הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 באוגוסט, 2016 4 תגובות

לאחרונה שבה ועלתה יוזמת השלום הערבית על סדר היום שלנו, וטוב שכך. ב-30 במאי האחרון, בנאום בטקס השבעתו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אני מבקש להבהיר, שאני מחויב להשיג שלום עם שכנינו הפלסטינים ועם כל שכנינו… יוזמת השלום הערבית כוללת מרכיבים חיוביים שיכולים לסייע לשקם משא ומתן קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים. אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על עדכון היוזמה באופן שהיא תשקף את השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזורנו מאז 2002  אבל תשמור על היעד המוסכם של שתי מדינות לשני עמים". אולם כעבור שבועיים בלבד, ב-13 ביוני, בישיבת שרי הליכוד אמר נתניהו, כי "לא יסכים לעולם לקבל את יוזמת השלום הערבית כבסיס למו"מ בין ישראל לפלסטינים". לעומת זאת, באמצע חודש יולי 2016 ביקרה בישראל משלחת סעודית, בראשות הגנרל בדימוס, אנואר עשקי. המשלחת הסעודית נפגשה עם מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, עם מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי ועם קבוצה של ח"כ מהאופוזיציה "כדי לעודד את השיח בישראל על יוזמת השלום הערבית".

מימין: יאסר ערפאת, ביל קלינטון ואהוד ברק בקמפ דיוויד, 2000 (צילום מסך) camp-davidמימין: יאסר ערפאת, ביל קלינטון ואהוד ברק בקמפ דיוויד, 2000 (צילום מסך)

לאחרונה, גובר הלחץ הבינלאומי על ישראל והפלסטינים לחדש את המו"מ לשלום ביניהם, כגון: יוזמת השלום הצרפתית, בתמיכת 28 מדינות האיחוד האירופי, בדבר כינוסה של ועידה בינ"ל לקידום הסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים.

התסכול הפלסטיני המתמשך מהיעדרו של תהליך כזה, כנדרש למימוש שאיפותיהם הלאומיות במסגרת החזון של "שתי מדינות לשני העמים", הינו אחד הגורמים העיקריים לאינתיפאדה הנוכחית, שהממשלה מתעקשת להפחית בחומרתה, ולקרוא לה "גל טרור" בלבד, כאילו שלקורבנות האלימות הפלסטינית הזאת איכפת, אם הם נפגעו מגל טרור או מאינתיפאדה. ממשלת ישראל משקיעה מאמצים וכוחות רבים במניעת הפיגועים, לפי הסיסמה הידועה: "מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח". בהתאם לכך התבשרנו בימים האחרונים על הקמת נקודות משטרה חדשות ופריסת 1200 שוטרים בכל השכונות הערביות במזרח ירושלים. אולם רבים מגורמי הביטחון והמודיעין כבר הביעו את דעתם, שלדיכוי הטרור הפלסטיני לא די בשימוש בכוח אלא יש צורך לטפל גם בגורם העיקרי לטרור הזה: מו"מ מדיני, שייתן לפלסטינים "אופק מדיני" – תקווה להגשמת שאיפותיהם הלאומיות באמצעות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. גם עבדאללה מלך ירדן, אמר (בראיון לעיתון הירדני, א-דוסתור,ב-15 באוגוסט האחרון), כי "הקיפאון המדיני והרחקת פתרון שתי המדינות רק מגבירים את המתיחות באזור".

גם הציבור בישראל מודאג מהקיפאון במו"מ לשלום ומאי הצגתו של חזון מדיני ברור ע"י הממשלה הנוכחית. ראש הממשלה נתניהו אמנם הכיר בחזון "שתי מדינות לשני העמים" בנאום, שנשא באוניברסיטת בר-אילן, ביום 15.6.09. אולם במערכת הבחירות האחרונה הודיע נתניהו, שהוא מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית כיום. גם בראיון לטלביזיה האמריקאית, ביום 19.3.15, הודיע נתניהו, שטרם הגיע העת לממש את החזון הזה, ושהנסיבות החדשות באזורנו אינן מאפשרות זאת לעשות כיום. אי מימוש החזון הזה, בהקדם האפשרי, בעיקר ע"י פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, וויתור על רוב הכפרים הפלסטינים ביו"ש, שסופחו לירושלים בסוף יוני  1967("ירושלים המזרחית"), מסוכן לא רק לביטחוננו האישי כגורם לטרור הפלסטיני המתמשך אלא גם לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל!

ראויים לציון בהקשר זה דברים, שאמר הסופר עמוס עוז, בהרצאה במרכז הבינתחומי בהרצליה, בינואר 2013 לאמור: "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, יתכן מאוד שכדי לעכב הקמת מדינה ערבית מן הים עד הירדן, תשלוט פה, באופן זמני, דיקטטורה של יהודים פאנאטים, דיקטטורה בעלת סממנים גזעניים, דיקטטורה שתדכא ביד ברזל הן את  הערבים והן את מתנגדיה היהודים. דיקטטורה כזאת לא תאריך ימים. כמעט שום דיקטטורה של מיעוט המדכא את הרוב לא האריכה ימים בעת החדשה. גם בקצה הדרך הזאת, מחכה לנו מדינה ערבית מן הים עד הירדן, ולפני כן אולי גם חרם בין לאומי, או מרחץ דמים, או שניהם!"

על רקע זה מן הראוי להבהיר אחת ולתמיד: קשה להפריז בחשיבותה של יוזמת השלום הערבית, והיא בהחלט ראויה לשמש כבסיס למו"מ לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים. יוזמת השלום הנדונה אושרה מחדש ע"י מדינות ערב בוועידת הפסגה שלהן, בריאד, בירת סעודיה, בסוף מרץ 2007, והיא מורכבת מ-4 העקרונות הבאים:

  • נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ישראל (כולל רמת הגולן, דרום לבנון ומזרח ירושלים) לגבולות ה-4 ביוני 1967.
  • הקמתה של מדינה פלסטינית, ריבונית ועצמאית בכל השטחים הנ"ל (כולל רצועת עזה), שבירתה היא מזרח ירושלים.
  • השגת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת האו"ם מס.194.
  • בתמורה למימוש 3 העקרונות שצוינו יכריזו כל מדינות ערב על סיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ויכוננו יחסים של שלום מקיף עם ישראל.

יוזמת השלום הנדונה מקובלת על כל מדינות ערב ועל כל המדינות המוסלמיות (56 במספר), פרט לאיראן. לפיכך, הסכם שלום המבוסס עליה יביא לישראל, לראשונה בהיסטוריה, הכרה של כל מדינות ערב ושל כל המדינות המוסלמיות בעולם, ושל כל תומכיהן, בעצם קיומה של ישראל, והכרה בינלאומית, לראשונה בהיסטוריה, בריבונות ישראל בירושלים המערבית כבירתה. הסכם כזה יסיים 49 שנות כיבוש ישראלי בשטחים המוחזקים ובעם הפלסטיני היושב בהם.

אין מדובר עוד על רגיעה, הפסקת אש או הסכם ביניים, כמקובל עד כה בין ישראל לפלסטינים, אלא בסיום הסכסוך ובהסכם שלום כולל. אין מדובר עוד בהסכם שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת (כמו הסכמי השלום עם מצרים או עם ירדן) אלא בהסכם שלום עם כל מדינות ערב ביחד. אין מדובר בעוד הצעת פיתרון אקדמית של חוקר או מדינאי או צוות אישי ציבור ומומחים בלתי רשמיים (כמו יוזמת ז'נבה) אלא בהצעת פיתרון של השלטונות הרשמיים של עשרים ושתיים (22 (!מדינות ערב, שכל המדינות המוסלמיות בעולם, למעט איראן, תומכות בה. מקובל לומר אצלנו, שאין אצל הפלסטינים פרטנר רציני לעשיית שלום עם מדינת ישראל. אולם האם 22 מדינות ערביות אינן יכולות להיות פרטנר כזה?! למרות זאת, עד היום לא התחיל המו"מ בנדון בין ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב.

עם זאת, למרות שהיוזמה הערבית, בנוסחה הנוכחי, אינה מקובלת על ישראל, היא לא דחתה אותה על הסף. בעקבות אישורה המחודש של היוזמה הערבית בוועידת הפסגה של מדינות ערב, בריאד, בירת סעודיה, בסוף מארס 2007, הודיע ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, כי "הוועידה בריאד היא בהחלט עניין רציני", וכי ישראל מעוניינת בהידברות עם סעודיה ועם מדינות ערב החפצות בשלום עם ישראל. ואמנם ב-25 ביולי 2007 הגיעו לישראל, כשליחים של הליגה הערבית, שרי החוץ של מצרים וירדן, ונפגשו עם הצמרת המדינית של מדינת ישראל (ראש הממשלה, שר הביטחון וועדת החוץ והביטחון של הכנסת), כדי לפתוח במו"מ עם ממשלת ישראל על מימוש היוזמה הערבית לשלום כולל בין ישראל למדינות ערב. אולם עד היום לא התחיל המו"מ בנדון.

נתניהו חזר והודיע (לאחרונה גם ב-30 במאי האחרון), כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות. ברור שמרבית שטחה של המדינה הפלסטינית החדשה תהיה ביהודה ושומרון, ואמנם ישראל כבר הודיעה בוועידת קמפ-דייויד השנייה, ביולי 2000, כי במסגרת הסכם שלום, היא תהיה מוכנה לסגת ממרבית (כ-90%) שטחי יהודה ושומרון, פרט ל-3 גושי ההתנחלויות הגדולים: אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון. ניתן, אפוא, לנהל מו"מ על העיקרון הראשון ביוזמה הנדונה.

לגבי מזרח ירושלים, ישראל כבר הבהירה בוועידה הנ"ל, שבמסגרת הסכם שלום היא תהיה מוכנה לוותר על ריבונותה בשכונות הערביות שבמעטפת החיצונית של ירושלים. אולם היא מתנגדת בתוקף לוותר על ריבונותה גם בשכונות הערביות הפנימיות של ירושלים, כולל העיר העתיקה. לא כל שכן, שישראל אינה מוכנה לוותר בשום אופן על ריבונותה הבלעדית ב-13 השכונות היהודיות החדשות, שנבנו אחרי יוני 1967 בשטחים מיו"ש שסופחו לירושלים, בהר הבית, בכותל המערבי ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים, הנמצאים כולם בעיר העתיקה ובסמוך לה.

לא ניתן להשיג הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים ללא מו"מ, שכן מטבע הדברים יש לכל צד אינטרסים שונים והשקפה שונה על מהותו הרצויה של הסכם שלום ביניהם. זכותה של ישראל לדבוק בעיקרון של איחוד ירושלים לנצח. אולם מאחר שהפלסטינים דוגלים בעמדה הפוכה, והם נחושים לחלק מחדש את ירושלים, ולכונן בחלקה המזרחי את בירת מדינתם, אין מנוס מלנהל מו"מ לפשרה גם בירושלים. ישראל אף התחייבה לעשות זאת בהסכם אוסלו (13.9.93) במסגרת המו"מ על הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים.

בהקשר זה חשוב לדעת: ערב יוני 1967 היה שטחה של ירושלים הישראלית (המערבית) 38 קמ"ר, ושטחה של ירושלים הירדנית (כולל שטחו של "האגן הקדוש") היה 6 ק"מ, וביחד ("ירושלים השלמה"): 44 קמ"ר. בסוף יוני 1967 סופחו לירושלים לא רק ירושלים הירדנית (6 קמ"ר) אלא עוד 64.5 קמ"ר – אדמות של 28 כפרים, בתחום העיריות של בית לחם, בית ג'אלה, אל-בירה ועוד. כל השטח שסופח מכונה מאז "ירושלים המזרחית", ועליו נבנו 13 שכונות יהודיות חדשות. כך גדלה ירושלים כהרף עין לשטח של 108,5 קמ"ר, ושטחה כיום הוא 126.4 קמ"ר (בזכות סיפוח שטחים נוספים ממערב לעיר).

משום מה הציבור הישראלי ומנהיגיו הרחיבו את הקדושה המיוחסת לירושלים העתיקה (שבתקופת בית שני השתרעה על שטח של כרבע קמ"ר – 250 דונם בלבד), והחילו אותה לא רק על ירושלים המערבית אלא גם על כל השטח שסופח לירושלים בסוף יוני ,1967 כאמור.

מאחר שהכל מסכימים, שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית ביו"ש במסגרת הסדר שלום, אין ולא צריך להיות שום קושי לעשות פשרה גם בשטחי יו"ש שסופחו לירושלים.

לפיכך, העמדה, שירושלים איננה נושא למו"מ ותישאר לנצח בירתה השלמה והמאוחדת של מדינת ישראל, פשוט אינה נכונה ואיננה מציאותית. אולם מסתבר שבמעמקי לבם גם נתניהו וממשלתו מודעים לכך: בדקתי את קווי היסוד של כל ממשלות ישראל ואת כל ההסכמים הקואליציוניים, ושמתי לב, שבניגוד לעבר (בניגוד לקווי היסוד של ממשלות רבין, שרון ואולמרט), ירושלים כלל אינה מוזכרת בקווי היסוד של הממשלות בראשותו של נתניהו (כולל הממשלה הנוכחית) ובהסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם המפלגות המרכיבות את ממשלת נתניהו הנוכחית. קרוב לוודאי, שהשינוי הזה נובע מההבנה, שלא ניתן להגיע להסכם שלום בלי פשרה טריטוריאלית גם בירושלים, וכי יש לתת לממשלה אפשרות לנהל משא ומתן גם בנושא זה. ואמנם כבר בכנס של ועידת הנשיאים בארה"ב, שהתקיים בתחילת יולי 2010, השיב נתניהו לשאלה בעניין עתידה של ירושלים: "יש שכונות יהודיות בירושלים, שבכל תכנית שלום תישארנה במקומן". ברור שכוונת ראש הממשלה הייתה, שיש שכונות יהודיות במזרח ירושלים, שיישארו תמיד בריבונות ישראל. אולם מאחר שראש הממשלה לא אמר ש"כל השכונות היהודיות במזרח העיר תישארנה בריבונות ישראל", האם ניתן להסיק מכך, שלדעת נתניהו, חלק מהשכונות היהודיות במזרח העיר, לא יישארו בריבונות ישראל.

ישראל כבר הודיעה על נכונותה לתת לפלסטינים שטחים חילופיים תמורת השטחים, שאין היא מוכנה לוותר על ריבונותה בהם. גם נציגים בכירים של בית המלוכה הסעודי, אבי היוזמה הערבית, כבר הודיעו שהם מסכימים לעיקרון של חילופי שטחים. בהתחשב בכך, שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר בעולם ליהודים, אך כל גדולי ההלכה היהודיים אוסרים על כניסת יהודים לשם, ושזהו המקום השלישי בקדושתו בעולם למוסלמים, מן הראוי לנהל מו"מ גם בעניין זה, כגון: על כינון גוף בינלאומי שינהל את האתר הקדוש לכמה דתות, ויבטיח את זכויות בני הדתות בו.

גם בעיית הפלסטינים ניתנת לפיתרון במו"מ. אכן לפי החלטת האו"ם  194 יש לכל הפליטים הפלסטינים זכות לשוב לבתיהם הישנים; ועל כך מבססים הפלסטינים את זכות השיבה של הפליטים לבתיהם במדינת ישראל. אולם ישראל הבהירה לפלסטינים בהזדמנויות רבות, שהיא מתנגדת בתוקף למימוש הזכות הנדונה בתחומה אלא אך ורק בתחום המדינה הפלסטינית, שתוקם בשטחים שישראל תיסוג מהם במסגרת הסדר שלום כולל וסופי, מאחר שחזרתם של מיליוני פליטים לתחומי מדינת ישראל תביא לחיסולה של המדינה.

מדינות ערב היו ערות להתנגדות הנחרצת של ישראל למימוש זכות השיבה בתחומי מדינת ישראל, ולפיכך, הן סייגו את מימושה, במסגרת היוזמה הערבית, בשני תנאים, שאינם כלולים בהחלטת האו"ם  194, ומאפשרים מו"מ על אופן מימושה של הזכות הזאת, ולאו דווקא לפי ההחלטה הנ"ל. לפי התנאי הראשון, הפתרון צריך להיות "צודק", דהיינו, במו"מ ישראל תוכל לטעון, שאין זה צודק להחזיר מיליוני פליטים לתחומה. לפי התנאי השני, על הפתרון להיות "מוסכם", דהיינו, ישראל צריכה להסכים לו, ובכלל זה למספר הפליטים שיורשו לחזור ולגור בישראל, אם וכאשר יוסכם על כך; ואין מדובר בתחולה וביישום אוטומטיים של החלטה 194. לפיכך, ברור שגם בעיית הפליטים הפלסטינים ניתנת לפיתרון במו"מ.

ישראל כבר הודיעה על דחיית יוזמת השלום הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית להסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, בטענה שאין תחליף למו"מ ישיר. יוזמת השלום הערבית היא בסיס ראוי למו"מ כזה. אם ישראל תדחה גם את היוזמה הזאת, היא תצטייר גם בעיני תומכיה בעולם כסרבנית שלום, ותיפגע עוד יותר התמיכה בה.

  • ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ הוא מומחה לענייני ירושלים והמקומות הקדושים בישראל.
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. טובה שיבר הגיב:

    שמחתי מאד לקרוא את הציטוט מדברי עמוס עוז שמביא מחבר המאמר וברצוני להרחיב מעט את היריעה ולהביא מספר ציטוטים מפי אותו עמוס עוז כפי שהופיעו במוסף הארץ כמה שבועות אחרי כשלון ועידת קמפ דיוויד. " ראה, 3 שבועות אחרי מלחמת ששת הימים נוסד הועד לשלום ולבטחון. הרעיון של שתי מדינות. אני ואחרים טענו שאם נלך בדרך הזו שאנו מציעים יהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים. למעלה מ 30 שנה טענתי את הטענה הזו. היום אני לא טוען אותה עוד."
    מראיין: בעצם פירוש הדבר שהבחירות האלו (הכוונה לבחירות 2000) הן הבחירות הראשונות שבהן השמאל לא מבטיח שלום. נסיגה, לא שלום.
    ע.עוז: אני יכול העיד על עצמי: אני נסוגתי חד צדדית מדבר שאמרתי במשך יותר מ30 שנה, כי אני הנחתי שאם יציעו לפלסטינים מה שהציע להם א. ברק בקמפ דיוויד הם ישיבו בהצעה נגדית. לא העלתי בדעתי שהצעה של פתרון 2 המדינות והחזרת 97% מהשטח תשמש כהדק של מלחמה נגדנו. הדבר הזה גרם לי לזעזוע עמוק מאד.
    עד כאן דבריו של עוז, ומפליא הדבר שלאחר זמן לא רב שינה עוז את עורו בתהליך מדהים של הכחשה והחל להאשים את נתניהו בסרבנות שלום וכזאת הוא עושה עד עצם היום הזה.

  2. ע.ג. הגיב:

    כמה הערות
    1. הפלשתינים מעולם לא אמרו שתי מדינות לשני עמים. מחמוד עבאס מתעקש להגיד שתי מדינות בלי ההמשך.
    2. באופן מעשי כל מו"מ בין ישראל לפלשתינים גרר אחריו גל טרור נורא ולכן ההנחה שהמו"מ, אם יקרה, יביא לשקט, אינה הנחה בדוקה.
    3. כל זמן שהיוזמה הסעודית (ערבית) כוללת דרישה לפתרון בעית הפליטים בהתאם להחלטה 194 היא אינה יכולה להיות מקובלת על ישראל במיוחד כאשר מבינים את הפרשנות הערבית להחלטה זו.
    4. המחלוקת בירושלים היא על האגן הקדוש. כל זמן שהערבים בכלל והפלשתינים בפרט לוחצים לקבל החלטות הזויות כמו זו שקבלה אונס"קו (שאין קשר בין היהודים להר הבית) ספק אם יש בסיס למו"מ.

  3. דניאל קלטי הגיב:

    בגדול, השאלה היחידה היא: האם קיימת נכונות בעם, לפנות ההתנחבלויות – והאם מסוגל הוא, גם, לפעול בהתאם לכך!

    "תשלוט פה, באופן זמני, דיקטטורה […] בעלת סממנים גזעניים, דיקטטורה שתדכא ביד ברזל הן את הערבים והן את מתנגדיה היהודים. דיקטטורה כזאת לא תאריך ימים"… אולי יואיל ויספר לי עמוס עוז מה, בדיוק, היה פה עד היום (והאם 68 שנה ושלושה חדשים, עבור משטר, אינו נחשב "להאריך ימים"?).

    מה שנכון הוא, שזה לא יאריך ימים עוד הרבה, בהתחשב במלאכת-ההחרבה האינטנסיבית, של כל יחסי-החוץ של ישראל, בידי ה"ליכוד" ושותפותיו. סופנו מתקרב, זה ברור לי לגמרי – והוא מתקרב, בין-השאר, באשמת הרפיון הממאיר, שאחז בכלל פעילותי-מחננו!!

    איה הפגנות-הענק? איה המשמרות, דוכני-ההסברה?

    רק להזכירכםן – בימיו הטובים של מחננו (1978-1999), על הרבה פחות, מן הזוועות הנוכחיות, התארגנו הפגנות בנות מאות-אלפים! קחו, למשל, את ימי-הזוהר של שלהי שנות-השמונים: מדי מספר שבועות, הפגנות-ענק! מדי מספר ימים, דוכנים ומשמרות, במקומות כאלה ואחרים. ואילו היום? שום-דבר. גג, כותבים טוסטוס בפייסבוק. "וואו, עשיתי לייק, זה כמו להשתתף בהפגנה". פחחחחחחחח

    • אמיתי הגיב:

      דניאל שלום. לא במפתיע אתה ציין את השנים עד ל 1999 כשנות שיא בפעילות נגד הכיבוש
      ובעד זכויות ומתן מדינה לפלסטינים.משנת 2000 זה נמצא במגמת דעיכה והיום חוץ מכמה מאות אדוקים לא תמצא תומכים פעילים לנושא. למה?כי בשנת 2000 קרה החלום ושברו . לפלסטינים הוצע מה שלא הוצע להם מעולם והם דחו את ההצעה בדמותה של אינתיפאדה שגבתה חיים של אלפים משני הצדדים. המרצע יצא מן השק. הפלסטינים לא רוצים באמת שלום, לא באמת מעונינים לסיים את הסיכסוך ולא משנה מה תציע להם. הרוב ההגיוני פשוט הניח לסוגיה הזאת
      כסוגיה שאינה פתירה בהיעדר שותף רציני . בכדי להוציא את השמאלנים הסבירים מהספות
      הם צריכים הוכחות מהצד הפלסטיני שיש על מה להילחם ויש עבור מי להתאמץ. עד כה הפלסטינים לא סיפקו הוכחות.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים