פרשת התמונה המצונזרת במכללת שנקר הולכת ומסתבכת. הפתרון עליו למדנו בתקשורת – הקמת מועצת אתיקה שתעמיד לצנזורה מראש את כלל העבודות המוצגות בתערוכת הבוגרים – גרוע בהרבה מן הפתרון הנקודתי שננקט במקרה הנוכחי, שאכן מציב דילמה ממשית.

קמפוס שנקר ברמת גן (מקור)

ראשית למקרה עצמו. פרסום קלסתרה של שרת המשפטים איילת שקד בתוך תמונת עירום שעוצבה בפוטושופ הינו, ללא ספק, מעשה פוגעני החודר לתוך פרטיותה של האישה בה מדובר. היותה שרת משפטים ובעלת כוח פוליטי ניכר אינו שייך לעניין. אין לי ספק שאילו היה תלמיד מציג, או מפיץ, תמונה כזאת של, נניח,  הפרופסורית שלו, או אילו היה פרופסור מציג, או מפיץ, תמונה כזאת של תלמידת המחקר המועדפת עליו, היה המעשה מתפרש, ובצדק, כמעשה של הטרדה מינית, וגורר עמו הליכים משמעתיים המחויבים בחוק. אין הדברים שונים במהותם כאשר מדובר באשת ציבור, על אף הרובד הפוליטי הנלווה לעניין. התמונה היא פוגענית, חודרת לפרטיות (הגם שמדובר בפוטושופ ולא בתמונתה של אילת שקד עצמה), ויש בה פוטנציאל לגרימת נזק ממשי לאדם שבו מדובר.

האם יכולה הצגתה של תמונה כזאת לחסות תחת חופש האמנות, או החופש האקדמי? בדרך כלל נטייתי היא לומר שפגיעות בעלות אופי מוכלל בזהויות תרבותיות, או דתיות, אינן בסיס מספיק לצנזורה, או להפרת חירויותיו של אמן או של איש אקדמיה. קריקטורות אנטי-דתיות, מצעדי גאווה בירושלים, וגם תחפושות פוגעניות ב-Halloween, חייבות להיות מוגנות על ידי עקרונות חופש הביטוי, ואין לאיש זכות מוקנית שלא להיעלב בשם זהותו הקולקטיבית, או להגביל את חופש הביטוי של זולתו. דברים אלה חלים גם על תמונות וציורי עירום, שיש בהם החפצה של נשים. ניתן לבקר את חפצון האשה מטעמים פמיניסטיים, אולם אין בכך די כדי להגביל את חירות האמן ביצירת תמונות מעין אלה. טיעונים בגנות "סקסיזם" או חפצון, שנשמעו גם בהקשר הנוכחי, אינם משכנעים מספיק כטיעונים לצנזורה.

אולם המקרה של שנקר אינו מקרה של פגיעה בזהות תרבותית, או מגדרית, מוכללת, אלא באדם פרטי שגבולות פרטיותו נפרצו. כאן מדובר בפגיעה אישית, והכלל עליו יש להקפיד הוא הכלל הליברלי הגורס כי לכל אדם מגיע סל החירויות הנרחב ביותר שניתן לקבל מבלי שתהיה בכך פגיעה בזכויותיו של הזולת. על פי עקרון זה, אין הפגיעה באדם הפרטי יכולה לחסות תחת חופש האמנות, או החופש האקדמי, ואם כל אהדתנו לאמנות ולחירויותיה (וכן לאקדמיה וחירויותיה) ניתן בהחלט גם להבין את הדילמה שעמדה בפני נשיאת שנקר ואת החלטתה.

אך הפתרון שאליו הגיעו בשנקר, בדמות מועצת אתיקה צנזוריאלית, שתבחן מראש את כל העבודות, הוא פתרון שאין גרוע ממנו. צנזורה חד פעמית, בהקשר שניתן לדון בו ויש בו פנים לכאן ולכאן, הופכת להיות נורמה מוסדית שתחול על כולם. מועצת האתיקה הנ"ל, שהרכבה משקף את הנהלת המוסד, תהפוך למדיניות את קבלת האישור לעבודות אמנות ולהצגתן במוסד, ומי יודע אילו כללים וקריטריונים יינקטו. אמנות "מאושרת" במועצה מוסדית אינה נשמעת כעניין מאד מבטיח מבחינה אמנותית.

לא שאין מקום למועצות אתיקה באקדמיה. נושאים רבים בחיים האקדמיים — פלאגיאטים, ניצול עבודות תלמידים, טרמפים על פרסומים, ועוד כהנה וכהנה –  דורשים הסדרה אתית דחופה עוד הרבה יותר מן הצנזורה האמנותית בשנקר. אולם מועצה אתית חייבת להיות בלתי תלויה בהנהלה, ויש להפעיל אותה רק על פי קוד אתי ברור שנקבע מראש. כל דבר אחר יהפוך במהרה לכלי שלטוני ומוסדי שירמוס את הכפופים לו, ויש להיזהר ממנו כמו מאש.

• פרופ' יצחק (יאני) נבו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

Share on Facebook