ספירה מרכזית בה פועלות הפמיניסטיות הסקנדינביות היא הכלכלית. כדי להשיג את השינוי בספירה זו ולהפחית את אי-השוויון המגדרי, לפי תפיסה זו, יש לפעול באמצעות שני מוסדות לאומיים: המדינה והאיגוד המקצועי.
מדינות סקנדינביה היו מהראשונות שחוקקו חוק שקבע שכר שווה עבור עבודה שווה לנשים במגזר הציבורי. שבדיה הייתה המדינה הראשונה בה נחקק חוק כזה בשנת 1947. ועדות ממשלתיות למען חקיקת חוק לשכר שווה לנשים הוקמו בפינלנד ובנורבגיה בשנות ה-50. בפינלנד, למשל, האיגוד המקצועי הראשי Suomen Ammattiliittojen Keskusjärjestö (או בקיצור SAK), דרש מהממשלה שעלתה ב-1962, לקבוע שכר שווה לנשים בחוק, כתנאי לתמיכתו בה.
ואניה לונדבי-וודין, ראש האיגוד המקצועי הראשי של שבדיה בשנים 2000-2012 (מקור)
אולם, חקיקת חוק רשמי לשוויון בשכר, היא לא הפעולה היחידה של המדינות הסקנדינביות בספירה הכלכלית. שיעורי ההשתתפות הגבוהים של נשים בשוק העבודה, במדינות אלו, הוא תוצר של התערבותן הפעילה של הממשלות השונות, ולא של כורך כמו במדינות אחרות, בעיקר לאחר התבססותה של מדינת הרווחה במדינות סקנדינביה, אשר הצליחה להבטיח רווחה כלכלית למרבית התושבים. כך, לדוגמה, בתחילת שנות ה-70, הממשלה השבדית החלה בהכשרה בתשלום כדי להכין נשים לשוק העבודה, כולל בעבודות שבאופן מסורתי נחשבו לעבודות גבריות. בנוסף, מפעלים ממשלתיים החלו בהכשרה והעסקה של נשים. הממשלה השבדית, גם שילמה "מענקים מגדריים", לפירמות פרטיות שהכשירו והעסיקו נשים במספרים משמעותיים או בעבודות שנשים לא עבדו בהן עד כה, ואף מונו פקידים מטעם המדינה, שתפקידם היה לפנות למעבידים, כדי לעזור לנשים למצוא מקום עבודה.
מדינות סקנדינביה השונות, חוקקו חוקי עבודה שנועדו להגביר את השוויון המגדרי. בשבדיה ובפינלנד חברות עסקיות חייבות על-פי חוק, בהכנת תוכנית שנתית להגברת השוויון המגדרי, בהן הן מפרטות כיצד הן מתכננות לקיים את עקרון שוויון ההזדמנויות בין גברים לנשים, במקום העבודה. כמו כן, המעביד מחויב לערוך סקר שנתי, בו נבדקים פערי השכר בין גברים לנשים בפירמה. בדנמרק נקבע שכל פירמה חייבת להכין תוכנית להגברת השוויון המגדרי בהנהלה ובדירקטוריון, ולדווח מדי שנה על התקדמותה ביישום התוכנית. בנורבגיה, אומבודסמן מגדרי למגזר הפרטי (נציב תלונות הציבור לנושאים מגדריים במגזר הפרטי), נוסד מטעם המדינה בשנת 1985. תפקידו הוא לבדוק יישום מדיניות של שכר שווה, אפליה מגדרית, פגיעה בזכויות מגדריות והטרדות מיניות, במגזר הפרטי.
בשנות ה-80 טענה דרוד דלרופ ששינוי אמתי בספירה הפוליטית יושג רק בעקבות כניסה מסיבית של נשים לספירה זו (היא דיברה באותה תקופה על כך ש-30% מהנציגים בפרלמנט צריכים להיות נשים לשם שינוי משמעותי בתרבות הפוליטית הקיימת). מדינות סקנדינביה השיגו שיעורים גבוהים אלו בספירה הפוליטית, והן מתחילות לממש את העיקרון אשר דלרופ קבעה גם בספירה הכלכלית. הדיונים החמים ביותר במדינות סקנדינביה כיום הם בקשר למכסות מינימום גבוהות של נשים בדירקטוריונים של חברות עסקיות. זאת מתוך הנחה שכניסה מסיבית של נשים לעמדות כוח גבריות תושג רק בעקבות התערבות ממשלתית.
העובדה שבמדינות סקנדינביה כבר קיים חוק שמחייב ייצוג בדירקטוריונים עבור נציגי עובדים, כלומר עבור חברי האיגוד המקצועי, הקלה את חקיקת החוק. התערבות ממשלתית באופן מינוי דירקטוריונים כבר התקבלה בזכות מינוי נציגי עובדים, וכל מה שנותר הוא להרחיב את העיקרון הזה גם לספירה המגדרית. יותר מכך, הצלחת תנועת העבודה ביישום החוק לנציגות של חברי האיגודים בדירקטוריונים היוותה השראה ומודל לחיקוי עבור התנועות הפמיניסטיות במדינות אלו.
נורבגיה היא המדינה המתקדמת ביותר בכל הנוגע לחקיקה מגדרית בספירה הכלכלית. בנורבגיה נחקק חוק שמחייב מכסה של 40% לכל מין בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, כלומר בחברות ממשלתיות ובחברות פרטיות שנסחרות בבורסה. בתחילה, בשנת 2002, ממשלת נורבגיה איימה בלבד, שבמידה והמגזר העסקי לא ימנה באופן וולונטרי 40% נשים בדירקטוריונים לכל הפחות, אזי הממשלה תיאלץ לחוקק חוק שכזה. ההתקדמות הייתה איטית מדי, ולכן החוק נחקק בשנת 2005, תוך ארכה שניתנה למגזר העסקי להארכות, עד שנת 2008. המדינה, בשיתוף עם פירמות פרטיות, מימנה קורסים להכשרת דירקטוריוניות.
מחקר מטעם הממשלה הבריטית, שבדק את שיעורי הנשים בדירקטוריונים, מצא שבשנת 2009, נורבגיה הובילה את שיעורי הנשים בדירקטוריונים בעולם. שאר מדינות סקנדינביה, מדורגות אחרי נורבגיה, אך מפגרות אחריה בצורה משמעותית, שנייה אחרי נורבגיה, נמצאת שבדיה, ואחריה פינלנד, ארצות-הברית לעומתן נותרה הרחק מאחור. על-פי המחקר, שיעור הנשים בדירקטוריונים בנורבגיה עלה בשנת 2011 ל-44.2%. ההצלחה של החוק הנורבגי היא עצומה, בהתחשב בכך שבשנת 2002, שיעור הנשים בדירקטוריונים בנורבגיה עמד על 6% בלבד. לפי הנתונים המעודכנים לשנת 2014, נורבגיה מובילה את שיעור הנשים בדירקטוריונים, כאשר 40.5% מחברי הדירקטוריונים במדינה זו הן נשים, שנייה אחריה היא שבדיה שלה 27% נשים בדירקטוריונים, פינלנד שבה 26.8% נשים בדירקטוריונים ובמקום השישי מדורגת דנמרק עם 17.2% נשים בדירקטוריונים השונים. גם הפעם ארצות-הברית מדורגת נמוך יותר מכל מדינות סקנדינביה.
ההתערבות המוצלחת, בתיקון העוולה שבחוסר ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים, ובמניעת הפיכתם למועדונים לגברים בלבד, גרמה לאיסלנד ולגרינלנד לחוקק חוק דומה (עם תקופת הארכות), החוק שנחקק בגרינלנד (אשר בשליטת דנמרק) בשנת 2014 מתקדם אף יותר מזה שנחקק בנורבגיה, וקובע מכסה של 50% בדירקטוריונים לכל מין.
דנמרק, שבדיה ופינלנד, איימו כל אחת בתורה על המגזר העסקי במדינותיהם, שבמידה והוא לא יצליח להשיג שיעורים דומים, יחוקק חוק מכסות בדומה לנורבגיה. החוק הזה הפחיד את מבשלת הבירה הדנית המצליחה קרלסברג, והיא הסכימה להגדיל את שיעור הנשים בדירקטוריון אצלה ל-40%, תוך שלוש שנים. גם בשבדיה ההפחדה עבדה טוב ושיעור הנשים בדירקטוריונים עלה במהירות. ההצלחה של חוק הדירקטוריונים בתיקון עוולה שהייתה קיימת בספירה הכלכלית בנורבגיה, גרמה לכך שהממשלה הנורבגית, לא הסתפקה בחוק זה, ולאחרונה קבעה יעד מכסה של 40% נשים בקרב הניהול הגבוה והבינוני בחברות ממשלתיות, כדי לשנות את המצב הקיים שבמסגרתו שיעורי הנשים בשכבה הניהולית בנורבגיה, הם נמוכים (דו”ח הוועדה לקידום נשים בשירות המדינה, ע”מ 28).
התערבות המדינה בכלכלה במדינות הללו לא תקפה רק לאליטה הכלכלית, היא לא נוגעת רק לשכבות המבוססות. על-פי "מדד הפער המגדרי" לשנת 2014, בפינלנד, איסלנד ושבדיה הפער הקטן ביותר במערב בין שיעורי ההשתתפות של הנשים בכוח העבודה לעומת שיעורי ההשתתפות של הגברים בכוח העבודה (פער של 4%), לאחר מכן דורגו נורבגיה ודנמרק (פער של 5%). שיעור ההשתתפות האבסולוטי הגבוה ביותר של נשים בשוק העבודה במערב ללא השוואה למצב הגברים היה באיסלנד ועמד על 82%, ואחריה דורגה שבדיה, ולה שיעור השתתפות של נשים בכוח העבודה שעמד על 78%. ארה"ב ובריטניה, דורגו שתיהן בשני המדדים הרחק מאחור (בארה”ב הפער בין שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה עמד על 11% ושיעור ההשתתפות האבסולוטי של נשים היה 67%, ובבריטניה הפער עמד על 12% ושיעור ההשתתפות האבסולוטי עמד על 70%).
התוצאות השוויוניות הללו הן תוצר של השיטה הייחודית שנהוגה במדינות אלו בכל הנוגע לחופשות לידה אותה אסביר במאמר זה, ושל סבסוד מוסדות לגיל הרך במדינות הללו. נינה באנג, שרת החינוך של דנמרק בשנים 1924-1926, שכיהנה כשרה הראשונה בעולם, נאמה וכתבה כבר בתחילת המאה ה-20 על חשיבות השתתפותן של נשים בכוח העבודה ככלי לעצמאותן. משום כך, הדגישה באנג, את הצורך בהתערבות ממשלתית כדי לאפשר לנשים, שעול גידול הילדים נופל ברובו עליהן, לצאת מהבית ולעבוד (באנג הציע, הקמת גנים ציבוריים במימון ממשלתי, כמו גם הקמת מכבסות וקנטינות קומונליות).
ממשלותיהן של מדינות סקנדינביה, הפכו את החקיקה בזכות חופשת הלידה בתשלום למדיניות מרכזית, אשר בעזרתה הן מאפשרות לנשים להשתלב בשוק העבודה. לטענתן, הסיבה ששיעורי ההשתתפות של נשים בשוק העבודה במדינות סקנדינביה הם גבוהים, קשורה למדיניות זו. אורכן של חופשות הלידה בתשלום, במדינות סקנדינביה, הוא גבוה. בשבדיה אורכה של חופשת לידה הוא 16 חודשים. זו חופשת הלידה הגבוהה במערב. את חופשת הלידה ניתן לקחת במלואה או בתור משרה חלקית, באופן רציף או מחולקת על-פני זמן (כך לדוגמה, ניתן לקחת את חופשת הלידה בשבדיה עד שהילד מגיע לגיל 8). בנורבגיה חופשת הלידה היא 10.5 חודשים (ב-80% שכר או 8.5 חודשים ב-100% שכר), באיסלנד 9 חודשים (בשנת 2013 קיצצה ממשלת הימין את אורך חופשת הלידה מ-12 חודשים ל-9 חודשים), ובפינלנד אחרי חצי שנת חופשת לידה לאחד מבני-הזוג זכות לדמי טיפול ביתי שערכם בסביבות 2700 ש"ח עד גיל 3 (זאת בנוסף על קצבאות ילדים ענפות). בארה"ב לשם השוואה, אין כלל חופשת לידה בתשלום.
אולם הייחודיות של שיטת חופשת הלידה הסקנדינבית היא בחופשת לידה ששמורה לאב ולא ניתנת להעברה לאם. שבדיה הייתה המדינה הראשונה בעולם שאפשרה בשנת 1974, גם לאבות לקחת חופשת לידה, ואפשרה להם לחלק אותה בין האב והאם. במהרה הלכו אחריה שאר מדינות סקנדינביה, ואפשרו זאת גם הן.
הבעיה בשיטה זו, הייתה שבפועל מעטים היו האבות שלקחו את חופשת הלידה, למרות הזכאות שלהם. לכן, החליטו במדינות סקנדינביה, שחלק מחופשת הלידה ישמר לכל מין, בלי יכולת להעבירה. כך נוסדה לה חופשת הלידה לגברים, שמכונה "חודש אבא" (Daddy Month). ראשונה שקבעה זאת הייתה נורבגיה בשנת 1993, ולאחריה הצטרפו אליה יתר מדינות סקנדינביה.
נכון לשנת 2015, אורכה של חופשת הלידה הגברית, שלא ניתנת להעברה לבת-הזוג, משתנה ממדינה למדינה. בשבדיה אורכה של חופשת הלידה בתשלום לאבות היא חודשיים, והתכנון הוא להעלות בשנת 2016 את אורכה של חופשת הלידה לאבות ל-3 חודשים (בשבדיה בני-הזוג מקבל גם "בונוס שוויון" כספי במידה והם חילקו את חופשת הלידה בצורה שוויונית). בנורבגיה אורכה חודשיים וחצי (בשנת 2013 אורכה היה 3 חודשים וחצי, אולם ארנה סולברג שעמדה בראש ממשלת הימין קיצצה אותה). באיסלנד אורכה 3 חודשים (ב-2013 אורכה היה 5 חודשים, אך ממשלת הימין קיצצה אותה), ובפינלנד אורכה חודשיים וחצי.
בשנת 2011, כדי להראות דוגמה אישית ולעודד גברים אחרים לקחת חופשת לידה, לקחו שר המשפטים והשר לענייני משפחה בנורבגיה, חופשת לידה של שלושה חודשים. בשנת 1998, לקח ראש ממשלת פינלנד פאבו ליפונן (Paavo Lipponen), שישה ימי חופשת לידה (באותה תקופה, חופשת הלידה שלא ניתנת להעברה לבת-הזוג בפינלנד, עמדה על שישה ימים בלבד. מאז ועד היום היא גדלה).
בירגיטה אוהלסון, השרה לענייני האיחוד האירופי בשבדיה, אמרה בראיון עמה ב- New-York Times ביוני 2010, ש"כעת הגברים יכולים לקבל הכול-קריירה מצליחה ולהיות אב אחראי. זהו סוג חדש של גבריות. מלאה יותר". התופעה בה גברים לוקחים חופשת לידה, כדי לטפל בילדיהם, הולכת ומתפשטת במדינות סקנדינביה. לפי המגזין הכלכלי The Economist – קרוב ל-90% מהגברים בשבדיה לוקחים חופשת לידה. התוצאה של תופעה זו, היא במעורבות גדולה יותר בבית של הגברים במדינות סקנדינביה.
מחקר שערכה כלכלנית בשם אלמודנה סבייה-סאנז (Almudena Sevilla-Sanz) מאוניברסיטת אוקספורד, בקרב בעלים ב-12 מדינות שונות, מצא שהגברים השבדים היו מוכנים להתחלק במטלות ביתיות כמו כביסה ובישול והיו מוכנים לעזור בניהול משק הבית, יותר מבעלים שנבדקו במדינות אחרות. במקום השני במחקר, דורגו הנורבגים. לכן, הגיעה סבייה-סאנז, למסקנה שהשבדים (ואחריהם הנורבגים) הם בעלים טובים יותר.
לא פלא, אם כן, שבמחקר שנערך ע"י האיחוד האירופי, בשנת 2007, על קושי במילוי אחריות משפחתית, נמצא שהנבדקים שענו על שיעורי הקושי הנמוכים ביותר היו בשבדיה, ואחריהם היו מדורגים הנבדקים מפינלנד ודנמרק. השינוי הגדול שחל במדינות סקנדינביה, בתפקידים המגדריים, לא היה פרי מאבקים על תודעה פמיניסטית, אלא תוצאה של שינוי במדיניות ממשלתית, על-ידי התערבות באמצעות חקיקה. בניגוד לפמיניסטיות האמריקניות, חברותיהן במדינות סקנדינביה, לא גרסו שהמדינה היא חלק בלתי נפרד מהסדר הפטריארכלי הדכאני, אשר יש לחשוש ממנו. הפעילות הפמיניסטיות האמריקניות, כתבו ספרים ולימדו באוניברסיטאות, שיש להיזהר מכניסה של הממשלה לספירת ההולדה וגידול הילדים, כיוון שהשפעתה של המדינה עלולה ל"משמע" ול"משטר" את הגוף והמיניות הנשית. לעומתן, שאפו הפעילות הפמיניסטיות במדינות סקנדינביה, להפוך את תחום ההולדה לדאגה פומבית, ובכך לטשטש את ההפרדה בין הציבורי לפרטי, אשר לגרסתן, מונעת פתרונות מעשיים וקולקטיבים בתחומים בהן יש דיכוי נשי. לתפיסה הליברלית של הפעילות הפמיניסטיות האמריקניות, שותף, למרבה הפליאה, הימין הסקנדינבי, אשר סבור שיש להימנע מהתערבות המדינה בחייה הפרטיים של המשפחה. כך, לדוגמה, החלת חופשת לידה שמיועדת לגברים בלבד (כמו גם לנשים בלבד), היא לגרסת הימין בסקנדינביה, פגיעה והתערבות בבחירתו החופשית של הפרט.
ההיסטוריון רוג'ר קלינת ,(Roger Klinth), טען שהשינוי בתפקידים המגדריים בשבדיה, אותה הוא חקר, לא התרחש במקרה, אלא הוא חלק ממדיניות ממשלתית רשמית, אותה הוא מכנה Daddy Policy. לגרסתו, מדובר בפרויקט לאומי, לשחרור גברים ושינוי תפקידים מגדריים, באמצעות הדגשת האבהות. עוד בשנת 1961, כתבה אווה מוברג (Eva Moberg) הפעילה הפמיניסטית השבדית-נורבגית, את מאמרה השחרור המותנה של הנשים, בו גרסה, שהעובדה שנשים הן אלו שיולדות, לא הופכת את גידולם של הילדים לתפקידן של הנשים יותר מאשר של הגברים. לגרסתה, יש להפסיק לקבוע תפקידים שונים לגברים ולנשים. לטענתה: "לגברים ולנשים כאחד יש תפקיד מרכזי והוא של היותם בני-אדם". למאמרה היה השפעה גדולה על מדיניות הממשלה השבדית. בשנת 1968, הממשלה הכינה תוכנית לשוויון מגדרי ושינוי תפקידים מגדריים, והצהירה באומות-המאוחדות שמטרתה לא רק בהשגת שוויון בתחום החינוך והתעסוקה, אלא גם ביצירת "אחריות משותפת לגידול הילדים ושמירה עליהם בבית… הממשלה (השבדית) מודעת לכך שדעה זו נתפסת כמהפכנית ולא מציאותית בעיניהם של נציגים רבים ממדינות אחרות".
בשנים 1970-1971, העבירה הממשלה הוראה לפיה שיעורי תפירה ועבודות בעץ ובמתכת, יהיו שיעורי חובה לשני המינים. כאשר אישרה ממשלת שבדיה בשנת 1974, לראשונה לגברים לחלוק בחופשת הלידה בתשלום, נכתב בהצעת החוק שעברה ש"חלוקת העבודה בין גברים לנשים שמאפיינת את החברה שלנו כיום מקבעת גברים ונשים בתפקידים שונים ומונעת התפתחות חופשית עצמאית. דרישות לשוויון מגדרי, אינן עוסקות רק בשינויים בתנאי הנשים, אלא גם בתנאים של הגברים. השינוי מכוון להגברת אפשרויותיהן של נשים לעבוד ובהגברת אפשרויותיהם של הגברים לקחת אחריות גדולה יותר על ילדיהם". מדיניות זו יכולה אולי להסביר את תוצאות המחקר שנערך על-ידי האיחוד האירופאי בשנת 2008, אשר מצא שבפינלנד אחוז הגברים הגבוה ביותר באירופה אשר דיווחו שאישה מנהלת ואחראית עליהם במקום עבודתם (ל-39% מהעובדים בפינלנד בוסית אישה).
" מדד הפער המגדרי" מלמד אותנו שבמדינות אלו השוויון המגדרי גבוה לא רק בכל הנוגע לשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, אלא גם בכל הנוגע לפערי שכר בין גברים נשים. הפער הנמוך ביותר בעולם, לפי המדד, בין הכנסות נשים וגברים הוא בדנמרק. הפער הנמוך ביותר במערב בהכנסות נשים וגברים לאותה עבודה הוא בנורבגיה (בנורבגיה גם השכר הממוצע האבסולוטי הגבוה ביותר עבור נשים). כרגיל דירוגן של ארה"ב ובריטניה גם בשני מדדים אלו הוא נמוך מאוד.
פערי השכר המגדריים הנמוכים נובעים מכך שפעילות זרם "הפמיניזם המדינתי" במדינות סקנדינביה, פועלים בתוך האיגודים המקצועיים, לשם שיפור תנאי העסקתם ושכרם של הנשים במדינות אלו. הדגשת חשיבותו של האיגוד המקצועי עבור נשים, הוא אלמנט ייחודי לפמיניזם הסקנדינבי, אשר נעלם לחלוטין מהפמיניזם האמריקני. כבר בשנת 1896, השיג איגוד מקצועי של נשים בדנמרק, שהיה מסונף לאיגוד המקצועי הראשי, הסכם לשכר ראוי ותנאים הולמים, במבשלת הבירה המצליחה, טובורג.
האמצעי שדרכו שואפים האיגודים במדינות סקנדינביה, לשפר את מעמדן של הנשים בספירה הכלכלית, הוא על-ידי מדיניות שכר שמכונה "סולידריות". מדיניות שכר זו שנחתמה לראשונה בין האיגוד המקצועי להתאחדות המעסיקים בשבדיה בשנת 1960, והתפשטה במהרה ליתר מדינות סקנדינביה, קבעה בנוסף על הסכמה לשכר שווה בין נשים לגברים במגזר הפרטי, גם העלאת שכר גדולה יותר בתחומי העיסוק בהם השכר נמוך. זאת מתוך הנחה, שלמרבה הצער, את המקצועות הללו מאיישים נשים יותר מגברים. מדיניות זו של "סולידריות", היא הסיבה שבעטיה, פערי השכר במדינות סקנדינביה, נמוכים יותר מבמדינות מערביות אחרות.
התוצאה של החלת מדיניות זו, הייתה בצמצום משמעותי, בפערי השכר המגדריים במדינות אלו. ההנחה של הפמיניסטיות הסקנדינביות הייתה, שהשיטה הסוציאל-דמוקרטית של הסכמי שכר קולקטיבים, יעילה יותר לצמצום פערים מגדריים, מהשיטה הליברלית, לפיה השכר נקבע בחוזה אישי, והאפליה בשכר נמנעת רק באמצעות חוקים משפטיים. לאחרונה, החלו האיגודים המקצועיים במדינות סקנדינביה, לדרוש ולקבל "סכומי כסף לשוויון" (Equality Sums בפינלנד, Equality Purse בשבדיה וכו') שהם סכום כספי, שמוסכם עליו בהסכם הקולקטיבי עם התאחדות המעסיקים, אשר יחולק לעובדים בתחומי עיסוק, בהם קיימים אחוזים גבוהים של נשים שמרוויחות משכורות נמוכות.
בשנים האחרונות, מתערבים האיגודים המקצועיים, גם בנושא של הטרדות מיניות במקומות העבודה. על-פי ההסכם בין האיגוד המקצועי השבדי להתאחדות המעסיקים, בכל מקום תעסוקה, נציג של האיגוד בודק את תנאי הבטיחות, הבריאות והתנאים הסביבתיים. לפי סעיף שהוכנס במיוחד לדרישת האיגוד המקצועי, נציג זה גם רשאי לבדוק ולערוך חקירות, לגבי חשד להטרדות מיניות במקום העבודה. סמכות זו, ניתנה גם לוועדה של האיגוד המקצועי לתנאי עבודה, אשר מוקמת בכל מקום עבודה בו עובדים 50 עובדים ומעלה.
כדי לחדור לאיגוד המקצועי ולפעול מתוכו, למען קידום עניינים מגדריים, לרווחת הנשים הסקנדינביות, שאפו הפעילות הפמיניסטיות במדינות סקנדינביה, להגברת הייצוג הנשי באיגודים. בעקבות קמפיינים שערכו, קבעו האיגודים במדינות סקנדינביה, מכסות של נשים בוועדות האיגוד ובהנהגה. כך לדוגמה, קבע האיגוד המקצועי בנורבגיה, מכסה של 40% נשים, בוועדות ומועצות האיגוד ובהנהגת האיגוד. ראש האיגוד המקצועי הראשי של שבדיה Landsorganisationen i Sverige (או בקיצור LO) משנת 2000 ועד שנת 2012, הייתה ואניה לונדבי-וודין (Wanja Lundby-Wedin). משנת 2011, נבחרה אווה נורדמרק (Eva Nordmark) לעמוד בראש איגוד מקצועי נפרד וקטן יותר בשבדיה (אך בעל 1.3 מיליון חברים), שמאגד את העובדים המקצועיים (איגוד זה מכונה TCO), כך ששתי נשים עמדו בראש שני האיגודים הגדולים בשבדיה. בנורבגיה, נבחרה גרד ליב-ואלה (Gerd Liv-Valla) לעמוד בראש האיגוד המקצועי הראשי Landsorganisasjonen i Norge (או בקיצור LO) בשנים 2001-2007. משנת 2013 נבחרה גרד כריסטיאנסן (Gerd Kristiansen) לעמוד בראש האיגוד המקצועי בנורבגיה. את האיגוד המקצועי המשני יותר בנורבגיה (שלו כ-215,000 חברים), הנהיגו כבר 3 נשים בעבר בשנים 1981-1986, 1987-1993 ו-1996-2006. מיותר לציין, שבארה"ב הפעילות הפמיניסטיות לא מנסות להשתמש בכוחו של האיגוד המקצועי, כדי לשפר את מצבן של הנשים בספירה הכלכלית, וגם לא פועלות לשם הגברת ייצוגן בהנהגת האיגוד.
האיגודים המקצועיים במדינות סקנדינביה, מהווים אמצעי להעצמה של נשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים, בנוסף על אמצעי לשיפור שכרם ותנאי עבודתן של נשים. אוליביה נילסן (Olivia Nielsen), שהקימה את האיגוד המקצועי של הנשים בדנמרק, והייתה חברת ההנהגה באיגוד המקצועי הדני הארצי במאה ה-19, הגיעה לתפקידה ממצב של עוני ודלות. מעמדה הסוציו-אקונומי והסטטוס שלה היו כה נמוכים, שבמהלך שביתה שניהלה במסגרת האיגוד, למען תנאי שכר משופרים במפעל מסוים, בעל המפעל סירב בתחילה לנהל עמה משא-ומתן, בגלל שלטענתו, היא הגיעה "מהרחובות והסמטאות". הצלחתה של נילסן כאשת האיגוד המקצועי בדנמרק, רוממה והפכה אותה מעובדת ענייה, אשר המעסיקים מסרבים לדבר עמה בגלל עוניה והסטטוס הנמוך שלה, לגיבורה לאומית בדנמרק.
האיגודים המקצועיים במדינות סקנדינביה, גם דאגו לקדם את ייצוגן של נשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים ותחומי עיסוק בהם השכר נמוך, במפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. כך למשל, ראש ממשלת איסלנד יוהנה סיגורדרדוטיר (Jóhanna Sigurðardóttir) בשנים 2009-2013 מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הייתה בעברה ראש איגוד הדיילות.
