הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 במאי, 2016 11 תגובות

בימים אלה מלאו 100 שנים למרד חג הפסחא – אחד האירועים החשובים בהיסטוריה של המאבק לעצמאות אירלנד. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, אחזו 1,200 מתנדבים אירים בנשק, השתלטו על מבני ציבור בעיר דבלין, והתנגשו עם צבא הכיבוש הבריטי. בין מנהיגי המרד היה המהפכן המרקסיסט ג'יימס קונולי, שקיווה שההתמרדות בדבלין תצית מרי באירלנד כולה. אומנם התקיימו הפגנות, מחאות ואף קרבות במקומות שונים בארץ, אבל לא אירעה ההתקוממות המצופה, ותוך שישה ימים דיכאו החיילים הבריטים את המרד. למרות שמרד חג הפסחא נחל כישלון, הוא הניע את התהליך שהוביל להקמת הצבא הרפובליקני האירי ומפלגת שין פיין, ולמלחמת אזרחים שהסתיימה בהקמת מדינה אירית עצמאית על מרביתה שטחה של הארץ, בשנת 1921.

ג'יימס קונולי, ממנהיגי מרד חג הפסחא באירלנד (מקור) לאומיות עצמאות אנגליה בריטניה connollyג'יימס קונולי, ממנהיגי מרד חג הפסחא באירלנד (מקור)

מה חשיבותו של מרד חג הפסחא לתנועה הסוציאליסטית, אז והיום? באותן השנים, מרבית מפלגות הפועלים באירופה הפנו עורף להבטחותיהם ערב המלחמה בדבר עמידה על העיקרון של אחוות עמים, ותמכו כל אחת בבורגנות "שלה": המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית התייצבה לימין הקיסר הגרמני ותמכה בצד אחד של המלחמה, מפלגת הלייבור הבריטית התייצבה לימין המלך הבריטי ותמכה בצד השני של המלחמה, וכך התחלקו מרבית מפלגות הפועלים בעולם (ר' את מאמרי בנושא שהתפרסם ב"זו הדרך" – חלק א' וחלק ב').

לכן, העובדה שהמורדים באירלנד סירבו לתמוך במלחמת העולם האימפריאליסטית, ובמקום זאת הכריזו שהם "לא בשירות הקיסר ולא בשירות המלך, אלא בשירות אירלנד" – הייתה לה חשיבות רבה במציאות של אותה התקופה. העמדה הפטריוטית והאינטרנציונליסטית של המורדים האירים – שהמרקסיסטים בהנהגת המרד תרמו לעיצובה – עמדה בניגוד חד לבגידה של הנהגת מרבית מפלגות הפועלים באירופה.

אבל למרד חג הפסחא יש גם חשיבות אקטואלית, הרלוונטית לימינו אנו. בעקבות כישלון המרד, התעורר ויכוח ער בין מנהיגי התנועה הסוציאליסטית באירופה – ולדימיר איליץ' לנין, קרל ראדק, ליאון טרוצקי – בשאלה האם מאבקים לשחרור לאומי מועילים או מזיקים למאבק נגד הקפיטליזם ולמען סוציאליזם. שאלה זו לא איבדה מהחשיבות שלה גם במרוצת מאה השנים שחלפו מאז, ובמיוחד אצלנו בישראל, אשר מקיימת מזה קרוב ל-50 שנה שלטון כיבוש צבאי על מיליוני פלסטינים בשטחים.

האם יש ערך למאבקים לשחרור לאומי?

כישלון מרד חג הפסחא – אשר התבסס על סיסמאות שקראו לעצמאות הארץ ולגירוש הכובש הזר, ולא על סיסמאות שקראו למהפכה חברתית ולהחלפת המשטר הכלכלי – דירבן מנהיגים דוגמת טרוצקי וראדק לטעון, כי תם עידן ההתקוממויות הלאומיות באירופה, כי תם עידן המאבקים לשחרור לאומי מעול האימפריאליזם והקולוניאליזם, וכי הניסיון ליזום מאבקים כאלה מהווה הסחת דעת מהמאבק למען מהפכה סוציאליסטית.

טרוצקי לא קיבל את עמדתו של ראדק, אשר בעקבות שותפתו לדרך, רוזה לוקסמבורג, שלל עקרונית את זכות העמים להגדרה עצמית לאומית. אך בדומה לראדק, גם טרוצקי האמין כי "במדינה בלתי-מפותחת דוגמת אירלנד, אבד הבסיס ההיסטורי של המהפכה הלאומית" (מתוך מאמרו "על אודות האירועים בדבלין" שהתפרסם ב-4 ביולי 1916, בכתב העת "נאשה סלובו").

לדבריו, "במידה בה הייתה התנועה האירית במאה הקודמת בעלת אופי עממי, הרי זה משום שהיא שאבה את כוחה תמיד מהסתירות החברתיות בין האיכרים-האביונים חסרי-האדמות וחסרי-הזכויות לבין בעלי-האדמות הבריטיים בעלי העוצמה". אולם טרוצקי סבר שהמדיניות הכלכלית החדשה שהנהיג ראש הממשלה הבריטי וויליאם גלאדסטון, חוללה שינוי במבנה המעמדי באירלנד, וכתוצאה מכך נטלה את העוקץ המהפכני מהתנועה הלאומית האירית: "היה זה גלאדסטון אשר… יזם סדרה נרחבת של חוקים אגרריים, אשר העבירו את נחלותיהם של בעלי-האדמות, תוך שימוש במנגנון המדינה, לידי החקלאים באירלנד – כמובן, תוך פיצוי נדיב לבעלי-האדמות… לאחר הרפורמות הקרקעיות בשנים 1903-1881, האיכרים הפכו לבעלי-קניין-זעיר [ובשל כך ל]שמרנים, והדגל הלאומי לא יכול היה יותר להסיח את תשומת ליבם מרכושם הקטן". כתוצאה מכך, סיכם טרוצקי לגבי מרד הפסחא, "ניסיון המרד הלאומי האירי… הינו גמור וקבור".

גם קרל ראדק במאמרו "תם המזמור" (פורסם בעיתון "בארנר טאגוואכט", 9 במאי 1916), נקט בגישה מבטלת ומזלזלת כלפי המרד באירלנד. לשיטתו, המאבק הלאומי האירי "נוגן עד תום", משום שביסודה הבעיה האירית הייתה בעיה אגררית. מרגע שהבריטים חילקו את הנחלות של בעלי-האחוזות לידי האיכרים האירים, "מה שמכונה הבעיה הלאומית" חדל להיות שאלה פוליטית.

לנין: המרד באירלנד היה מהפכני, ולא "סתם הפיכה"

לנין שלל את עמדותיהם של טרוצקי וראדק, וטען דווקא כי מהפכה חברתית של מעמד הפועלים נגד הבורגנות, תהיה קשורה בהכרח במרידותיהם הלאומיות של עמים משועבדים. בחיבורו "סיכומי הוויכוח על ההגדרה העצמית", אותו כתב ביולי 1916 ופרסם באוקטובר אותה שנה, אמר כי "השקפותיהם של מתנגדי ההגדרה העצמית מוליכות למסקנה, שחיוניות האומות הקטנות המדוכאות בידי האימפריאליזם נדלתה כבר, שאין הן מסוגלות למלא תפקיד כלשהו נגד האימפריאליזם. שהתמיכה בשאיפותיהן הלאומיות גרידא לא תועל ולא כלום" (התרגום העברי מתוך וו. אי. לנין, "על השאלה הלאומית והלאומית-קולוניאלית", בהוצאת הוועד המרכזי של מק"י, 1960, עמ' 223-217).

אולם מחזיקי עמדות אלה מתעלמים מכך שבשנים 1916-1914, בזמן שמלחמת העולם השתוללה, העמים המשועבדים, גם בתוך אירופה וגם במושבות שמחוץ לאירופה, לא גילו פסיביות כלל וכלל, אלא יזמו מרידות לאומיות. התרחשויות אלה משמשות מבחינתו הפרכה עובדתית של עמדת מתנגדי ההגדרה העצמית:

"בקולוניות – שורת נסיונות של התקוממות, אותם, כמובן, ניסו האומות המדכאות להעלים ככל האפשר בסיוע הצנזורה הצבאית. אף-על-פי-כן ידוע, כי האנגלים עשו שפטים אכזריים בצבאות ההודיים שלהם שהתמרדו בסינגפור; כי היו ניסיונות למרד באנאם הצרפתית ובקאמרון הגרמנית; כי באירופה, מצד אחד, התקוממות אירלנד, אותה האנגלים 'שוחרי החופש' היו 'משקיטים' באמצעות הגרדום, לאחר שלא העיזו לקרוא את האירים לשירות צבאי כללי; ומצד שני, הממשלה האוסטרית דנה למוות צירים מהסיים [הפרלמנט] הצ'כי 'באשמת בגידה' וגדודים צ'כיים שלמים נורו על אותו 'עוון'. מובן, שרשימה זו אינה שלמה כלל וכלל, אך היא מוכיחה בכל זאת, כי זיקים של התקוממויות לאומיות בקשר עם משבר האימפריאליזם ניצתו הן בקולוניות והן באירופה, שרגשי האהדה והאיבה הלאומית באו על ביטוין על אף האיומים והעונשים הדרקוניים".

לנין פונה להתווכח עם עמדתו של קרל ראדק: "בעיתון 'בארנאר טאגוואכט'… הופיע ב-9 במאי 1916 מאמר בעקבות ההתקוממות האירית, החתום בראשי התיבות ק.ר… ההתקוממות האירית הוכרזה, לא פחות ולא יותר, כ-'פוטש', שכן 'הבעיה האירית הייתה בעיה אגררית' כביכול, האיכרים נרגעו על-ידי רפורמות, התנועה הלאומית היא עתה 'תנועה עירונית, זעיר-בורגנית טהורה, שמאחוריה לא ניצב הרבה מבחינה סוציאלית, למרות הרעש הגדול שהיא הקימה'".

האומנם היה מרד חג הפסחא רק 'פוטש', ניסיון הפיכה, כפי שטען ראדק? משיב לנין: "על 'פוטש' במובן המדעי של מילה זו אפשר לדבר רק אז, כשהניסיון להתקוממות לא גילה ולא כלום מלבד חוג של קושרים או מטורפים נואלים, ולא עורר שום אהדה בקרב ההמונים. התנועה הלאומית האירית, אשר נמשכת מזה דורות, אשר עברה דרך שלבים וצירופי אינטרסים מעמדיים שונים, באה על ביטויה, בין השאר, בקונגרס הלאומי ההמוני האירי באמריקה, שהביע את דעתו בעד עצמאותה של אירלנד, ובאה על ביטויה גם בקרבות-רחוב, שהתנהלו על ידי חלק של הבורגנות הזעירה העירונית ועל ידי חלק של הפועלים, אחרי תעמולה המונית ממושכת, הפגנות, איסור עיתונים, וכו'. מי שמכנה התקוממות כזאת בשם פוטש, הריהו ריאקציונר מהגרועים ביותר, או דוקטרינר נטול תקווה, שאינו מסוגל לתאר לעצמו את המהפכה הסוציאלית כתופעה חיה".

הדיאלקטיקה של החברתי והלאומי

כעת מגיעים לנקודה המרתקת בביקורתו של לנין, בה הוא חושף את עומק הבנתו בדבר הקשר שבין מאבק לשחרור לאומי לבין מאבק לשחרור סוציאלי, בין המערכה נגד שלטון הבורגנות לבין הצורות המיוחדות שהמערכה הזו לובשת, ובהן – צורות של מאבק נגד דיכוי לאומי של עם אחד בידי משנהו:

"יען-כי לחשוב, שאפשר להעלות על הדעת מהפכה סוציאלית בלי התקוממויות של האומות הקטנות בקולוניות ובאירופה, בלי התפרצויות מהפכניות של חלק מהבורגנות הזעירה על כל דעותיה הקדומות, ובלי תנועתם של המונים חסרי-הכרה פרולטאריים ופרולטאריים-למחצה נגד הדיכוי של בעלי-האחוזות, הכנסיה, המלוכה, נגד הדיכוי הלאומי, וכו' – לחשוב כך משמע להתכחש למהפכה הסוציאלית. יוצא, כביכול, שבמקום אחד ייערך צבא אחד ויגיד: 'אנו בעד הסוציאליזם', ובמקום שני ייערך צבא אחר ויגיד: 'אנו בעד האימפריאליזם', והרי לכם מהפכה סוציאלית! רק מנקודת-ראות פדנטית-מגוחכת כזאת אפשר היה לגנות את ההתקוממות האירלנדית ולכנותה בשם 'פוטש'.

מי שמצפה למהפכה סוציאלית 'טהורה', לא יזכה לעולם להגיע אליה. הוא אינו אלא מהפכן בדיבור, שאיננו מבין את המהפכה האמיתית… המהפכה הסוציאליסטית באירופה איננה יכולה להיות אלא התפרצות מאבק המוני של כל המדוכאים והבלתי-מרוצים. ישתתפו בה באורח בלתי-נמנע חלקים מהבורגנות הזעירה והפועלים הנחשלים – בלי השתתפות כזאת לא ייתכן מאבק המוני, לא תיתכן שום מהפכה – ובאורח בלתי-נמנע כמו-כן יכניסו הם לתוך התנועה את דעותיהם הקודמות, את ההזיות הריאקציוניות שלהם, את חולשותיהם ושגיאותיהם".

לדברי לנין, לתמיכה במאבקים הלאומיים יש גם מימד טקטי: "היינו מהפכנים גרועים למדי, אילו במלחמת-השחרור הגדולה של הפרולטריון למען הסוציאליזם לא היינו יודעים לנצל כל תנועה עממית נגד פגעים בודדים של האימפריאליזם לטובת החרפתו והרחבתו של המשבר. אילו היינו, מצד אחד, מכריזים וחוזרים בכל מיני צורות על כך, שאנו 'נגד' כל דיכוי לאומי, ומצד שני, היינו מכנים בשם 'פוטש' התקוממות-גבורה… של אומה מדוכאות נגד המדכאים".

האפשר להתקדם לצדק חברתי, בהתעלם מהשאלה הלאומית?

מאה שנים לאחר מכן, וגם כיום יש בשורות השמאל – כולל בשמאל הישראלי, בקרב חלק מאלה המזדהים כסוציאל-דמוקרטים – מי שרואים במאבק נגד דיכוי לאומי הסחת דעת מהמאבק נגד ניצול מעמדי, וסבורים שהמערכה למען הגדרה עצמית לאומית של עם מדוכא מכשילה את המערכה למען צדק חברתי.

יושבת-הראש הקודמת (ואולי גם יושבת-הראש הבאה?) של מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', בנתה את קמפיין הבחירות שלה לכנסת בשנת 2013 סביב ההנחה, שניתן להגשים מדיניות חברתית מתקדמת תוך התרה על כנו של משטר הדיכוי והאלימות שישראל מנהיגה בשטחים הפלסטיניים הכבושים; שתיתכן מדינת רווחה במציאות בה אחוז גדל והולך מתקציב המדינה מושקע בהוצאות צבאיות, ברכישות נשק, ובבנייה והרחבה של התנחלויות.

לימוד הוויכוח בין לנין לבין טרוצקי וראדק סביב המרד באירלנד, ממחיש לנו כי המחלוקת בין שתי גישות אלה אינה מחלוקת חדשה, וכי בתוך שורות השמאל התקיים – גם בארצות רחוקות ובזמנים רחוקים – ויכוח בשאלת היחס בין המאבק נגד דיכוי לאומי לבין המאבק למען צדק חברתי. ברור, כי ניהול הוויכוח הזה בתנאים של ישראל דהיום אינו יכול להיעשות באמצעות אותם הטיעונים שהכריעו את הוויכוח במאה הקודמת. אולם העובדה שהמאורעות עצמם אישרו את צדקת הקו הפוליטי שהציג לנין, מהווה חיזוק למי שממשיכים ומציגים קו זה גם במציאות של ימינו.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. אלמקייס הגיב:

    מאמר מוצלח ואפשר להתייחס גם לצדו השני של המטבע, אלו המבכרים קיטש סנטימנטלי בדבר לאומיות ו"זכויות היסטוריות" ומתעלמים מהאספקט הכלכלי של האימפריאליזם (שהיה עיקר ספרו של לנין). ובעניין אירלנד, כדאי להזכיר את אמירתו של פדר או'דונל, שלחם נגד חלוקת אירלנד, בהתייחס לחכמולוגים של זמנו נוסח BDS שהתנגדו לחלוקה בעיקר בדיבורים: "החלוקה נולדה מהתפתחות לא שווה של הקפיטליזם באירלנד ולא יהיו אלו סנטימנטים שיבטלו אותה".

  2. נגד הדיכוי הלאומי ובעד הצדק החברתי הגיב:

    שני אלה הולכים יד ביד. והמאבק צריך להיות משותף לשניהם.

  3. אלי אמינוב הגיב:

    מאמר מצוין המשרטט את הציר הנכון להתקדמות לכיוון של מהפכה חברתית. אך כשבודקים את הציר שבו צעד השמאל הציוני, רואים שהתחמקותו מתמיכה במרידות של מדוכאים הובילה אותו לפשיטת רגל ולתמיכה בציונות בכל מחיר ובכל מקרה. לא רק בהימנעות שלי יחימובייץ מתמיכה במאבק השחרור הפלסטיני אלא הרבה קודם לכן. לדוגמא – במרד הפלסטיני שכוון בעיקר נגד האימפריאליזם הבריטי, החליטו אנשי אחוות העמים של השומר הצעיר כי המרד הוא מרד פיאודלי , משום שההנהגה הפיאודלית הפלסטינית העמידה עצמה בראשו כדי להכשילו. טיעון שקרני זה לא השתנה גם בשלב השני של המרד, שהפך למרידת איכרים נגד האפנדים ,נגד בעלי האדמות ,נגד המלווים בריבית ונגד בתי המשפט המסיעים לכל אלה לדכא ולנצל את הפלאחים.. כנראה ששמאל ציוני זה פשוט כסות מגן משמאל למדיניות הנישול הציונית ולכפיפות לאימפריאליזם.

    • אמיתי הגיב:

      המרד הערבי לא קשור לאימפראיליזם הבריטי וגם לא לבעלי קרקעות ,מיסים, ושאר חלומות רומנטיים, על מרד מעמדי של פלאחים ואיכרים.
      המרד הערבי התחיל עם שלוש דרישות בסיסיות שהיוו תנאי להפסקת המרד מצד הערבים.
      1.הפסקת העלייה היהודית.
      2. חקיקת חוק האוסר על העברת קרקעות ליהודים.
      3. הקמת ממשלה לאומית אחראית בפני מועצה ייצוגית שהרוב בה ערבי.

      בקיצור המרד התחיל בגלל היהודים ונפסק לאחר 3 שנים מאחר ודרישותיהם לא התקבלו.

      המרד בא בתגובה להתחזקות היישוב היהודית -בעיקר בשנת 35 – שהתבטא בגידול במספר
      היהודים שעלו ארצה, התחזקות כלכלית משמעותית וחשש מפני הגמוניה יהודית במרחב.
      "הועד הערבי העליון" [אז הם עוד לא ידעו שהם עם פלסטיני ] שכלל נציגויות פוליטיות של אירגונים שונים ניהל את המאבק וכאמור בא בדרישות לבריטים כפי שפורט.

      למה חשוב לעשות את ההבחנה הזאת ,כיוון שאז וגם היום, יותר משהפלסטינים רוצים מדינה לעצמם, הם לא רוצים שליהודים תהיה מדינה.האתוס המכונן שלהם הוא לא בניית מדינה מצליחה, עצמאית
      משלהם, אלא הריסת המדינה של היהודים. שהרי אם היו רוצים מדינה משלהם , הייתה להם
      כבר ב- 48 .

      • כדאי להזכיר גם מה שאמינוב מטאטא מתחת לשטיח הגיב:

        והוא את היות 'המרד הערבי' בהנהגת המופתי הפילסטיני האיסלאמו-נאצי חג' אמין אל-חוסייני כלי שרת בידי הנאצים להשתלטות על העולם ול'פיתרון סופי של הבעייה היהודית'.

        בניגוד לסיפורי הבדים של אמינוב, מיטב ההיסטוריונים בתחום הנדון, כמו למשל ההיסטוריונים הגרמניים קיפרס ומאלמן, חוקרי האיסלאמו-פאשיזם הערבי וקשריו עם הנאציזם הגרמני, חשפו במחקריהם את האופי הפרוטו-נאצי והאנטישמי של כנופיות החוסיינים ואת הסיוע הנאצי הנרחב בכסף, בנשק, בדיפלומטיה ובתעמולה ל'אינתיפאדה" הפילסטינית של שנות ה-30 וה-40.

        הקשר ההדוק בין הנאציזם ללאומנות הערבו-פאשיסטית בא לידי ביטוי גם בהפיכה הפרו-נאצית של רשיד עלי אל-כיילאני בעיראק ב-1941, שבה השתתפו בהתלהבות המופתי חג' אמין ושארית כנופיותיו שנמלטו לעיראק לאחר דיכוי המרד בא"י, ושבמסגרתה נערכו בסוף מאי-ראשית יוני 41 פרעות הזוועה של הפרהוד שבהן נטבחו מאות מיהודי עיראק, נשים ונערות יהודיות נאנסו ונשחטו והרכוש היהודי נבזז. כידוע, לאחר דיכוי המרד של כיילאני / חג' אמין בעיראק הם נמלטו אל אדונם אדולף היטלר בברלין.

  4. דוד עציון הגיב:

    פרט "פיקנטי": יצחק שמיר, כשהיה ממפקדי הלח"י, אימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "מיכאל", על שם מייקל קולינס, ממנהיגי המרד האירי (וגם יריבו של דה-ואלירה)

  5. אשר פרוליך הגיב:

    מאמר מעולה וחשוב . על פי מיטב המסורת המרקסיסיטת, הגישה הדיאלקטית לשאילה זו אומרת ששני המאבקים,החברתי-כלכלי והלאומי קשורים זה בזה ואי אפשר לקדם האחד בלי השני. צר מאוד להווכח שבמה שקרוי "שמאל" בנוגע למאבק של העם הפלסטינאי,קיים ניתוק מוחלט מהפן החברתי והכול מצטמצם למאבק לאומי, ו"אולי" אחרי זה, בימי המשיח, יבוא מאבק פנימי כלכלי-חברתי.
    גישה זו,כפי שמוסבר במאמר הנה מוטעית ופוגעת למעשה בשני המאבקים גם יחד.כל התירוצים שלא נתן לקיים מאבק חברתי בתנאי של כיבוש או דיכוי הם שקר. הייתי מוסיף, שדווקה בגלל העדר מאבק כזה בעם הפלסטינאי (חוץ ממאבקים בין שלטוניים וכוחניים של כוחות ריאקציוניות כמו חמאס לבין כוחות שלטון מושחטים ),כולם נגד האינטרסים האמיתיים של עמם,ומשרתים אדונים חיצוניים ,ולצערנו, מאבק לאומי אמיתי לא ימתקיים ולא יכול להתקיים וזה מצב שמביא אסון אחרי אסון לעם הזה.

  6. לידיעת "המרקסיסט דיאלקטיקן" הגיב:

    "שני המאבקים,החברתי-כלכלי והלאומי קשורים זה בזה"

    איזה מאבק לאומי? של גרמניה? של איטליה? של ארה"ב?

    מאבק לאומי שקשור במאבק המעמדי הוא המאבק לשחרור משליטה קולוניאלית ואימפריאליסטית. המאבק נגד הנ"ל הם בדיוק נושא המאבק וכך ישראל הציונית.

    החמאס מייצג את המאבק הלאומי של הפלסטינים בלי לותר על המאבק המעמדי של השכבות הנמוכות בעם הפלסטיני, בעיקר הפליטים. הוא לא מסתפק בהקמת מדינה בורגנית משת"פית של האימפריאליזם אלא תובע קודם כל את זכות השיבה של הפליטים שהא תביעה מעמדית.

    להגדיר את החמאס כתנועה ריאקציונית היא המשך של ההגדרה השמאל ציונית את המאבק האנטי קולוניאלי של הפלסטינים נגד הציונות כמאבק ריאקציוני-פאודלי.

    אז לא כל מי שמניף דגל אדום הוא מתקדם ולא כל מי שיש לו אידיאולוגיה דתית הוא ריאקציונר. ומי שהביא אסון על העם הפלסטיני הוא הקולוניאליזם הציוני.

    • אמיתי הגיב:

      מי שהביא את האסון של הפלסטינים זה הם עצמם.זה כל כל אופייני לשמאל
      להסתכל על הפלסטינים, כילידים לא מפותחים וחסרי אחריות על חייהם.
      תזכורת. ב- 48 הייתה להם הזדמנות לקבל מדינה כחוק מהאו"ם . מה הם עשו
      עם זה? אתה כבר יודע.
      עם מה שנשאר, הייתה להם הזדמנות לסגור עם ברק ועם אולמרט בתנאים
      שכבר לא ישובו. מה הם עשו עם זה . אתה גם יודע.
      במקום שהשמאל הרדיקלי יעודד אותם על הנזק שהם גרמו לעצמם , אולי כדאי,
      שקצת יעודד אותם לקחת אחריות על חייהם ולא להיות קורבן תמידי שנזקק
      כל הזמן לתרומות מהעולם. אבל אולי זה קצת מוגזם לבקש בקשות כאלו.

  7. אודי הגיב:

    את הויכוח בין לנין וחבריו על הלאומיות האירית צריך להתחיל ממרקס ואנגלס. לפיהם הלאומיות הייתה סוג של דת חילונית. כלומר, תודעה בורגנית כוזבת של אחדות ושלמות שאין לה בסיס ממשי בהוויה הקפיטליסטית המעמדית. לנין בתורו, בוויכוח הפוליטי שלו עם רוזה לוקסמבורג, אכן תמך בזכות ההגדרה העצמית של העמים הקולוניאלים, והסביר שהאחדות והשחרור של העמים המדוכאים לא תושג "מלמעלה", במהפכה סוציאליסטית בינלאומית, אלא תושג בהדרגה, מלמטה, באמצעות מאבקם של העמים עצמם. הבעיה אצל לנין היא, שלאחר תפיסת השלטון והקמת ברית המועצות הוא לא הכיר עוד בזכות ההגדרה של הלאומים השונים של האימפריה הצארית. הוא מינה את סטלין לקומיסר לענייני לאומים ושלח את טוכצ'בסקי בראש הצבא האדום כדי "לשחרר" את מעמד הפועלים הפולני, עד שנהדף על ידי הצרפתיים. כיצד ניתן להסביר סתירה זאת? נראה שהתשובה נעוצה ביסודו של דבר ביחס האינסטרומנטאלי של לנין ללאומיות. כך, על פי לנין, הקמתה של ברית המועצות תוך כדי בליעת עמים אחרים נועדה "לשחרר" אותם במובן המרקסיסטי הדוגמטי כקיצור הדרך לקומוניזם ולקץ ההיסטוריה.

  8. ש.א. הגיב:

    המאמר הוא תרומה חשובה לדיון חשוב

הגיבו לכדאי להזכיר גם מה שאמינוב מטאטא מתחת לשטיח

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים