ישבתי בכלא 155 ימים. ישבתי בכלא כי החלטתי שאני לא מוכנה לשרת בצבא. לא מוכנה לשרת בצבא שמדכא את העם הפלסטיני, צבא שמאפשר לממשלתנו לשמר את המצב הביטחוני הרעוע בנגב המערבי, צבא שמשתף פעולה עם מצור על עזה, צבא המגן יום-יום על המתנחלים במחיר של פגיעה בזכויות הפלסטינים.
הפגנת מחאה נגד הכיבוש והאלימות, מרכז ירושלים, 10/10/15 (צילום: רבנים לזכויות אדם)
הבחירה שלי לסרב בבסיסה הייתה דבר מאוד אישי. אני לא יודעת כמה זמן המחשבות האלו התבשלו לי בראש לפני שהיה לי את האומץ לעלות אותן על שפתיי. כן, הייתי אומרת שאני לא יודעת אם אתגייס או לא, שמעתי מגיל צעיר שיש אנשים שמסרבים והבנתי שאני אצטרך לחשוב על זה. אז אמרתי שוב ושוב שאני לא יודעת באיזו דרך אבחר, ובינתיים הלכתי לצווים ומיונים, כדי "לא לסגור לעצמי דלתות". אני חושבת שרציתי להשתכנע. קיוויתי שככל שאני אתקרב לגיוס אני אבין שאפשר לעשות את הניתוק, שאולי מקרוב הדגל השחור המתנוסס מעל הגיוס יתמסמס, שתחושת בטן שאומרת שאסור לקחת חלק תעלם ושיראה הגיוני ופשוט לקחת חלק בטירוף. רציתי כל כך שהכל יעלם כדי שאני אוכל להמשיך, באופן שקט לקחת חלק בחברה הבטוחה שלי ושאתגייס בראש שקט.
אבל ככל שעבר הזמן קרה הדבר ההפוך. כשפגשתי וראיתי את השפעות המצב הביטחוני על שדרות וכשהתאהבתי בעיר ובאנשים התפוגג הרצון להיכנע לאדישות. כשחקרתי רק טיפה לעומק מה קורה בשטחים התחיל לבעור בי הרצון לצעוק בקול שזה לא יכול להימשך.
אני חושבת שאחת מהסיבות שבמשך הרבה זמן לא הייתי מסוגלת להגיד שאני מסרבת להתגייס היא הפחד. הפחד לשמוע את התגובות, הפחד לאבד חברויות, הפחד לעשות משהו כל כך שונה מכולם. אבל יותר מכל – הפחד לדבר. להגיד דברים שאנשים לא רוצים לשמוע. לשבור קונצנזוס קדוש כמו "הצבא של כולם".
אבל ככל שעבר הזמן, שחברה אחרי חברה התגייסה, נספרו החודשים והשבועות עד שנסיים את שנת השירות ויגיע גם זמננו ואני למעשה כבר הגעתי כבר להבנה שאני לא אתגייס. הבנתי גם שזה לא מספיק לי. זה לא יכול להיגמר שם, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. הובילה אותי האדישות של הסובבים אותי, אטימת האוזניים והעיניים, הניתוק שאנשים עושים בין דעות וערכים לבין מעשים. לכן הרגשתי שהמחויבות שלי היא להעלות את הנושא. רציתי שאנשים מסביבי ישאלו את עצמם שאלות, אולי ירגישו מעט לא בנוח עם מה שהם עושים.
כשכבר ידעתי שאני לא רק מסרבת להתגייס אלא הולכת לנסות ליצור שיח סביב הסוגיה חיפשתי את המילים. המילים כל כך חשובות כשאת עושה משהו שהוא כבר לא רק אישי. לא בחרתי לסרב כי זה מה שנוח או נכון עבורי. עשיתי זאת כי אני מאמינה שכך צריך לפעול אדם שלא מוכן לקבל אכזריות וחוסר שוויון בין בני אדם, כך צריך לפעול אדם שלא מוכן לסבול דיכוי של אף אדם אחר.
כשחיפשתי את אותן מילים מצאתי שני דברים. ששינו אותי לתמיד. הדבר הראשון הוא נורא, הוא האמת המכוערת, הוא כל אותם דברים שידעתי במעורפל שקורים. דברים ששמעתי עליהם פה ושם אבל לא התעמקתי בהם. דברים מזעזעים. שאי אפשר לשמוע בתקשורת והמדיה הרגילה כי זה אולי ישבור את העיוורון. דברים שהיה לי קשה להאמין להם, אפילו ממקום ביקורתי כי האמת הזאת היא כואבת מידי. אלו דברים שלפעמים גורמים לך לרצות לחזור למקום הלא מודע, כי היה בו הרבה יותר קל. אבל ברגע שאת מתחילה להיחשף הרבה יותר קשה לך להישאר אדישה. הדבר השני הוא מדהים, חיובי, אופטימי. גיליתי את כל אותם האנשים שלא מוכנים להיכנע לרוע ולאכזריות, לא מוכנים לעצום עיניים. אנשים שמאמינים בשוויון בין בני אדם ונאבקים למענו. נאבקים למען שיפור, למען שינוי ולמען בטחון אמיתי ושלום. כמה מדהימה היא התחושה שאת חלק ממשהו. ומשהו טוב. כמה מחזק לדעת שאת לא לבדך במאבק. כמה טוב לדעת שיש המון אנשים שנאבקים יום יום מאבק ראוי ושהוא למען כולם.
אני רוצה לנצל את הבמה הזו להגיד לכל האנשים האלו תודה ענקית. קודם כל על היותם אנשי שלום שלא משנה מי הם ומאיפה הם, הם לוקחים אחריות גדולה ונאבקים לתיקון העולם. ושנית על כך שתמכו בי , הנחו אותי, חיזקו אותי ועזרו לי לעשות את הצעד הזה ולהיות חלק מהמאבק החשוב הזה. הרי אין פה שני צדדים. לפחות לא מנקודת המבט שלי. יש פה רק בני אדם שיותר מידי שנים נהרגים ונלחמים במקום לחיות. האימה היא של כולם והפתרון שיגיע יהיה הפיתרון של כולם. לא יהיה פתרון חד צדדי, אין מנצחים במלחמות. חייבים לשים לזה סוף.
יהודים וערבים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, אתיופים, רוסים, מהגרים, פליטים… זה בכלל לא משנה. כלום לא משנה. אנחנו צריכים להתאחד על בסיס אחד. אנשים, האנושיות היא התשובה לכל, לא שום דבר אחר – וזהו כמובן לא רעיון חדשני או מקורי, אלא משהו שמרגיש לי שנשכח בימים אלה.
כולנו קודם כל בני אדם, ובהבנה הזו לדעתי טמון הפתרון.
- פורסם בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ
תאיר את כותבת ואני מצטט "צבא שמאפשר לממשלתנו לשמר את המצב הביטחוני הרעוע בנגב המערבי, צבא שמשתף פעולה עם מצור על עזה,"צה"ל משמר את המצב? כאשר צה"ל פועל כדאי לספק בטחון לתושבי עוטף עזה אז אתם קוראים לזה צה"ל מבצע טבח בעזה מצור על עזה? אם יש מצור הוא להגן על האזור מטרור חמאס ואת התנדבת בשדרות בטח את יודעת על ירי הרקטות על האזור בשעה שחמאס משגר רקטות לעבר ישראל חברת החשמל ממשיכה לספק שירות לבתי הרצועה ולמוסדותיה, מקורות מזרימה אליהם מים שישלימו את האספקה המקומית. במקביל נמשכת גם תנועת המשאיות עמוסות הסחורה דרך מעבר כרם שלום מישראל .מאות משאיות עוברות יום יום לזה לא קוראים מצור מצור זה מה שעושה צבא סוריה שם אנשים מתים מרעב סיסמאות הם דבר יפה הסרבנות שלך לא השפיעה ולא משפיעה על הנוער הישראלי אין לנו מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר
אינני מבין איך פצפיסטיפ כותבים באתר עם דיוקנו של צ'ה גווארה.
הוא היה רוצח המונים, ולא ע"י פקודה, אלא מידיו עצמו.
הוא אמר:
"כדי לשלוח גברים למות מול כיתת יורים אין צורך בצידוק משפטי. אלה הליכים של הבורגנים. זאת מהפכה, ומהפכה חייבת להפוך למכונת הרג קרה המוזנת על טהרת השנאה"'
וזה כלום לעומת מה שהוא עשה.
את שותפה לדעתו?