הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 באוגוסט, 2016 5 תגובות

ירושלמי חילוני כבן שישים, הממוקם פחות או יותר במקום החמישי ברשימת הטרחנים המקומית, פגש אותי ברחוב אגריפס ועיניו נצצו כאשר הבחין בקורבן מנומס, כך שיוכל להוציא את נשמתו בשאלות חסרות שחר. הוא ניגש ישר אליי. ישבתי בצל וקראתי ספר, והתפללתי שהוא לא יבחין בי, אבל נסים כאלה אינם מתרחשים במרכז עירנו. הוא אמר, בנימה של טרוניה קצת מעושה, שקשה לו להכיר את הטור שלי שעסק בשבועות האחרונים רק בנעשה בעיר. אמרתי לו כלאחר יד שתמיד היו לו טרוניות על הטור, ולכן אין טעם להמציא חדשות כאשר הוא הבחין בשינוי כלשהו. הוא נעץ בי את עיניו העכורות, נטולות הצבע, גיחך ותוך כדי כך התיז קצת רוק על פניי. נזכרתי במנהגו הנלוז הזה, וקצת התרחקתי, בעצם, צמצמתי את ישותי על ספסל האבן. התמרונים שלי לא קנו לעצמי שלווה וגם לא הביאו להתרחקותו. לבסוף נמלכתי בדעתי, פסלתי תשובות גסות מדי ובחרתי באמת הצרופה. אמרתי לו שפשוט נעניתי לדרישת העורכים להתרכז גם בנעשה בעיר. חשבתי לקום ולהתרחק מהמקום, אבל האיש קלט שאין לי כוח פיזי ללכת משם אפילו מטר אחד. הוא הביע את דעתו המלומדת שהשמאלנות שלי נמאסה אפילו על העורכים, ושאני מציית לגזרות שמשמעותן סתימת פה והגבלת חרות היצירה שלי. כנודניק מקצועי הוא ידע למצוא נקודות תורפה באנשי שיחו, וחשב שגם הפעם קלע למטרה. הריר שנזל מפיו ומאפו לא הפריע לו במיוחד, אבל בהחלט טרד את מנוחתי. כרגיל במקרים כאלה נזכרתי שוב במשלי קרילוב, ובאריה הקשיש שאפילו החיות הנחותות ביותר בועטות בו באין מכלים.

ירושלים הר הבית כיפת הסלע אל אקצה שכונות עיר עמים jerusalemירושלים (צילום: עיר עמים)

לבסוף הלך לו. ידעתי שיש עוד טרחנים בעירי אבל משום מה דימיתי שכבר שילמתי את חובי לחברה. הלכתי למדרחוב שבלבי אני עדיין קורא לו רחוב בן-יהודה. אני עדיין זוכר את נהג המונית המשופם שצייר על רכבו את השלט "סטלינגרד". הוא היה חלק מנופו של מרכז העיר, ואיש לא נעלב מהשלט שלו. סטלינגרד נחשבה למופת של גבורה גם בעירנו של שנות החמישים. באותה תקופה לא השוו את הקומוניסטים לנאצים, ונהגו לראות בפשיסטים הגרמנים את אויבי האנושות כולה. אבל המונית נעלמה ונמוגה מנופו של רחוב בן-יהודה, ממש כמו החנות שמכרה ספרות קומוניסטית וסוציאליסטית בכיכר ציון. מוסדות כמו קפה עטרה וקפה אלנו נכחדו גם הם. התרומה המרכז אירופית לצביונו של מרכז העיר התאדתה לחלל הריק.

לפי שעה עוד מכירים אותי אנשים רבים במרכז, ושאלות כמו "מה שלומך חיים", "לאן נעלם אחיך עוזי" ו"מה יהיה עם הפועל" עדיין נזרקות לעברי. אבל בשנת 2016 השואלים אינם מצפים לתשובה ובדרך כלל גם לא מקבלים אותה. אוהדי הפועל ואוהדי בית"ר נוטים להסתובב בקניונים, בעיקר במלחה אבל גם שם הם רק מיעוט קטן בקרב החרדים, האמריקאים וסתם בני תשחורת שלא ידעו את יוסף. תחושת הזרות שם היא חריפה. הקניון היה יכול לשכון בכל עיר גדולה בעולם, ובהיעדר הקפדה על שמות עבריים לחנויות או לבתי הקפה אין לו ייחוד כלשהו.

כבר התרגלתי לבתי הקולנוע החדשים. אני מעדיף את "סמדר" המיושן והקלאסי, על כל בתי הקולנוע האחרים, אבל גם ל"יס פלאנט" החדש ברחוב נעמי באבו-טור יש חן גדול משלו. האולמות נוחים, ההקרנה מושלמת. את ההרגל הישן ללכת לקולנוע פעמיים בשבוע ויותר שאפיין את כל תקופת נעוריי חידשתי בשנתיים האחרונות. אנחנו פוקדים גם את "סינמה סיטי" הנובו-רישי אבל מעדיפים את אבו-טור.

הגיחות התכופות  לתל-אביב (שבאורח פלא חביבה עליי גם היא) נפסקו לפחות עד ספטמבר. החום והלחות מעיקים פיזית ונפשית, ואני משתדל להימנע מהם. תל-אביב אולי נוחה יותר פוליטית מאשר עירנו, אבל בחיי היום-יום אינני סובל גם בירושלים. מטבע הדברים שאני פוגש או משוחח בטלפון בעיקר עם אנשי שמאל. רובם אמנם מתונים ממני, אבל לפחות בשאלות ההומניסטיות קיימת תמימות דעים. אני יכול להתחבר בקלות עם אנשים שסבורים שלנין היה אסון לאנושות (אם כי אני חולק עליהם) אבל לא עם מצדיקי הכיבוש והדיכוי, או עם אנשי מרכז שאימצו את התפיסות האנטי דמוקרטיות של הימין. כולנו עייפנו כבר מהמאבק הבלתי פוסק נגד הדעות הרווחות בציבור, אבל נחושים לא לאבד את צלם האדם שלנו. חבריי בשפלה (והם הולכים ומתרבים) סבורים שלא ניתן לחיות בעירנו המתחרדת. אני חולק עליהם. בשכונה שלנו גרים חרדים, חלקם מארצות הברית, ואין לי שום תחושה שהם מונעים ממני אוויר לנשימה. גם האנטישמיות היא גזענות, כפי שאינני נלאה לשנן כאן ובמקומות אחרים.

אנשי השמאל העקבי אינם כלבים פבלוביים שניתן לנחש את עמדותיהם מבלי לשמוע אותן. זה נכון לא רק לגבי "עמדות" אלא גם בכל הנוגע לתחושות בטן. אני למשל לא שמחתי לאידו של הנשיא לשעבר משה קצב. הסלידה מהתעללויות בבני אדם היא חלק ממכלול האמונות שלנו. קצב מאמין בחפותו, ובכך הוא שונה מכל בני האדם עלי אדמות. נדמה לי שאפילו בני משפחתו יודעים היטב את האמת. אם ישוחרר, יש להניח שהוא ייקלט בקרב משפחתו הענפה, ואז תיווצר מסביבו טבעת של שתיקה מעובה וזועפת, שאולי דווקא תסייע להשתקמות שלו יותר מלימוד תורה מפיהם של רבנים שונאי נשים. כדי שהדברים יהיו ברורים אומר, שאינני מאמין שקצב חף מפשע, אבל סבור שהגיע הזמן להניח לו לנפשו. יש משהו סדיסטי ברצון הכללי להשפיל אותו בפומבי כאילו חיינו בימי-הביניים. ההכחשה במקרה של קצב היא פתולוגית ומעניקה לו את הכוח להמשיך לחיות. קשה להאמין שהוא יטריד מינית את עוזרת הבית שלו בקריית מלאכי. אם ימעל בהתחייבויותיו כאסיר משוחרר ברישיון, יש להניח שהוא יוחזר לכלא.

כבר טענו כנגדי ברשתות החברתיות, שרק ירושלמים יכולים לרחם על איש כמו קצב. אולי. לא הייתי סורג בכיף ליד הגיליוטינה כפי שעשו נשות פאריס העליזות, ולא מריע לכבוד כריתת ראשם של הנידונים. קצב הפך מנשיא המדינה לאיש מבוּזה, והאשמה נעוצה בו בלבד. הוא איננו קורבן של נסיבות חברתיות אומללות אלא דווקא של פינוק מופרז ותחושה שמגיע לו הכול. אפילו איש כמוהו, המנותק כל כך מן המציאות, מבין שהוא הובס בקרב על "חפותו". ההרתעה היא ממשית, והוכח ששום אדם איננו יכול להתעלל בנשים מבלי להיענש. די לי בכך, גם אם צמאי הדם מהמחנה שלי אינם יודעים שובעה.

  • פורסם בכל העיר, 19 אוגוסט 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. יהונתן לברן הגיב:

    לעניין קצב: החוצפה של העסקן מליגה ז', שלא תרם שום תרומה לחברה הישראלית פרט לתככנות נחותה מן הזן המקובל בקרב האספסוף הליכודניקי, להציג את מועמדותו לנשיאות — מלמדת לא מעט על תפישת המציאות המעוותת של מוישה קצב. אשר לרחמים עליו, אני מציע שברעם ודומיו יחשבו על האופן שבו נהג קצב באחרים שעה שהיה בעמדות שררה. על ברעם ושכמותו לחשוב בראש ובראשונה על האופן שבו היצור חסר המעצורים הזה נהג באחרות — בנשים שהיו כפופות למרותו. לפני שמרחמים על קצב, יש לרחם על הקורבנות. אונס אינו דומה לגניבת ארנק — צלקות הפשע מוסיפות לדמם לעד. על כן צריך שקצב ירָצֶה את העונש שנגזר עליו עד תום. לדידי, שיירקב בכלא עד יומו האחרון. גם הנאנסות ישׂאו את המוּם הנפשי שהקצב-אנס מקרית מלאכי הטיל בהן עד סוף ימיהן.

  2. שפי הגיב:

    למה אתה מסכים שתהיה לקצב עוזרת בית? לך יש? אני לא הרבה יותר צעיר ממנו ובכל זאת אין לי עוזרת בית. אני מנקה לבד, כמו אסיר את תאו.

    http://www.israblog.co.il/98991

  3. ק.א. הגיב:

    אם אין הסכמה (בלשון המעטה) בין יהודים (אלה שיורקים ואלה שלא) על מיהו יהודי ומהי בכלל יהדות אז איזה צורך או תפקיד יכולה למלא לה ה"מדינה יהודית"?… נדמה שבמצב הזה השירות העיקרי שהמדינה היהודית, במתכונתה, מספקת ליהודיה (מיומה הראשון ועד היום) הוא בכך שהיא משמשת (לפחות לרובם) כזירת ההתגוששות שאליה הם מחוייבים (כיהודים?) לשפוך את הנגטיביות, האטימות, האלילות והאלימות שהוכשרנו (תרתי משמע) לאורן – והמדינה רק מחזירה לאנשים את מה שישנו בהם וחוזר חלילה במעגל. לכן יש לשער שלנשום אוויר "חופשי" (חופשי ממה? הכוונה למרחב יותר אנושי?) בישראל (ירושלים או ת"א זה היינו הך) זהו דבר נדיר ובעצם אולי מופיע כאן כמושג שהוא יותר מכל בחזקת משאלת-לב. ישראל במתכונתה אינה בנויה לספק אוויר חופשי כערך שברשות הרבים – לא לאזרחיה ולא לשכניה – והמושג עצמו לא ממש קיים באתוס הייצרי והפראי שלה. זהו מושג זר ולא מוכר, אולי אפילו 'בוגדני' ובזוי בישראל, שיכול להיות רק פרטי, ושעל ההומאניסט לחתור אליו כנגד הזרם בכדי להצליח לחיות אותו בארץ הקודש, למרות הכל. מאמר רלוונטי ביותר.

    • אמיתי הגיב:

      בברלין יש המון , המון אויר חופשי
      הוא עומד שם עדיין חופשי ואילם.
      בטוח שתימצא פרודה של אוויר להעיד,
      שנשם אותה יהודי בהמתינו בלווצובשטראסה
      זמן קצר לפני שנודע לו, שיותר לא ינשום.
      בברלין יש המון , המון אויר חופשי.

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים