תאיר קמינר מרצה כעת את עונשה ה-6 ותשב בסה"כ 170 יום בכלא הצבאי. איתה בכלא 600 יושבת עמרי ברנס, המרצה את עונשה השלישי. ביום שבת, ה9/7, תתקיים משמרת מחאה לתמיכה בסרבניות המצפון על ההר מול כלא שש.
מימין: עמרי ברנס ותאיר קמינר, סרבניות המצפון היושבות כעת בכלא שש (מקור)
בכליאה הראשונה שלי, כמה ימים אחרי שהגעתי, "התקבלה" (כך קוראים לחדשות אצלנו) בכלא ילדה בשם נופר. אני זוכרת אותה טוב מאוד, אף על פי שבכליאות הרבות פגשתי המון שמות ופרצופים. ארבע פעמים ביום יש ספירות. אנחנו עומדות בשלשות ואחרי שקוראים את השם שלך את צריכה "לצרוח, לשאוג!" – "כן, הסמלת!" ולהסתובב ולעמוד בעמידת נוח. זה היה היום הראשון של נופר, ובספירות הראשונות שלה, ממש לפני ארוחת הערב, היא לא צעקה מספיק חזק.
כשאת לא צועקת מספיק חזק, המפקדות מסובבות אותך חזרה ואומרות לך לצעוק שוב ושוב ושוב עד שהן יהיו מרוצות. בכל פעם שאת לא עונה מספיק חזק הן מתעצבנות יותר ויותר וכל אנשי הסגל שחגים סביב הפלוגה בזמן הספירות מתחילים להתקרב אלייך. באותו יום כבר עמדו סביב נופר שתי מפקדות, סמלת והסמ"פ וכולן יחד צעקו עליה. ונופר, כתגובה טבעית ללחץ ופחד, קולה רק נחלש. יכולתי לשמוע איך הבכי חונק לה את הגרון ולראות איך הן בוחרות להמשיך ולסגור עליה.
אחרי כמה פעמים, כשהיא כבר לא הייתה מסוגלת לענות והדמעות התחילו להציף לה את העיניים, הן בחרו להעביר את הטיפול בה ל"קו האדום". הבנות פה קוראות לו גם "קו ההשפלה" ויש עליו מיתוסים, כי המצלמות לא מצלמות שם והמפקדות יכולות לעשות בו מה שהן רוצות; כמו שאמרו לנופר שם, "זה המגרש שלי ואת תשחקי בו לפי הכללים שלי". מה קרה לה שם בדיוק אני לא יודעת.
באותו יום לא יצאתי להגנתה של נופר. רציתי, זה בער בי, אבל לא העזתי. הייתי חדשה בעצמי אז ובאמת פחדתי. מאז הבנתי איך הדברים פועלים פה, ואני כבר לא מסתובבת פה אחוזת אימה כמו בימים הראשונים בכלא. אבל אני חושבת שפיתחתי דבר נורא מזה – הבנתי שפה אין כזה דבר לצאת להגנת חברה, אין כזה דבר בכלל להתעסק ב"עניינים שלא שלך". זה לא יעזור לה וזה רק יכניס אותך לצרות. אז איכשהו, למרות שזה מאוד לא אופייני לי, בכלא התרגלתי לשתוק. כל פעם מחדש הלב שלי נשבר לקול הצרחות המהדהדות מ"קו ההשפלה" והוא רוצה לצאת להגנת אותן קורבנות מתחלפות, או לפחות לתת חיבוק של חיזוק אחרי, אבל גם זה אסור.
בחיים שלי בחוץ אני לא שותקת – אני נעמדת לצד הקורבנות גם אם זה גובה ממני מחיר, אבל באמת ובתמים אין לי כוחות נפשיים לעשות את זה פה בכלא. אולי זה בגלל שלא חוויתי את זה בעצמי, מעולם לא עמדתי על המוקד פה. אבל אם הייתי, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד; את עומדת ומולך ארבע או חמש בנות, לפעמים גם גבר אחד, וכולן משקיעות את כל האנרגיות השליליות שלהן בלצרוח עלייך את כל הנשמה. עוד לא ראיתי מישהי שלא יצאה בוכה ושבורה מהחוויה הזו.
ספציפית אלי המפקדות תמיד היו ממש בסדר ומעולם לא הרגשתי שהן התנכלו לי. אולי רק בגלל זה אני מסוגלת לחזור לפה שוב ושוב ולהמשיך לסרב, להיאבק למען השינוי. אבל היום דווקא שבר אותי משהו אחר: עמדנו זו מול זו, המפקדת ואני, ודיברנו. היא תדרכה אותי ושאלה אם היא ברורה. עניתי שוב ושוב "כן המפקדת". אבל בכלא אסור לך להסתכל ישירות על המפקדות, רק לחזית. אז עמדנו שם, שתי בנות, כמעט בנות אותו גיל, ולא הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים.
אני מתאמצת לא להיכנע לכעס ולזכור שגם המפקדות פה הן קורבנות. הצבא הוא זה שמעמיד אותן בתפקיד שכדי לשרוד אותו הן צריכות לא להסתכל לנו בעיניים, שלא נזכור שעומדות מולנו בנות בגילנו. הסביבה שלהן משרה עליהן תחושה שהמפקדת הטובה ביותר היא זו שמצליחה להיות הכי רעה. ככה הן מגינות על המדינה. אבל הן לא אשמות, כי גם בכלא כמו במחסומים, במוצבים ובקרבות, כולנו בסך הכל ילדים וילדות.
עוד מעט גם תגלי אמפתיה לערבים אני מזה כאן מדרו חלקלק 😉
את כותבת יפה. אני לא הייתי סלחנית כמוך. אמנם קל לבצע מניפולציה בבני אדם (תראי את הנאצים) אבל היום יש מספיק מידע כדי להגיד לא. גם המפקדות הצורחות שלכן שם והגבר הנלווה להן היו צריכים, כמו שאת עשית, להגיד לא.
כי אם נסלח לכולם על רקע ה"כולנו קורבנות של המערכת", נצטרך לסלוח לכל הרוצחים והמתעללים שאי פעם חיו על פני האדמה ו"רק מילאו פקודות".
חשוב מאד שתאיר תעשה מעשה שיבהיר כי איננה משתמטת מטעמי נוחות. וזה להתנדב לשירות לאומי בבית חולים (אחרי ריצוי המאסר).