הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 בספטמבר, 2016 תגובה 1

בצלאל שהה אצל אחותו בראש העין כאשר נמחתה הארץ כמעט מהמפה. הוא העפיל לירושלים עירו, אולי בפעם האחרונה.

ביום הראשון אחרי המלחמה התאכלסה בארץ שלווה מוזרה, ואפילו ציוצי הציפורים נעלמו לזמן בלתי ידוע. איש לא הכריז על הפסקת אש, אבל כל הניצולים ידעו שהסוף הגיע חרף העובדה שאיש מהם לא הצליח לפענח את טיבו. בבתים ששרדו הצטופפו בני אדם, בלי חשמל ובלי אוכל. הגרונות היו ניחרים מאבק ומעשן. מישהו שמע ברדיו הנייד שלו שידור מאנגליה, שניסה להבהיר את משמעות הדברים, הוא הבין שמדינת ישראל נעלמה מהנוף הבינלאומי, ושמועצת הביטחון תתכנס כדי לנסות ולמצוא פתרון לפליטים שנותרו בתוך ההריסות. ראש ממשלת בריטניה הכריז, שאין עוד עתיד מדיני לישות היהודית שנהרסה, ורמז שהאסון הזה התרחש גם בשל העיוורון של מנהיגי ישראל. ראשי ועד שליחי הקהילות היהודיות בבריטניה מחו נגד האינטרפרטציה החד-צדדית, אבל גם הם הבינו שמפעל של יותר ממאה שנים התאדה בשמיים האפורים ורוויי העשן מעל ישראל. יאיר לפיד, ששהה באירופה בזמן המלחמה והנפיק הצהרות פטריוטיות ומנותקות לגמרי מן המציאות, אמר בלונדון שסופה הטרגי של ישראל מותיר ליהודים בישראל ובגולה רק שתי אפשרויות: לנטוש את זהותם ולהתערבב בגויים או לאמץ את הדת האורתודוקסית ולשמור על זהותם באמצעות הקפדה על המצוות. לפי שעה נמנעו צבאות ערב מפלישה לתוך שטח ישראל, בתקווה שהוא ייפול לידם כפרי בשל בלי מלחמה יבשתית. משקיפים בקהיר ובדמשק אמרו לעיתונאים זרים שלישראל נשארו פצצות גרעיניות רבות בתוך צוללות בים התיכון ובים סוף. "מדינה מתה עם כוח הרתעה אדיר", כתב עיתונאי מהשמאל ב"גארדיין" הבריטי.

wwz-jerusalemסוף העולם בירושלים (צילום מסך מתוך הסרט World War Z)

לפני המתקפה הקטלנית נסע בצלאל שמעוני, שרת בבית ספר תיכון בירושלים, לבקר את אחותו בראש העין. כמו רוב תושבי עירנו הוא סבר, שאיומי ההפצצות מכוונים כולם ליתר חלקי הארץ, אבל לא לעירנו הקדושה. הוא ניסה לטלפן לביתו ברחוב הקליר, ליד שערי חסד, אבל לא קיבל תשובה. גם הניידים שבתו, או שמא שבקו לכל חי. בצלאל אהב להתלוצץ, לא תמיד בשיא הטאקט, אבל הפעם ישב ליד החלון והביט לעבר ההרים הרחוקים. עתה נפלו הפצצות גם בפתח תקווה הסמוכה, והבית בראש העין הזדעזע מחמת הרעש וההדף. כמה חתיכות בטון נפלו על שולחן האוכל, שהיה ערוך לכבודו של האורח. בצלאל לא שעה לרעש או לפגיעות הקלות מהתקרה. לבו היה בירושלים. "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", שינן בצלאל משפט מוכר משירו של יהודה הלוי. כאשר התעשת ביקש את סליחתם של מארחיו ההמומים, והתחיל לנסוע מזרחה, לירושלים. ברדיו שלו קלט רק קולות אנגליים מלונדון, והוא ניסה לפענח לעצמו את הדברים. רדיו מקומי מכפר סבא עדיין שידר, וציטט מדינאי עלום שֵם שהשווה את המתקפה על ישראל לאסון פרל-הארבור בדצמבר 1941. "ההפתעה הגדולה", אמר השדר, "היא ההפצצה המאסיבית על ירושלים". במלחמות קודמות נסו רבים לבירה מתוך הנחה שהצדיקה את עצמה, שירושלים מחוסנת מהפצצות אויב. הפעם לא זו בלבד שמערב העיר הפך לתל חורבות, אלא שהעיר העתיקה בתוך החומות שרדה כמות שהיא.

השדר הכביר מלים על התחכום של  האויב לעומת שנים קודמות, ובתוך כמה דקות הגיעה ההוכחה האמיתית. פצצה אדירה הונחתה על גג תחנת השידור, השתיקה אותה לגמרי ואולי גם קטלה את השדר. לבו של בצלאל פעם בחוזקה, עמוד ענן אדיר חסם לא רק את הנוף, אלא גם את דרכי הנשימה. הוא סגר היטב את החלונות והחרדה שאחזה בו פגה מעט. ייתכן שאין לו כבר בית ואולי גם לא משפחה, אבל עליו להעפיל לירושלים עירו בכל מחיר. הוא חייך לעצמו. המליצה הזו על אודות "ירושלים עירי" הייתה חריגה מעט, אבל כך גם הסיטואציה. ליד הכביש לירושלים התבהר האופק במידת מה, ובצלאל נשם לרווחה. הוא הגיע לשולי נמל התעופה בן-גוריון, והבחין היטב שהכול נעלם: המטוסים, המבנים, המכוניות ומגדלי הפיקוח. הרדיו השמיע קולות מהוססים וצורמים, ורק מרדיו דמשק הפציעו שירי מלחמה נלהבים.

בצלאל חווה רגעים קשים מאוד ליד מנזר לטרון שחרב לגמרי. תל החורבות הזכיר סרטים תיעודיים על גטו ורשה. נזיר אחד, שפניו הושחתו, ישב על סלע ובכה. לא היה מי שיאמר לו דברי ניחומים כלשהם. הנסיעה נמשכה, כמה מכוניות שרופות הכתימו את שולי הדרך. עתה נסע בצלאל לאט יותר. היו כמה מהמורות בכביש עצמו, ואפילו פגר של חמור שנקלע למקום. העין המתה שלו ליוותה את בצלאל עד שער הגיא. רוב העצים נעלמו ממורדות ההרים, ותחנת הדלק באתר נשרפה לגמרי. בצלאל קיווה לראות שרידי חיים, אולי כמה ניידות משטרה פעילות אבל שום דבר לא נע בכביש.

הרדיו התעורר לתחייה. תחנה עלומה מאחת ההתנחלויות תיארה את החורבן הטוטאלי בעיר, וטענה שרדיו ריאד הסביר למאזיניו, ששורה של פצצות "נקיות" גרמו להרס הנורא. ניתן עכשיו לנשום את האוויר כמעט בכל מקום, ללא חשש הרעלה, הסיק בצלאל. ליד הפנייה לבית-זית הוא נדהם לראות שוטר במדים. השוטר שהה בביתו במוצא ושרד את האסון שפקד את כל בני משפחתו. הוא היה המום, אבל ניסה "למלא את חובתו". בצלאל הודה לשוטר והמשיך בדרכו. הוא כבר קלט שאפילו מבשרת ציון כבר הוכחדה, כמו רוממה וסביבת התחנה המרכזית. הכביש ליד בנייני האומה (לשעבר) היה פחות או יותר תקין, ובצלאל הגיע בקלות לרחוב הקליר. הרחוב, שכונת שערי חסד הסמוכה ומעונות עובדים א' פשוט נעלמו מעל פני האדמה. גופות ההרוגים התאדו בחום הנורא שנוצר מהפצצות. במה שהיה ביתו לא מצא דבר. רק צעצוע מבד של התינוקת שלו בתיה היה מונח על האדמה כמזכרת עוון לזוועה. בצלאל בכה קצת, אבל הדמעות היו עקרות מול השמיים המתכתיים והשקט המוחלט בשכונה. הוא הלך ברגל לכיכר ספרא, כדי למצוא שם משרד מתפקד, אבל הפקידים נעלמו כלא היו.

בצלאל הבין שחייו המוכרים ושגרתם המבורכת בעצם תמו. גם בית הספר שבו עבד בעשרות השנים האחרונות נמחה מעל פני האדמה. אבל בתוך ההריסות מצא את המורה לביולוגיה דליה בריאה ושלמה אבל מבולבלת לגמרי. הוא תמיד חמד את דליה ועתה נצמדה אליו, וגופה החם הזכיר לו שעודנו בחיים. ברדיו המתנחלים דיבר פרשן דתי על האסון, והזכיר כמה פעמים שרק כמה התנחלויות קרובות לעיר שרדו במלואן. נחמה פורתא חזר השדר ושינן, אבל בצלאל מיאן להתנחם.

  • פורסם בכל העיר, 23/9/16
תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אזרח אחד הגיב:

    חשבתי שמדובר על הקרבות בעיר חלב שבסוריה….
    אח"כ חשבתי שמסופר על 1948…

הגיבו לאזרח אחד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים