אני יושבת בכלא. הזוי נכון? כי הרי כלא זה לאנשים פורעי חוק, מסוכנים, אנשים שצריך להעניש, להוקיע מהחברה מסיבה כלשהי. אבל אני בכלא כי המדינה לא מכבדת את המצפון שלי. אני בכלא כי אני לא מוכנה לשתף פעולה עם הפשע הזה שקוראים לו "כיבוש". ודווקא בגלל זה אני במקום שאמור להיות של פושעים. אבל במציאות ההזויה של הצבא בישראל, זה אפילו לא ממש ככה.

כלא שש, מבט מהכרמל (מקור)

אחד הרגעים האהובים עלי בכלא כשנכנסת מישהי חדשה לתא. כולן מציגות את עצמן ופתאום אפשר לראות את תחושת ההקלה שלה פתאום, החיוך שיוצא פתאום בין כל הדמעות של הימים הראשונים שלה בכלא. הימים הראשונים של כולן מלאים בבכי.

רוב הבנות ממש מפחדות להגיע לכלא מכל מיני סיבות. אבל אחת מהן היא החברה בכלא. כולן בטוחות שהן הולכות להיכנס למוסד לעברייניות, ואז לפתע הן מגלות ששאר הבנות בתא הן בדיוק כמוהן: רוב הבנות בכלא יושבות על עריקות או נפקדות, הן ברחו מהצבא. למה?

הרבה היו צריכות לעזור כלכלית למשפחה, כי יש בעיות בבית. כי יש להן אחים קטנים והורים לא יציבים והן היו צריכות לעבוד. חלק ממש סבלו בתפקיד ולא קיבלו מענה כשביקשו לעבור לתפקיד אחר. אחרות הוצבו רחוק מאוד מהבית וזה הלחיץ אותן, וחלק מהכלואות פשוט לא עמדו בלחץ הנפשי שנוצר אצלן כתוצאה מכל מיני קשיים בשרות הצבאי, כי מסתבר שצבא לא מתאים לכל אחד. יש בכלא הרבה סרבניות קורס, תפקיד או שיבוץ ויש גם בנות שמגיעות לכלא בגלל שהן לקחו טרמפים, בגלל הפרת שמירה, חוצפה, שתיית אלכוהול, וגם בגלל הפרות של חוק השילוב הראוי – אסור לחיילים לגעת זה בזה, או להיות במגורים של המין השני, למשל. אם יש משהו שמציל אותי בכלא זו התחושה המשותפת שיש לכולנו פה והיא שהצבא דפק אותנו, או כמו שהבנות בכלא אומרות – "אז הוא על הזין!"

אצל הרבה בנות זה לא התחיל ולא נגמר בצבא. הן נדפקו על ידי מערכות שונות במדינה ויש להן רגשות חזקים של כעס כלפי העולם. הבנות שאני פוגשת כאן הן לא אשכנזיות מתל אביב. חוץ מסרבני מצפון כמוני, אין לי, תל אביבית, צופיפניקית מעירוני א', חברים מהבית שהגיעו לכלא הצבאי. רוב הבנות כאן באו מהפריפריה, וגם קל להבחין שהרבה מהכלואות הן ממשפחות שעשו עלייה – רוסיות או אתיופיות (אני חושבת שבערך 20 או 30 אחוז מהכלואות הן אתיופיות). באופן כללי אני די בטוחה שאין התאמה עדתית בין המשרתים לצבא ליושבים בכלא הצבאי. כמו באזרחות, ובבתי הכלא הרגילים, המוצפים באלה שהמדינה רגילה לדפוק.

מה זה אומר על החברה שלנו? מה זה אומר על ההתמודדות של הצבא עם אוכלוסיות שונות? כמו שחברתי הסרבנית איידן קטרי אוהבת להגיד: הצבא הוא גבר סטרייט לבן אשכנזי בן 60, ולא הבנות שלו הן אלו שיושבות בכלא הצבאי.

תחושת הקיפוח באיזשהו אופן נותנת לסירוב שלי לגיטימציה אצל הרבה בנות. הן מאוכזבות מהמערכת ומזדהות עם התחושה שצריך להתנגד. אבל דווקא כשאני מדברת על הרצון שלי לתרום ולעשות שרות לאומי, המון בנות שוללות את האופציה הזאת. הן מייעצות לי "לא לתת דקה מהחיים שלי למדינה הזו" כי לא מגיע לה כלום, וכולנו צריכות פשוט לדאוג לעצמנו. כי אף אחד לא דואג לנו.

כרגע אני לא אתייחס לעובדה שרוב הבנות האלו תומכות מושבעות של ביבי, שזה סותר לחלוטין בעיני את תחושת הניכור כלפי המדינה והשלטון. אבל כן ארצה לספר את הסיפור של אולגה, שהשאיר אותי חסרת מנוחה.

לפי 4 שנים אולגה עלתה לארץ מאוזבקיסטן וויתרה על האזרחות האוזבקיסטנית שלה. לאחר שהיא גרה תקופה קצה בכרמיאל ולמדה עברית, היא התגייסה לצבא. היא התחילה בקורס העברית של "מחווה אלון" ומשם יצאה להכנה ללוחמה. היא מאוד רצתה לשרת בעוקץ כי היא ממש אוהבת כלבים, אבל אמרו לה שבגלל העברית שלה, לעוקץ היא לא יכולה להגיע, אבל החליטו לשבץ אותה במג"ב. כחיילת במג"ב פונים אליה אליה ברחובות אזרחים כל הזמן, ולמעשה העברית שלה דרושה הרבה יותר. אבל זה מה שהצבא החליט.

למרות זאת היא החליטה לעשות את מה שנדרש, הסכימה לשרת למג"ב וגם לחתום שנה נוספת. אין לאולגה אף אחד בארץ, היא גרה בבית החייל, והיא די תלושה כאן. כשהתגייסה, קבלה משכורת של 400 שקל בחודש, וכשהפכה ל'לוחמת' העלו לה את המשכורת, אך למרות זאת הוצאותיה עלו על המשכורת הזאת בכל חודש. אולגה לא הבינה ממש את המצב הכספי שלה, ולא מזמן היא גילתה שנכנסה לחוב בבנק של 12000 שקל. אולי לא אמרו לה, ואולי היא לא הבינה בגלל קשיי השפה, אבל היא גילתה את החוב רק כשניתקו לה את הטלפון. היא עשתה טעות קטנה וקיבלה 40 ימי מחבוש, שאולי יפגעו בזכותה כחיילת בודדה לטוס לבקר את ההורים שלה.

מי שבאה מבית חזק והיו לה "נתונים טובים" וקב"א גבוה – מיד נפתחות בפניה אינספור דלתות בצבא ובעולם שאחרי. אבל מי שמלכתחילה מוחלשת נכנסת למערכת אטומה ולא הגיונית. בכל כך הרבה סיפורים שאני פוגשת כאן לא ניתנת שום יד מסייעת למי שקשה לה, ולהפך… במקום לעזור, שולחים לכלא.

המקום זה נותן לי פרספקטיבה חדשה לדברים. סיבה חדשה לא להיות חלק ממערכת שמתיימרת להיות "כור היתוך" – אבל בפועל משמרת את הפערים: מחזקת את החזקים, ופוגעת בחלשים. הזעם של אלה שהמערכת לא שמה עליהן, הייאוש מהמדינה והשלטון, מתחבר אצלי ישירות לביקורת על השלטון שכובש ומדכא חסרי זכויות. אבל מה שחשוב, מכל מקום, בכל מאבק או חזון שיש לנו. אנחנו חייבות לזכור ולהאמין שהשינוי הוא אפשרי ולא להתייאש.

• פורסם בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ

Share on Facebook