הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביולי, 2016 2 תגובות

סרבנית הכיבוש תאיר קמינר, 19, שוחררה ביום שני האחרון (19 ביולי) מהכלא הצבאי לאחר תקופת מעצר של כ-160 יום, בגין סירובה לשרת בצבא כיבוש. במהלך תקופת המעצר כתבה קמינר רשימות רבות, שכולן פורסם באתר "הגדה השמאלית". להלן שתי הרשימות האחרונות, שנכתבו בשבועיים האחרונים בטרם שלטונות הצבא הודיעו על שחרורה "בשל אי-התאמה והתנהגות רעה" – כהגדרתם.

אתם יכולים להמשיך להפחיד אותי, אבל אני נאבקת על השלום

רק מי שישבה בכלא 6 או בבתי כלא אחרים יכולה להבין את התחושה שעוברת לך בגוף לצליל צרור המפתחות. המפתחות של המפקדות, שתלויים על שאקל, מתנדנדים על החגורות שלהן ומודיעים לך שאת צריכה להיות דרוכה. אולי נרדמת כשאסור, או עם רגליים על המיטה, או כשאת יושבת עם חברה על המיטה, או בתנוחה שעלולה להיראות כשכיבה (אסור לשכב בתא במשך היום). גם אם לא עברת על שום חוק ואת רק צריכה לקפוץ ל"יישור קו" זריז, חשוב לא לשכוח לשים כובע על הראש.

תאיר קמינר משתחררת מהכלא הצבאי, 19/7/16 (צילום: אקטיבסטילס) סרבנית כיבוש מצפון סירוב tairreleaseתאיר קמינר משתחררת בפעם האחרונה מהכלא הצבאי, 19/7/16 (צילום: אקטיבסטילס)

המפתחות הם אלה שמזהירים אותך, שמוציאים אותך משלוותך. זה הצליל שמקפיץ אותך בחרדה שמה נתפסת ישנה בזמן השמירה או הצליל שמגיע רגע לפני שהמפקדת באה להעיר אותנו בחמש בבוקר. תשאלו כל אחת שישבה בכלא, מה זה בשבילה צליל המפתחות. כ ע ס, ל ח ץ, ט ר א ו מ ה,  פ ח ד  ו ח ר ד ה. חלק מהבנות פשוט מקללות למשמע הצליל הזה. באינסטינקט.

האירוניה היא שכאן, בכלא, הפחד הוא שולי יחסית.

תחושת הפחד נובעת מהמשמעות העצומה שמקבלים בכלא הדברים הקטנים. שלא ישללו לי את השבע דקות שיחה הביתה. שלא יקחו לי את הזכות לביקורי משפחה. או לקנות משהו מתוק בקנטינה. זה לא פחד לחיים.

אנחנו בטוחות בכלא. אמא יכולה להישאר רגועה. כל עוד אני כאן אני בטוחה לאורך כל הכליאה. כמו שהבנות המאמינות אומרות וגם הרבנית: "כלא מציל חיים". אני יכולה רק להתחזק כאן.

כשאני פה אני מנסה לחשוב ממה אני מפחדת בחוץ. לא הפחד שיתפסו אותי מחייכת… איזה פחדים אמיתיים יש לי ולאנשים בכלל. יש פחדים חיוביים של התחלות חדשות או ניסיונות, אבל בדרך כלל פחד זו מילה שלילית. אולי בכלל כשזה חיובי המילה היא התרגשות. אבל ממשהו רע – מפחדים.

חברה טובה שלי תמיד אומרת שבעצם זה לא הגיוני שהיא מפחדת ללכת ברחוב עם המדים שלה. היא מפחדת שידקרו אותה. היא כל כך צודקת. זה באמת לא הגיוני. יותר מדי אנשים מפחדים פה ברחובות. יש כאלה שמפחדים מסכינים, ויש כאלה שמפחדים מחיילים. יש כאלה שמפחדים משוטרים ואחרים מפיגועים. חלקנו מפחדים מטילים ואזעקות וחלקנו מפחדים מהמחסומים וממטוסי חיל האוויר שעוברים מעל הראש.

כולנו יחד באותה סירה של פחד. הוא קיים בשני הצדדים. השאלה היא למי החברה שלי, החיילת, מפנה את הכעס. לאלו שמפחדים מאתנו או לאלו שרוצים וגורמים לכך שכולנו נפחד זה מזה.

לפני כמה זמן, בין הכליאות, נסענו, אני ועוד ארבע נשים, מוקדם בבוקר למחסום אייל כדי ללמוד יותר לעומק על המצב שם ומה קורה סביבנו. דיברנו עם הפועלים שמחכים למעסיקים שלהם. היו שם הרבה מאוד אנשים. חזרתי נסערת מהאכזריות שנחשפתי אליה שם ומהסיפורים העצובים ששמעתי, להוטה לספר לכמה שיותר אנשים, מחפשת הבנה והזדהות.

כשחזרתי, שאלה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: שאלו אותי אם לא פחדתי. רק אז חשבתי על פחד. הרגשתי כל כך בטוחה לאורך כל היום. בכל מקום שהגענו אליו, ברגע שחייכנו ואמרנו שלוםֿ באנו בשלום. לא היה ממה לפחד. אנשים מצפים לפחד כי לימדו אותנו לשנוא ולפחד.

אבל הפחד הזה – לא רק שהוא לא עוזר, הוא גם משאיר את המצב כמו שהוא. משתמשים בפחד הזה כדי לעורר עוד שנאה ולהמשיך את הכיבוש. בסירוב שלי, אני לוקחת חלק קטן ממאבק גדול יותר – המאבק למען השלום. זהו המאבק שיציל חיים של רבים. והוא זה שיסלק את הפחד מחיינו. לעד.


הסתה אצלם ואצלנו

אני עוד בכלא. הודיעו שקיבלתי פטור, אבל בינתיים, אני עוד כאן. ובתקופה הזו, של שש תקופות כליאה, 160 יום בכלא – למדתי שיעור או שניים על הסתה. המילה הזאת, הסתה, מאוד שימושית בחיים שלנו. ולרוב באה כביקורת נוקבת על החברה הפלסטינית. כמה חוויות כאן חידדו לי דברים שאת חלקם ידעתי,  וגם הפילו לי כמה אסימונים לגבי כמה גדולה ועמוקה היא ההסתה כאן.

בכליאה הראשונה שלי הבנות הצליחו ממש לבלבל אותי. הן ידעו על הסיפור שלי ושמעו מה שיש לי להגיד, וגם אחרי שהקראתי להן את הצהרת הסירוב שלי, גם אחרי שדיברתי על הערכים שמובילים אותי ועל האמת שלי, הן חרצו בהקלה: אבל את בכלל לא שמאלנית…  בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. האמת היא שכל כך שמחתי שהן מקבלות אותי ואת הדעות שלי וזה נאמר בחביבות שכזו שלא מיד היה לי האומץ להעמיד אותן על טעותן.

בעת הכליאה הראשונה, חבר הכנסת איימן עודה בא לבקר אותי בכלא 4. וכשחזרתי מהביקור במשרד של מפקד הבסיס, הבנות שאלו אותי איפה הייתי. בחשש קל סיפרתי. אחת הבנות סיננה בזלזול: "השמאלני הזה…" וחברה שלה נזפה בה:" זה לא יפה". אז היא הצטדקה:" לא, לא היא! הוא שמאלני, היא בסדר".  כמו שאמרתי, העניין הזה מאד בלבל אותי בהתחלה. כנראה שלא נתקלתי בזה  מספיק בחיי עד כה. אבל עכשיו אני מבינה יותר, כמה עמוקה היא ההסתה נגד השמאל.

"השמאל" בעיני רבים כאן, הוא קבוצה קיצונית ששונאת את כל היהודים ואוהבת רק ערבים ורוצה להשמיד את מדינת ישראל. שום קשר בין השמאל לשוויון ושלום. מעבר לזה שבדרך כלל הבנות כאן מקבלות ואוהבות אותי, למרות שאני שמאלנית, היום כבר למדתי איך להסביר – אני עושה "יישור קו מהיר" ובשפה פשוטה מגדירה כמה דברים.

וזה הולך בערך ככה:

"רגע, את שמאלנית?"

"רגע – מה זה שמאל בעיניך?"

"אחת שבעד הערבים".

"אז כן – אני שמאלנית, אבל אני בעד כולם. בעד כל בני האדם בצורה שווה. ומאמינה שלכולנו יכול להיות כאן יותר טוב. גם ליהודים וגם לערבים".

"באמת?"

"כן, כן!"

"אז כנראה זו רק את. רוב השמאלנים לא כאלה".

ככה זה, זאת האווירה.

עצוב לי לראות, גם אצל החברים מהבית, שאין כמעט מודעות לעבודה החשובה שארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" עושים. השיח הצליח לגרום לכולם לשנוא באופן עיוור את הביקורת. הממשלה שלנו מצליחה להסית אותנו נגד עצמנו. והחברה שלנו משתפת פעולה: למשמיעי הביקורת קוראים בוגדים, לאלו שרוצים לשנות קוראים קיצונים.

במקום להוקיע את הפושעים והרוצחים הגדולים בהנהגה – נטפלים לקטנים, במקום לזעום על המנהיגים – שונאים את הקרבנות, במקום להתנגד בקול גדול – קונים את השקרים של השלטון. יש הרבה חרא בעולם שלנו; חוסר שוויון, אלימות משטרתית, פערים חברתיים, כלכליים, גזענות ועוד הרשימה ארוכה. אם אנחנו רוצים לשפר את החברה שלנו, ואת העולם שבו אנחנו חיים, אנחנו צריכים להשמיע את הביקורת שלנו בקול גדול. אחרת איך נשפר? איך נתקן את העולם?

  • הפוסטים פורסמו בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. צדוק התקוה הגיב:

    השמאל" בעיני רבים כאן, הוא קבוצה קיצונית ששונאת את כל היהודים ואוהבת רק ערבים ורוצה להשמיד את מדינת ישראל. שום קשר בין השמאל לשוויון ושלום. מעבר לזה שבדרך כלל הבנות כאן מקבלות ואוהבות אותי, למרות שאני שמאלנית, היום כבר למדתי איך להסביר – אני עושה "יישור קו מהיר" ובשפה פשוטה מגדירה כמה דברים.

    וזה הולך בערך ככה:

    "רגע, את שמאלנית?"

    "רגע – מה זה שמאל בעיניך?"

    "אחת שבעד הערבים".

    "אז כן – אני שמאלנית, אבל אני בעד כולם. בעד כל בני האדם בצורה שווה. ומאמינה שלכולנו יכול להיות כאן יותר טוב. גם ליהודים וגם לערבים".

    "באמת?"

    "כן, כן!"

    "אז כנראה זו רק את. רוב השמאלנים לא כאלה".
    השאלה היא מדוע כך חושבים חברותיה בכלא זו שאלה שצריכה לקבל תשובה רצינית ולא תשובה שיש בה התנשאות

  2. לתאיר הגיב:

    צריך לענות תשובה אחרת, שהסירוב לשרת הוא בעצם שירות למען השלום. טענה כזו תהייה אמינה בתנאי שתאיר תתנדב שנתיים בבית חולים למשל. ותוכיח בכך, שהסירוב שלה הוא אכן מטעמים מצפוניים ולא מטעמי נוחות.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים