הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביולי, 2016 5 תגובות

דברים שנאמרו על ידי אנדרה דרזנין ביום עיון לזכרו של המחנך ופעיל השמאל והשלום דני פתר, שהוקדש לדיון בסיפור חירבת ח'זעה  לס. יזהר. האירוע נערך בתיאטרון יפו ב-1 ביולי 2016.

שני אנשים עומדים מול העיניים שלנו כאן היום: דני מבחינת חייו ופועלו וס. יזהר מבחינת כתיבתו הספרותית. דני היה אהוב ליבי במשך 45 שנה. את יזהר ראיתי נדירות ומרחוק אך הוא הילך עלי קסם לא רגיל והערכתי מאוד את כתיבתו. שניהם בני אותו דור, שניהם עוצבו מתוך התמודדותם  עם  מלחמת העצמאות בה לחמו ועם האירוע המכונן של הקמתה של מדינת ישראל. שניהם אינם כבר בחיים ושניהם ישנם מאוד איתנו כאן.

דני פתר בביתו (צילום: המשפחה) dany-peter2דני פתר (צילום: המשפחה)

אני רוצה להשוות ביניהם על ידי שאילת שתי שאלות: במה עלה יזהר על דני? במה עלה דני על יזהר? ובכן, במה עלה יזהר על דני?

יזהר עלה על דני בפיכחון החד שלו ובמיידיות של הכרתו, ממש עוד במהלך המלחמה,  בעוול החמור שגרמו לוחמיה היהודים של מדינת ישראל לתושבי הארץ הערבים: העוול שבגירוש ההמוני והעוול שבהרס המכוון של הישובים הערבים. נזכור כי יזהר השלים את כתיבת  הסיפור חירבת ח'זעה בחודש מאי 1949, חצי שנה לאחר תום המלחמה. כלומר, יזהר חרט בזיכרונו את חזיונותיה המטרידים של המלחמה לפרטיהם, הוא לא שכח את מה שראה  והוא הבין היטב את הפסול המוסרי שבהחרבת חייה של אוכלוסיה אזרחית.

דני לא ראה את הדברים הללו בשנת 1949. הוא לקה בעיוורון זמני. כרבים מבני דורו, אנשים מסורים וטובים, נעלמה משדה ראייתו במובן העמוק של המילה לראות, התרוקנותה של  הארץ מרוב תושביה הערבים. זוהי תופעה מדהימה מבחינה פסיכולוגית משום שמדובר באנשים שתוצאות העוול עמדו פיזית מול עיניהם. זוהי תופעה מדהימה מבחינה סוציולוגית משום שידוע שהיא קרתה לאינספור לוחמים. אנשים לא ראו או שמא לא נתנו דעתם לאסון שאירע למאות אלפי הערבים תושבי הארץ.

הנה ההוכחה: דני וחבריו לגרעין קטן של יוצאי הפלמ"ח הקימו בתחילת חודש דצמבר 1948 את הקיבוץ צרעה שליד בית שמש. אבל הם לא היו הראשונים שם. נקודת ההתיישבות שלהם הייתה על אדמות הכפר הערבי סרעה שנכבש בחודש יולי 1948. בסרעה הערבית ישבו לפני המלחמה כ-350 תושבים בכ-70 בתים. זה לא מעט אנשים ולא מעט בתים. אפשר היה לראות את זה, להיות מוטרד מזה, לחשוב על זה.

והנה בספר זיכרונותיו דני מספר שבדצמבר 1948 הוא עד כדי כך הזדהה עם המלחמה שבכלל לא ידע על מעשי העוול שעשו הלוחמים הישראלים במהלכה.  מנקודת מבטו דאז העובדה שמייסדי הקיבוץ עצמם לא השתתפו בכיבוש הכפר סרעה בהריסתו ובגירוש תושביו הקלה עליו לקבל את התיישבותו בכפר ההרוס  "כהמשך מחויב המציאות של המלחמה על השליטה בדרך לירושלים". יתרה מכך, דני מספר שגם אחר כך,  כשכבר ידע שחודשיים לפני קום המדינה ניסחה ההגנה  את תוכנית ד'  שבה דובר על הריסה מכוונת ומתוכננת של  כפרים ערבים וגירוש תושביהם  "לא קשרתי את הדברים הקשים האלה עם התיישבותנו בצרעה". דני מודה: "אנחנו שהיינו אז מייסדי צרעה, בני עשרים, ראינו את המציאות שסביבנו בעין אמיצה אחת. לא ראינו כלל את צדה השני של המציאות הקשה בה היינו נתונים".

אם כן, במה עלה דני על יזהר?  דני עלה על יזהר במסקנות שלו ובמעשיות שלו ובמגויסות האישית ארוכת השנים שלו. יזהר, ככל שאפשר להסיק מדרכו הציבורית בעשור הראשון אחר קום המדינה, ראה עצמו כמי שהשלים את פועלו בעניינים האלה בכתיבת סיפור מרתק שהעלה סוגיות מוסריות ופסיכולוגיות קשות, סיפור שהנציח ייסורי מצפון וכאב לב אותנטיים. הוא לא הלך רחוק יותר מזה.

ואילו דני, מספר שנים לאחר המלחמה, משהכיר בעוול שנעשה, לא נעצר בשלב ייסורי המצפון וכאב הלב אלא פנה לבנייתה של ברית יהודית-ערבית שתילחם מלחמה פומבית ויומיומית לתיקונו המעשי של העוול. בשנת 1954 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, המפלגה היהודית ערבית שקראה להכרה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. הנה הנוסח הרלבנטי מתוך דברי מנהיג המפלגה חבר הכנסת שמואל מיקוניס בוועידה ה-13 של מק"י (חודש מאי, 1957): "המלחמה בשנת 1948…. גרמה לכך … שרוב מניינו של העם הערבי  (הארצישראלי) נהפך לפליטים חסרי קורת גג ואמצעי קיום, השוכנים במחנות בתנאים בלתי אנושיים בארצות השכנות לישראל….עניין הפליטים הערביים הוא מעוות גדול ומכאיב אשר… יכול וצריך לבוא על תיקונו על בסיס הכרה מצד ישראל בזכות הטבעית של הפליטים הרוצים (בכך) לחזור למולדתם ולקבל שיקום." עמדה זו אושרה פה אחד על ידי צירי הועידה ודני  בתוכם.

לפי הבנתי, בהצטרפו למפלגה הקומוניסטית דני של אז, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, הודיע במובלע למיודעיו שהוא הבין כמה דברים חשובים.

דני פתר ותהלוכת האחד במאידני פתר בתהלוכת האחד במאי

הדבר הראשון הוא שהנוכחות הערבית בארץ אינה עניין חולף אלא נתון גדול ונכבד, וקבוע שלא נמחק כלל עם גירוש הערבים בשנת 1948 ופיצוץ בתיהם. שהארץ הינה ותהיה יהודית ערבית. שהתוצאות של האסון הערבי ב-1948 לא יוכלו להיות קווי המתאר לסידור מספק של היחסים בין יהודים לערבים: יהודי ישראל לא יוכלו לחיות בביטחון על חורבות העם הערבי.

הדבר השני הוא שתשובה רצינית לשאלה הדחופה והחיונית איזה סידור של היחסים בין היהודים לערבים תושבי הארץ יהיה סידור מוצלח ויציב, תשובה כזו לא תתקבל בשיח פנימי בין יהודים, טובי לב ככל שיהיו, אלא רק  בשיח בין יהודים לערבים. כלומר, שרק מה שערבים בני הארץ יסכימו עליו ויהיו נכונים להילחם למענו, בין בדיבור, בין במאמר ובין בגופם ממש, יוכל להוות קריאת כיוון לסידור שאפשר יהיה לבטוח בו.

הדבר השלישי הוא שאחרי מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, כלומר אחרי הגלייתם של 70 אחוז מתושביה הערבים של הארץ והרס מאות יישוביהם, אחרי הפקעתם של כשני מליון דונם של אדמות ערביות לטובת שימושם של יהודי המדינה, ואחרי ביסוסו של המשטר המפלה בתוך מדינת ישראל, נוצרו בעצם בתוך מדינת ישראל שתי קבוצות גדולות: היהודים – שהרוויחו בגדול מהמלחמה ומהקמת המדינה והערבים – שנפגעו אנושות מהמלחמה וממשיכים להיפגע מהמשטר במדינה שמנציח את חורבנם.

והדבר הרביעי הוא שראיה מפוכחת של מצבים כאלו כפי שהתגלגלו בארצות אחרות מלמדת  שמי שמרוויחים בגדול ממשטר שמפלה אותם לטובה לא ייאבקו בהמוניהם לשינויו. כלומר שעל מנת להיאבק ביעילות במשטר מפלה צריך לכונן ברית אחים עם המופסדים, עם המופלים לרעה, עם המדוכאים. וכשמדובר בארצנו  – צריך לכונן ברית אחים כזו בין שהיא תונהג בידי יהודים ובין שכעבור זמן ינהיגו אותה ערבים.

אלו הן לפי הבנתי אבני היסוד ההכרתיות שדחפו את דני להקדיש אינסוף זמן לפעילות במק"י היהודית ערבית בין 1954 ל-1965, לפרוש ממק"י זמן מה לאחר שהחברים הערבים פרשו ממנה בפילוג שהתחולל במפלגה בשנת 1965,  לבכות במשך שנים את הפילוג הזה ובבוא היום להצטרף כחבר מן השורה לחד"ש ולמק"י המונהגות בידי חברים ערבים.

לאורך השנים היו לי הרבה ויכוחים עם דני. על הרבה עניינים שפתחנו לפרטיהם לא הסכמנו. דווקא על אבני היסוד ההכרתיות שמניתי אני חושב שהייתה בינינו הסכמה מלאה  למרות שנדמה לי שאף פעם לא פרשנו אותן בשיחה בינינו באופן מסודר שכזה. אני ודני נפרדנו רשמית לפני שנה מסיבות שכידוע לא הייתה לנו שליטה עליהן. אבל כשאני מדמיין לי אותו עכשיו מתבונן בי מדבר עליו, אין לי ספק שעל אבני היסוד ההכרתיות שמניתי אנחנו מסכימים גם היום.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    דני פתר, ידידי המנוח, לא הצטרף למק"י ב 1954 אלא שנה לאחר מכן כשמפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות משה סנה – החליטה על הצטרפות ואילו מק"י תבעה שכל חבר יגיש קורות
    חיים ויצטרף אישית – על כן סירבתי להיענות לתביעה מבישה זו שנועדה לסנן את חברי הקומוניסטים
    העבריים שהיו חברים בשמאל שלנו ולמנוע את כניסתם למפלגה הקומוניסטית הישראלית על כי "חטאו" בעברם.
    דני גם היה בין לבין ממקימי שי"ח והשתתף בניסיון הלא מוצלח של מר"י וחזית השמאל כשאסתר וילנסקה רצה לבחירות להסתדרות עם "העולם הזה כוח חדש" ב 1973 לאחר שעזבה את מק"י ולא הצטרפה לרק"ח.

  2. שפי הגיב:

    ס.יזהר מספר בסיפור זה על משהו שמבחינתו היה אירוע נקודתי, אירועים נקודתיים, בגדול הוא חשב שלא היה גירוש אלא ההסברים המפא"יניקיים הרגילים, אתה מכיר, הם סתם ברחו או שהמנהיגים שלהם הסיתו אותם, ולא צריך לעשות דבר, חלילה להחזיר את הגלגל לאחור. לא רק בדבריו במשך כל השנים אחר-כך אלא גם בסיפור עצמו ברור שהוא לא טוען שככה הוקמה המדינה. בראיונות הוא גם היה מוסיף וטוען שההשקפה הכללית שלו היא תוצאה של חקירת הנושא, לא סתם.

    בביוגרפיה של נסים אלוני שכתבה שרית פוקס היא טוענת שישנם סיפורים שלו שהוא כתב מיד בתום המלחמה ושהתפרסמו ב"במחנה" שמספרים סיפורים דומים, אלא שספרותית הם פחות טובים מ"חירבת חיזעה" ו"השבוי" ולכן לא השאירו רושם.

    http://www.israblog.co.il/98991

  3. עלי הגיב:

    הישוב הערבי סרעה מרוחק 2 קילומטר מהקיבוץ צרעה ולכן אין סיכוי שהקיבוץ הוקם על חורבותיו.

  4. אלי הגיב:

    הגרוש הראשון של תושבים מאדמתם בארץ ישראל היה גרוש יהודי חברון בשנת 1929 לאחר הטבח שטבחו בהם שכנהם הערבים. 19 שנים לפני מלחמת העצמאות !
    הערבים הם שפתחו במלחמה לאחר סירובם לקבל את תוכנית החלוקה. במהלך המלחמה היו גם אלפי פליטים יהודים מהרובע היהודי בירושלים, משמר הירדן, גוש עציון, בית הערבה, כפר דרום ויפו (עד לשחרורה על ידי האצ"ל)
    בנוסף פליטים יהודים רבים ממדינות ערב נוספו לאחר המלחמה מעירק מצרים וסוריה.
    לפליטים הערבים לא היתה שום זכות להיות מוחזרים למקומם, כפי שלפליטים הגרמנים שגורשו מארצות מזרח אירופה לא היתה שום "זכות שיבה" אלו ואלו פתחו במלחמה והפסידו בה

    • עודד הגיב:

      על תגובותיו של אלי: – – נו , אז אם כך הכל בסדר … … … …

      (ומה לזה ולהעלאת זכרו של דני פתר ?)

הגיבו לשפי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים