרוס השנה האזרחית החדשה מעריב מביא את התחזית לשנה האזרחית החדשה בגרסת ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. "אורוול טעה", מכריזה תאצ'ר, ובניגוד לחזונו הקודר, שנת 1984 תהיה "שנת תקווה וחירות".

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן בבית הלבן, 1988 (מקור) Reagan_et_Thatcherמרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן בבית הלבן, 1988 (מקור)

הניצחון הצבאי של בריטניה על ארגנטינה שכונתה "האויב מבחוץ", והשבת השליטה הבריטית על איי פולקלנד, המאלווינס, בפי ארגנטינה, העלו את הפופולריות של תאצ'ר והצילו את המפלגה השמרנית מתבוסה בדעת הקהל. תאצ'ר ניצלה את התמיכה הציבורית שזכתה לה והכריזה על מאבק אלים באיגודים המקצועיים שכונו "האויב מבפנים", ואשר התנגדו לתכנית ההפרטות שלה. ביולי 1986, במלאת שנה לתכנית החירום הכלכלית לייצוב המשק, הוענק למרגרט תאצ'ר תואר דוקטור כבוד בפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב.

בעמוד הראשון של גיליון אחד בינואר פירסם מעריב שיר שכתבה נעמי שמר במיוחד ליומה הראשון של 1984: "שמונים וארבע / שנה נהדרת / חיכיתי הרבה / לשנה שכזאת … קדימה לדרך – תפסיק לדבר ותתחיל לעשות". בהמשך השיר ממליצה שמר לבנות עוד בית, להקים עוד גדר, ולבנות עוד מזח על הים הסוער, לתת "עוד כוח לגלגל התנופה…עוד להב למטוסים במעופם". היא  קוראת לבנות עוד גשר, להקים עוד נמל ולהביא "עוד ילדים לעולם", להלמות הפזמון החוזר: "דווקא-דווקא / אדרבא אדרבא / למה לא שנת שמונים וארבע?!" והיא מסיימת: "…שמונים וארבע / שנה נהדרת / שלום, שנת שמונים וארבע!"

הקוראת רבקה יעקובי, פסיכולוגית קלינית צעירה, הגיבה בשיר מחורז משלה, שנשלח למדור המכתבים למערכת, וזה עיקרו: "בימים אפרוריים של מחנק בגרון / של אי ודאות וחוסר ביטחון / יש מקום לעצור ולעשות מעט חשבון / מהי התנופה ומה כל השאון? / ומי אמר שבבניית עוד מזח מתומצת כל החזון? / ומדוע יש להתכחש לכאב, לפחד ולדיכאון? / ואם יש מקום לגשר רצוי שיהיה זה גשר שיחדש את האמון והקשר בין העם והשלטון. / אין צורך לזייף ולאמר שזה כיף…/ ולא צריך את שלל צבעי הקשת / לייפות מציאות נואשת".

השבועון כותרת ראשית (גיליון 59, 18 בינואר 1984), סיפר על מכתב תגובה אישי ששלח עורך מעריב, שמואל שניצר ליעקובי. במכתבו הנזפני הוא משווה את יעקובי "למישהו שבקושי יודע באיזה קצה של הסייף נמצא החוד", לעומת נעמי שמר שאותה הוא מדמה ל"אלוף העולם בסיוף". הוא קובע בנחרצות כי רמת החריזה שלה נמוכה ו"לפיכך את יוצאת מפסידה בפולמוס המחורז עוד בתחילת הבית הראשון". ולסיום כותב עורך העיתון: "אני כשלעצמי, לא ראיתי בזמר של נעמי שמר הבעת דעה פוליטית כלשהי המחייבת תגובה" והמליץ: "אם את מרגישה צורך להגיב, אולי תנסי את כוחך בפרוזה".

יעקובי לא נשארה חייבת: "…אין זה סוד שאנחנו מצויים בתקופה קשה ביותר בתחום הכלכלי והחברתי", כתבה לשניצר. "אנשים מפוטרים ממקומות עבודתם, משפחות רבות הגיעו לשפל המדרגה, השחיתות והאלימות 'חוגגים'. בלי קשר לנבואתו של אורוול, קשה, עצוב בלב, ולפעמים גם מפחיד. שירה של נעמי שמר אינו מרים את המורל, הוא רק זורה מלח על הפצעים, ולא ברור אם זו 'שמחת עשירים' או 'נחמה לעניים'. ואם במילות השיר 'בנה עוד בית' התכוונה המשוררת להקמת בתי אבות או מעון לחוסים אני חוזרת בי מעניין הפוליטיקה".

רבקה יעקובי נענית לבקשתי ומעבירה אלי קובץ סרוק שבו נשמרו חילופי הדברים בינה לבין שמואל שניצר, וכן תגובות משעשעות אחרות לחרוזיה של נעמי שמר, כמו התגובה של ב. מיכאל בידיעות אחרונות: "שמונים וארבע – למה לריב? / עמוד ראשון ב'מעריב'". יעקובי לא היתה משועשעת מן ה"שיר הקרנבלי" של שמר, ובשיחה שאנחנו מנהלות בטלפון נדמה לי שגם כיום היא אינה מתכוונת להתבדח על מה שהיה.

ב-1984 היתה יעקובי דוקטורנטית לפסיכולוגיה קלינית ובעלת תודעה חברתית חזקה "שלא השתנתה מאז עד היום", היא אומרת. זכורה לה היטב "אווירת הנכאים" ששררה אז בארץ. השיר שכתבה נעמי שמר קומם אותה בגלל שהיה זחוח, עם יסוד פוליטי לאומי ותמיכה בבנייה. "איפה בנו?" היא שואלת, ועונה: "בעיקר בהתנחלויות שנעמי שמר חיבבה". פרסום השיר בעמודו הראשון של הגיליון הראשון בשנה ההיא, ייצב את שמר כמשוררת לאומית. וזה הרגיז לא רק אותה, היא אומרת. התגובות האחרות שהשיר עורר מצדיקות את דבריה. יעקובי לא השתתפה בהפגנות המחאה נגד המלחמה בלבנון, ולא הזכירה בתגובתה את המלחמה או את הכיבוש, שהיא מתנגדת לו. המצב הכלכלי והחברתי העסיק אותה יותר.

במסגרת עבודת הדוקטורט שלה עבדה יעקובי בבית החולים מאיר בכפר סבא, ונחשפה למצוקתם הנפשית של חולי סרטן. היא החלה לעבוד בהתנדבות עם נשים שחלו בסרטן השד. לפני שתים-עשרה שנה היא בנתה במכללה האקדמית בתל אביב–יפו, שבה היא מלמדת, תחום של פסיכולוגיה רפואית לחולים במחלות גופניות. בעבודת הדוקטורט שלה עסקה יעקובי בתקווה ככלי להתמודדות עם מחלות, וכיום היא נחשבת לחלוצת המחקר בתחום הזה. הכרה במציאות כפי שהיא, בלי להתכחש לה, בלי לפתח תודעה כוזבת, היא תנאי חיוני לצמיחתה של תקווה אצל חולים. על הבריאים בעיני עצמם שהתרגלו לחיות תוך הכחשת המציאות וללא ביקורת עצמית, והסתגלו לאפילת הפחד וחוסר התקווה, לא דיברנו.

  • במהלך החודש הקרוב עתיד לראות אור בהוצאת פרדס ספרה של חדוה ישכר צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק.
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. עופר הגיב:

    שום דבר לא קורה במקרה; אבל לא נראה לי נכון לומר, שיציאת נשים לעבודה היתה חלק מהעמקת הפערים החברתיים, מכיוון שהיו אלה קודם כל נשים מהמעמד הבינוני-הגבוה. באופן עקרוני, אפליית נשים ומיעוטים הולכת ופוחתת, ולדעתי כנראה שהכיוון הכללי הוא גם של צמצום הפערים החברתיים בין המעמדות, לפחות במדינות המערב. מובן שבכל התחומים יש תקופות של ריקאציה והעמקת הפער, אבל השיפור במצב הנשים מתקדם די ברציפות, כך שלא סביר לקשר אותו לתקופה ספציפית של העמקת פערים חברתיים.

  2. אמיתי הגיב:

    "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. "חנוך לוין.
    נעמי שמר, מי יגול עפר מעייניך,ותראי שלא התייאשנו , המשכנו לבנות ולשכלל,לעשות ולהצליח על אף יאוש פחד ודיכאון שפשה במחוזותינו.

  3. שירה הגיב:

    וואו חדווה! ברוכה הבאה! מאמר נהדר, אני הייתי בת 8 בשנה הזאת אבל אני זוכרת שההורים שלי בדיוק עברו דירה. אני זוכרת מצוקה כלכלית קשה ושיחות מתוחות רק על כסף. אפשר גם לראות "קרובים קרובים" ולראות את חוסר הוודאות הכלכלית, האינפלציה והפחד מאבטלה.
    עם זאת, עדיין שירותי הרווחה היו איתנים יותר והייתה עזרה הדדית. למשל אני זוכרת שהייתה שכנה ששמרה עלינו בהתנדבות ועוד שכנה שהייתה נותנת לי אוכל לפעמים כי הייתי ילדת מפתח. והיום זה לא קיים בכלל.
    עברתי משבדיה לבולגריה ואני מרגישה שעברתי לשנות ה80, רק בניגוד לישראל בשנות ה80 שלאף אחד לא היה כלום (לא הכרתי עשירים ולא חשבתי שיש עשירים מחוץ לארצות הברית, בגלל "שושלת") פה אנשים מגיעים עם כסף מעבודה באיחוד האירופי ומנקרים לאחרים את העיניים אז בניגוד לאחווה שאני זוכרת מישראל של שנות ה80, פה שולט הכעס.
    המסקנה היא ששום ניאו ליברטניזם/קפיטליזם לא יוכל להיטיב עם המין האנושי אלא רק להחריבו.

  4. שירה הגיב:

    כותרת הספר מעידה על מחקר מעניין וחדשני. אשמח אם תהיה אפשרות לקנות ולקבל לתא דואר, כמו את הספר של ספירו ואקח אותו בסוף השנה.

הגיבו לשירה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים