הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 ביולי, 2016 9 תגובות

בחודשים האחרונים מצוי ארגון ״שוברים שתיקה״ בכותרות. אם זה ״קמפיין השתולים״ בחסות ״אם תרצו״, או נשיאת אוניברסיטת בן גוריון שביטלה את החלטת המחלקה למזרח תיכון להעניק להם את פרס ברלסון, בהגדירה אותם ״מחוץ לקונצנזוס״. מוזר להיזכר שרק לפני כעשור ״שוברים שתיקה״ עדיין נהנו מאהדה מסוימת של האליטה הפוליטית-מפלגתית בישראל, וב-2005 אף הוזמנו להציג את התערוכה הראשונה שלהם בכנסת. באותה השנה (2005) מתח איתן לרנר ביקורת על הארגון, לאחר שהשתתף בהרצאה שנתנו נציגיהם. לדבריו, שוברים שתיקה  "גרמו נזק ביציאתם המתוקשרת מארון השלדים המזעזע של צבא הכיבוש הישראלי. הקבוצה מביעה רצון להראות לעם בישראל "מה עובר על בנינו בשטחים" ומציגה למעשה את החיילים כילדים קטנים חפויי ראש הבוכים על מר גורלם וכאבם כי גדול, כאב שנגרם בגלל שהם נאלצים להרוג, להשפיל, למנוע חיים ולפגוע בכל תשתית החיים של הפלסטינים, והם נאלצים לעשות זאת כי העם בישראל והצבא והממשלה בראשו אינם מפסיקים את הכיבוש ומחזירים אותם הביתה.״

ערב קריאת עדויות ממבצע "צוק איתן", שוברים שתיקהערב קריאת עדויות ממבצע "צוק איתן", שוברים שתיקה

לאחרונה גם אני נכחתי בהרצאה שנתן חבר בארגון ״שוברים שתיקה״, שבה הנרטיב אכן היה כפי שתיאר לרנר. הוא התחיל בשפיל על ההיסטוריה של ״שוברים שתיקה״. הוא דיבר על קבוצת חיילי הנח״ל ששירתו בחברון בתקופת האינתיפאדה השנייה וחוו דיסוננס בין החינוך ל׳עשיה ציונית-לוחמנית׳, נחלת היהודים-הישראלים, לבין העבריינות והאכזריות של הכיבוש. וכיצד תהפוכות הנפש שעברו הביאו לתערוכת העדויות הראשונה.  משם עבר לסיפורו האישי, ובכנותו הודה שכחייל לא חש שהוא אכזר, להפך – הוא היה ״כובש טוב״, ״כובש נאור״.  לדבריו, הוא גדל במשפחה מהשמאל הציוני, ובבית שאב את הערך העליון של השירות הצבאי, שאין בלתו באזרחות ובזהות הישראלית. בהתגייסות לצה״ל ובפעילותו כחייל חש אחריות אישית לנהוג באופן הומאני, מנקודת מבטו כמובן.

דרך סיפורו האישי הציג את מציאות הכיבוש – של ״ייבוש״ פלסטינים במחסומים (שיש מאות כאלה ברחבי הגדה המערבית), ופעולות ״צריבת תודעה״ אחרות שעושים לפלסטינים כדי להנכיח את הצבא כשליט כל יכול ובלתי מתפשר.  בתוך כך הציג תמונות והקרין סרטון שבו חיילים (דווקא די מנומסים) נכנסים לבית של משפחה באישון לילה כדי ל״מפות״ את הבית על תושביו.  הוא ביקש להדגיש שאל לנו לשפוט את החיילים, שצריך להבין את הלך רוחם בהקשר של החינוך היהודי –ישראלי, של להיות חייל ״מורעל״, של המציאות הבלתי אפשרית שבה מצויים ״בנינו בשטחים״.  הוא הודה שלקח לו מספר שנים לעבד את החוויות שעבר ולהבין שהכיבוש הוא מוסד, ושהפעילות הצבאית היומיומית היא כלי שרת של מוסד זה; להבין שגם החיילים ״הטובים״, אלה שלא מתעללים בפלסטינים בכוונה תחילה, הם חלק בלתי נפרד ממכונת הכיבוש המשומנת היטב. כמו לרנר, גם אני תהיתי מדוע – לאור הראיות המצטברות לפשעי המלחמה – חברי הארגון לא מגיעים למסקנה המתבקשת שחייבים לקרוא לסרבנות, או לפחות לתמוך בה באופן גלוי.

מנקודת מבט פסיכולוגית נראה לי ש״שוברים שתיקה״ אכן עושים עבודה חשובה. ניסיון קליני מצטבר מהמלחמות האינסופיות של ארה״ב ובנות בריתה בנאט״ו מלמד, שחיילים שביצעו מעשים שלא היו מעלים בדעתם בחיים האזרחיים לפני כן, הם חיילים פוסט טראומטיים במלוא מובן המילה.  מדובר בתופעה הנקראת פציעה מוסרית (moral injury). תהליך התיעוד שיצרו ב״שוברים שתיקה״ יוצר שפה (חדשה) המאפשרת לחיילים/ות הזקוקים או הרוצים בכך להגדיר לעצמם את אותה חוויית הדיסוננס הדומה לחוויה עליה דיברו מייסדי הארגון. ללא ספק אופציה זו עדיפה על רציונליזציה – כלומר, ההבניה של צידוק אישי תוך הכחשה של תחושת אי- הנוחות או החרדה המתעוררת כאשר הפרט עושה מעשים העומדים בניגוד לערכים והאמונות שלו/ה עצמו\ה. רציונליזציה יכולה להוביל להתבצרות בעמדות קיצוניות ונוקשות, כדי לא לערער את התשתית הפסיכולוגית המצדיקה את המעשים.

מעבר לכך, אילו מין אזרחים יהיו החייל או החיילת השבים משירותם הצבאי לאחר ששירות זה הפך את עולם הערכים שלהם על פיו, וגרם להם לבנות מערך הגנות פסיכולוגי המצדיק מעשי פשע וסתם מעשי נבלה? לא בכדי קיימת תחושה בשמאל שהכיבוש שינה את פניה של החברה הישראלית, שזרעי הגזענות והאלימות שאנו עדים להן היום, הן בשטחים הכבושים והן בשטחי המדינה, הן במרחב הציבורי והן בפרטי, ניטעו בכפר עציון ב-1967.  גם אם נכון הוא שמדינת ישראל קמה על בסיס נישול והפקעת אדמות של עם אחר, ושהכיבוש הוא המשך ישיר של המפעל הציוני, הרי דורות של חיילים וחיילות שאיישו מחסומים, עסקו בשיטור פלסטינים, הגנו על מתנחלים, נלחמו באינתיפאדות, וכיוב׳, שינו באופן משמעותי את אופייה של החברה הישראלית (יחד עם כוחות אחרים, בלי ספק).  אז תנו לי יורים ובוכים על פני יורים וצוהלים בכל יום בשנה.

וברמה הפוליטית-חברתית? לפי האתר של ״שוברים שתיקה״ ״מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש״. עולה השאלה אם העלאת מודעות עוזרת לשיח ציבורי ו/או לסיום הכיבוש.

מודעות למה בדיוק?

״שוברים שתיקה״ נבדלים מארגוני שלום אחרים בכך שהם ארגון המבוסס על טהרת חיילים ישראלים, ואני אף משערת שרובם המכריע יהודים. למרות שהארגון לא אומר זאת במפורש, נראה שהציבור שאת השיח שלו הם מבקשים לשנות הוא הציבור היהודי, ישראלי ולא ישראלי.  כלומר, עמדה ציונית קלאסית.  לעומת "שוברים שתיקה", ארגונים כמו ״לוחמים לשלום״, ״בצלם״, ״תעאיוש״ ודומיהם, שגם הם מתעדים את פשעי הכיבוש, שמים להם למטרה לא רק להביא לסיום הכיבוש אלא גם לעשות שלום.  הדרך שהם מתווים היא של שיח משותף וישיר עם הפלסטינים.  שהרי בסופו של דבר כדי להגיע לשלום נחוצים גם אמת (Truth)  וגם פיוס (Reconciliation).

יתרה מזאת, בהיותם ארגון על המבוסס טהרת לוחמי צה״ל, הסמכות שלו, האמת הבלתי מעורערת שלו, שאובות מעצם היותם חיילים קרביים.  בכך תורם הארגון לשימור הסטטוס קוו של הסמכות ההגמונית שניתנת לצבא בחברה הישראלית (אין זה מפתיע, אם כן, שאינם ממהרים לתמוך בסרבנות). לתחושתי, אם רוצים לשנות את השיח – זה הדבר הראשון שצריך לפרק, את המיליטריזם של החברה הישראלית.  וגם לא רק בישראל.

אם מודעות עוזרת, למה בכלל עוד יש כיבוש?

הכיבוש על אכזריותו מעולם לא היה סוד.  גם אם הצנזורה מנעה ומונעת פרסום של אירועים מסוימים, הרי השירות הצבאי הוא חובה, ומדינת ישראל עדיין מדינה קטנה יחסית.  השמאל הישראלי בוודאי היה מודע לו והתריע על הפשעים שנעשים נגד הפלסטינים. במרחב הפוליטי – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק״י) התנגדה לכיבוש מהרגע הראשון, כך גם סיעתו של אורי אבנרי, ואחריהן מוקד ומחנה של״י, ומד״ע, וכמובן חד״ש עד היום (אפילו מרצ, בימים טובים). במישור האזרחי החלה הפעילות כבר בשנות ה-80 – ״יש גבול״ עבר לפעול בשטחים ב-86׳, רופאים לזכויות אדם קם ב-1988, ארגון בצלם ב-1989, ותעאיוש ומחסום ווטש קמו ב-2000 ו-2001, בהתאמה. לא זו בלבד, סמוך לזמן הקמת ״שוברים שתיקה״, הוקם גם ארגון ״לוחמים לשלום״, גם הוא מעיד ומתעד, בשיתוף פעולה עם לוחמים פלסטינים.

ובל נשכח שב-1993-5 היה שיח ציבורי ער על הכיבוש, עד שנגדע בשלש יריות אקדח.

במאה ה-21 המציאות היא ״ריאליטי״, ופוליטיקאים משתמשים בעובדות, אמתיות או מומצאות, כדי לתעתע ולא לידע את הציבור. והציבור מנותק ובוחר להאמין ל״עובדות״ המאששות את מה שחשב קודם לכן, ומתעלם מהשאר.  המחשה יפה ניתן לראות אצל חברתנו האמיצה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי.  בשנתיים האחרונות, בזכות הטכנולוגיה, מופיע באינטרנט מדי כמה ימים תיעוד של האלימות הקטלנית, לעיתים קרובות, של שוטרים אמריקאים כלפי שחורים.  האלימות עצמה איננה חדשה – ארגוני זכויות אזרח ונציגי ציבור שחורים מתריעים על אלימות זו כבר שנים.  הסטטיסטיקות של עיכובים, מעצרים, ואסירים שחורים לעומת שיעורם באוכלוסייה היו צריכות לדבר בעד עצמן. ובכל זאת, מסרטון יוטיוב אחד לסרטון פייסבוק אחר, המציאות של מנגנון שיטור גזעני ואלים נחשפת בכל ערוותה. ומה קרה? האם נמנע טראמפ מלדבר על חשיבות ״החוק והסדר״ והתמוטטות הסדר החברתי, עם קריצה לעליונות הלבנה? האם הנשיא אובמה (בכל זאת שחור) הוציא צו נשיאותי הדורש שינוי במדיניות השיטור בקהילות שחורות ועניות בכלל? ״יוק!״ כמו שאמי ז״ל הייתה אומרת, אפילו ועדת חקירה בקונגרס לא הוקמה כדי לבדוק מה ניתן לעשות כדי לשנות את הגזענות המוסדית.  ולכמה אמריקאים לבנים זה באמת אכפת? גם אלה המסכימים עם העובדות הבסיסיות, ומסכימים שלמען הצדק ראוי היה שמשהו יעשה – האם זה ימנע מהם לבחור בנציג או מפלגה המקבלים כספי תרומות מארגון הסוהרים, או איגוד בתי הסוהר הפרטיים? כנראה שלא.

כך גם הכיבוש.  למתנחלים ולמי שחי בקו התפר אכפת מהכיבוש, כי זו מציאות חייהם.  מי שלא, קל לו להתעלם ולשכוח.  ולכן מפלגות המרכז/שמאל הפסיקו מזמן לדבר על הכיבוש, ונטשו את עיצוב הדיון הציבורי בנושא לימין.

למה עוזרת העלאת מודעות?

להערכתי, ״שוברים שתיקה״ דווקא משרתים, שלא מרצונם, את מכונת התעמולה של מדינת ישראל. אמנם הצנזור הצבאי מתרעם על מעשיהם, אך זה רק תורם לאצטלה החתרנית של הארגון. הם כלי שרת בשימור האוקסימורון של המדינה היהודית הכובשת, הדמוקרטית-ליברלית. מן הסתם, אותו סטטוס קוו קונצנזואלי-הגמוני הוא זה שהעלה את חמתו של הימין הקיצוני, בדמות המרגלים של ״אם תרצו״, וההשתלחויות של הרמטכ״ל לשעבר, של ראש הממשלה, ושל ראש השועלים – יאיר לפיד.  לדידם יש סיכון ממשי בכך ש״בנינו״ – בלי יומרות להפיל חומות או לדבר עם פלסטינים, פשוט על ידי סיפוריהם האישיים – יעשו את מה שלא הצליחו לעשות ארגוני השמאל כל השנים: לשכנע את הציבור היהודי-ישראלי שהכיבוש משחית. נראה לי שהחשש מוגזם.

ומה בעולם?

בהרצאה בה נכחתי היו בקהל מי שחזרו וטענו כנגד נציג ״שוברים שתיקה״ שהתערוכות וההרצאות שלהם בחו״ל פוגעות באהדה כלפיהם בתוך ישראל, מעין טיעון של ״הכביסה המלוכלכת״. זהו טיעון חבוט ועייף שמשתמשים בו צדקנים כמו יאיר לפיד כדי שיוכלו להגיד שהם גם נגד הכיבוש, וגם נגד נגד-הכיבוש. הרי ״שוברים שתיקה״ אינו הארגון הראשון שפונה לקהילות יהודיות ופעילים למען שלום בעולם כדי להעלות מודעות למטרה למענה הם נאבקים, ובאותה הזדמנות לגייס כסף.  להפך, כמו שאמר נציגם – העלאת מודעות וגיוס כספים בחו״ל איננה המצאה של ״שוברים שתיקה״, או של השמאל.  מן הראוי גם לבחון את מקורות המימון של עמותות מהימין כדוגמת ״אם תרצו״, עמותת א.ל.ע.ד, או מועצת יש״ע.

האם ״שוברים שתיקה״ מצליחים יותר?  לא ברור. אבל הקיתונות והגידופים שנשפכו עליהם בשל כך מעוררים תמיהה. האם החשש האמתי הוא שדווקא הם, למרות החולשה האידאולוגית של הארגון, יצליחו לבנות גשר בין המיינסטרים היהודי-ישראלי-ציוני שבוחל בכיבוש לבין קהילות בעולם המתנגדות לכיבוש?  אם יצליחו בכך, מברוק! זה אכן יהיה איום משמעותי על תהליך ההסתגרות וההתבצרות המאפיין את הפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים.

לסיכום, מה השתנה מאז אותו טור של איתן לרנר מ-2005? ״שוברים שתיקה״ עדיין בשלהם, אוספים עדויות ויושבים על הגדר.  אך עם כל הבעייתיות של עמדה זו, יש בה כוח מסוים, וגם לארגון, כפי שטענתי לעיל, יש תפקיד חשוב בשמירה על בריאות הנפש של לפחות חלק מהחיילים.  אבל מבחינת השיח הציבורי, השתיקה עודנה רועמת.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. עלי הגיב:

    אסא כשר בדק את הספר שהוציאו שוברים שתיקה ולטענתו אין שום עובדה ממשית אחת שניתן לבדוק אותה (ועל אחת כמה וכמה שאין פשעים ופשעי מלחמה)
    כל העדויות בספר שהוציאו שוברים שתיקה הן תחושות או שמועות שהחילים נחשפו אליהם במהלך שירותם בעקר במקום אחד (חברון)(את מוזמנת לגוגל ב"יוטיוב אסא כשר שוברים שתיקה")
    אין כיבוש בעזה שם שולטת השריעה אין כיבוש בשכם ביריחו וברמאללה שם שולטת הרשות הפלסטינית וברור שאין שום מחסומים ב-45% מהגדה (שטח A שזה 90% מהאוכלוסיה…ובדרך אגב
    "גדר האפרטהייד" מספחת רק 3% משטח הגדה לפי בצלם). הראיה שלך היא חד כיוונית ומכוונת אידיאולוגיה ואין לה קשר למציאות
    את "שוכחת" את האינתפדה אשר חיסלה את מחנה השלום הישראלי והעלתה את הימין לשלטון
    ואת "שוכחת" את הרצון של הפלסטינים לקיים מלחמה כנגד ישראל דרך מה שהם קוראים זכות השיבה את גם שוכחת את החמס ואמנת החמס ואת הזוועות שמבצעים הערבים בתוך ישראל ובכל העולם..אין שום הבדל בין דעאש לחמס..
    מי שמטפח טרור מתאבדים אינו רוצה ב"סיום הכיבוש".. תחשבי לרגע על פצצת אטום בידיים של המתאבד ברור שהאיום הזה הוא איום על האנושות כולה

    • אלכס מסיס הגיב:

      תחשוב לרגע על פצצת אטום בידי ליברמן

      • צדוק התקוה הגיב:

        אני מפחד יותר כאשר פצצת האטום בידי מתאבד שרוצה לפגוש 70 בתולות מאשר בידיים של ליברמן עובדה לאחר שנכנס לתפקידו מבולדוג נעשה פודל

      • טובה שיבר הגיב:

        לליברמן יש (על פי מקורות זרים) כמה עשרות פצצות אטום. גם לשרי בטחון שלפניו היו. אם שליטי ישראל היו פושעי מלחמה פאשיסטיים – ואני משער שזה מה שאתה והכותבים באתר סבורים -הרי שמזמן כבר היו עושים שימוש בנשק גרעיני. אם תוכל אתה או אחרים להסביר מדוע זה לא קרה אודה לך.

        • השיבר סגור? הגיב:

          בהנחה שזה לא קרה עדיין, וכי מה זה יתרום לך "להבין" למה זה לא קרה? ולמה זה בכלל חשוב? זה כמו לשאול – למשל – למה רוצח סדרתי מסויים השתמש בסכין ולא עשה שימוש במברג (או ההיפך)? כאילו ש"הסבר" – מלומד ככל שיהיה – לעובדה זו יתרום משהו או ישנה משהו מן המהות…. הרוצח מעדיף כרגע סכין הבנת?! עכשיו את רגועה?

          • טובה שיבר הגיב:

            וואו!
            איזו אקרובטיקה מילולית בנסיון (כושל) להצדיק איזה נימוק שאינו מחזיק מים באשר למדיניות הגרעין של ישראל.
            היסטורית, העובדה שישראל לא עשתה שימוש באופציה הגרעינית גם במצבים שנשקפה לה סכנה קיומית (בימים הראשונים של מלחמת יוה"כ למשל) מוכיחה את תקפות דברי.
            ב1973 היה לישראל -על פי מקורות זרים כמובן -נשק גרעיני מוכן לשימוש והעובדה שהוא לא שוגר מעידה שגם במצבי קיצון בהם שר הביטחון בכבודו ובעצמו היה סבור כי "זהו חורבן הבית השלישי" שדבריך הם הלשון המעטה, מנותקים לחלוטין מן המציאות.
            וחוץ מזה אני רגועה תמיד, תודה ששאלת.

  2. ש.א. הגיב:

    מבט מעמיק על "שוברים שתיקה" וארגוני זכויות אחרים.

  3. אדם קלר הגיב:

    אנשי הימין שיוצאים בשצף קצף נגד "שוברים שתיקה" יודעים מה הם עושים.
    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/326634

    מענין שמעולם לא קם מסע ימני אדיר כזה נגד "יש גבול" או נגד "פרופיל חדש". עכשיו היה המקרה של תאיר קמינר שסרבה וישבה בכלא. האם היה מסע ימני אדיר נגדה? לא שזכור לי. למה לא?

    כנראה שאנשי הימין מרגישים מי ודרך להם יותר על היבלות. מי שלא מסרב אלא אוסף מידע על מה שעושה הצבא בשטחים ומפרסם את זה בחו"ל, דורך על יבלות יותר כואבות מאשר מי שמסרב והולך לכלא. עובדהץ

  4. אלכס מסיס הגיב:

    "עלי" מעדיף את שר הביטחון המולדבי על מי שמעונין ב 70 בתולות – ליברמן מעונין בממון ומעדיף
    אותו על בתולות, כשבתו צברה מיליוני דולרים בהגיעה לגיל ובכסף זה יוכל אביה עתיר הממון – על כי
    זה הוא כספו – לרכוש 700 בתולות אם ירצה…

הגיבו לאלכס מסיס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים