הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בספטמבר, 2016 תגובה 1

נסיקתו של דונלד טראמפ בסקרים, לקראת הבחירות לנשיאות בארה״ב, מעוררת רגשות הנעים מגיחוך לפלצות בקרב מרבית מי שיש לה את הפריבילגיה להתפנות לעסוק בחדשות אמריקאיות.  לא כי ההתבטאויות והפרסונה של טראמפ חריגות באופן היסטורי, או אפילו במציאות הנוכחית – ע״ע רודריגו דוטרטה בפיליפינים.  אבל מנהיגים-מפלצות במדינות כמו הפיליפינים לא מפחידים כמו הרעיון שטראמפ יהיה נשיא ארה״ב, שבהינף אצבע יכול לחסל את החיים על פני כדור הארץ.  השאלה שאנו, ויש לקוות ציבור הבוחרים האמריקאי, צריכים להתמודד עמה היא – איך זה יתכן שלארה״ב יש עדיין יכולת כזו במאה ה-21?

דונלד טראמפ, 2016 (צילום: Gage Skidmore) ארה"ב בחירות רפובליקנים trump-penceדונלד טראמפ, 2016 (צילום: Gage Skidmore)

על סוד כסמו של טראמפ עוד יכתבו אי אילו עבודות תזה וספרים, אבל אחד התכנים שחוזר על עצמו הוא הכּנות של טראמפ – "he says it like it is״, והבוז שלו לשפה פוליטיקלי קורקט. רק אנשים כוחניים, נטולי מודעות חברתית מינימלית, חשים שהימנעות מפגיעה בזולת היא סוג של פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות.   אבל לא רק גברים לבנים גזענים חשים שטראמפ מייצג אותם. חלקים נרחבים מהציבור חשים שוושינגטון מנותקת מהם ושנבחריהם משקרים להם; מנופפים בסיסמאות יפות לקראת הבחירות, אך בפועל עובדים רק לקידום עצמם והאינטרסים של בעלי המאה להם הם חייבים.  והאמריקאים לא לבד – כעס ותסכול כלפי אליטות השלטון ניתן לראות גם באירופה, בהודו, באוסטרליה, ובישראל, כלומר גם במדינות בהן המנגנון הדמוקרטי (קצת) פחות שבוי בכיסו של האחוזון העליון.  טראמפ, עד לאחרונה, לא נדרש לתרומות של בעלי ההון הגדולים כדי לקדם את קמפיין הנשיאות שלו. וזו נקודה לטובתו.

מנגד נמצאת הילרי קלינטון, מייצגת בכל רמ״ח איבריה את הקרקס הפוליטי.  קלינטון היא אמנם אישה חזקה ועצמאית, המועמדת-אישה הרצינית הראשונה להיות נשיאת ארה״ב, ובעצמה ידועה במאבקיה למען זכויות נשים. עובדות אלה, המצע של המפלגה הדמוקרטית, ולפחות חלק מעמדותיה החברתיות של קלינטון, היו צריכים לסחוף את העם האמריקאי במסע בחירות מלא תקווה לעתיד טוב יותר.  ובכל זאת, יש תחושה שבסרט הזה כבר היינו ואת סופו אנחנו יודעים, וגם הגיבור – נעבעך – לא מה שהיה.

על איזה סרט קודם מדובר?

קחו לדוגמה את קמפיין הבחירות של הקלינטונים ב-1992.  השמחה והתקווה שהיו באוויר בטקס נעילת הוועידה הדמוקרטית כשעלו לבמה הקלינטונים והגוֹרים הצעירים, עם ילדיהם הקטנים, לצלילי השיר של פליטווד מק ״אל תפסיקו לחשוב על מחר״. ומה הביאה לנו תקופת קלינטון?  ברמה המדינית – תושבי ישראל-פלסטין צריכים לשנוא את ביל קלינטון, אם זה על קידום הסכמי אוסלו שהיו המתווה לכליאת הפלסטינים בבנטוסטנים; ואלה שתמכו באוסלו – על זה שממשל קלינטון לא הפעיל לחץ מסיבי, לאחר רצח רבין, להמשיך ולקדם את ההסכם שנחתם. קלינטון גם בחר להתכחש לרצח העם ברואנדה, וכך מנע התערבות בינלאומית שהייתה יכולה להציל חיי אלפים; ממשל קלינטון הגביר את הלחץ על יוגוסלביה (שהחל בתקופת קודמו), ולבסוף גרר את נאט״ו להפציץ את הסרבים  – הוספת חטא על פשעי מילוסוביץ׳; ממשל קלינטון גם היה מעורב בהפיכה בהאיטי והדחת אריסטיד; והדובדבן בקצפת – הסנקציות על עירק.

ברמה החברתית-כלכלית: ב-1994 הועברה רפורמה בעונשין שהחמירה את הענישה על עבירות קלות וצמצמה את שיקול הדעת של שופטים.  בין היתר, הרפורמה כללה ענישה של three strikes, שמשמעותה מאסר עולם על עבירה שלישית, גם אם זו הייתה גניבת לחם מהמכולת. דיני עונשין הם מדינתיים בארה״ב, והרפורמה הפדרלית היוותה רק חלק קטן, אבל משמעותי, ביצירת תמונת המצב הקיימת היום בארה״ב – שיעור האסירים הגבוה בעולם, עם ייצוג יתר לשחורים ועניים. באותה שנה גם עבר חוק – Don’t Ask Don’t Tell שמירר את חייהם של אלפי גאים בצבא ארה״ב, עד שבוטל ב-2011.  ב-1996 העביר ממשל קלינטון את הרפורמה ברווחה שהגבילה את זמן הזכאות לדמי אבטלה, וחייב אימהות יחידות לצאת לעבודה גם ללא סידור כלשהו לילדיהן.  הרפורמה אף כללה תמריצים למדינות להפחית את מספר המקבלים סיוע פדרלי (דמי אבטלה, תלושי מזון), מבלי לוודא שיש היצע של מקומות עבודה לכל אותם אנשים שאיבדו את הזכאות לתמיכה מהמדינה.  אכן מספר מקבלי סיוע פדרלי צנח פלאים בשנים שלאחר הרפורמה, אבל לא בשל איזה נס כלכלי – פשוט צומצם מספר הזכאים. ב-1999 ממשל קלינטון ביטל את חוק גלאס-סטיגל, שהגביל את סוגי הפעילות של בנקים ומוסדות פיננסים, וכך נתן מכת מחץ לרגולציה של מוסדות פיננסיים והניח את אבן הפינה לקריסה הכלכלית ב-2008.

שלא כמו בתחום המדיני, שיח ציבורי רחב על הנזקים החברתיים-כלכליים של ממשל קלינטון התרחש הרבה לאחר סיום כהונתו של ביל קלינטון, עם ההתמוטטות הכלכלית העולמית של 2008, בתקופת Occupy Wall Street ב-2011, ועכשיו עם Black Lives Matter. אבל ב-2000, פעילי שמאל כמו ראלף ניידר, שמתחו ביקורת על המדיניות הכלכלית-חברתית של קלינטון נתפסו כמשוגעים, רעים, או משביתי שמחה. ומפלגת הירוקים עד היום מואשמת בכך שהדמוקרטים לא זכו ברוב הנחוץ בפלורידה ולהבטיח את ניצחונם בבחירות.

נריץ קדימה שמונה שנים, ועל הבמה מופיע המועמד הכריזמטי ברק אובמה. גם צעיר, גם עם משפחה יפהפייה, והנשיא השחור הראשון – תחילת העידן הפוסט-גזעי (קריצה). קמפיין הבחירות של אובמה סחף מיליונים של פעילים ופעילות, והיו מעט עיניים יבשות בתבל למשמע נאום הניצחון שלו. אפילו קיבל פרס נובל לשלום בהקפה, גם בזכות ההבטחה שנתן  בפראג, ב-2009, שארה״ב מחויבת לעולם ללא נשק גרעיני.  אלא שבתום שתי קדנציות מתברר שלא רק שאובמה הוא הנשיא שצמצם הכי פחות את הארסנל הגרעיני של ארה״ב, אלא הוא גם פיתח ושידרג את היכולת הגרעינית של ארה״ב, ולאחרונה אף הודיע שאינו מתחייב שארה״ב מנועה משימוש ראשון בנשק גרעיני בלחימה פעילה  (New York Times 5/9/2016). זהו הנשיא שהתחייב להוציא את ארה״ב מהמלחמות באפגניסטן ובעירק בתחילת הקדנציה, כשבסופה לא רק שדחה את הנסיגה מאפגניסטן, והמעורבות בעירק וסוריה מעמיקה, ארה״ב מעורבת גם בלחימה בלוב, תימן, וסומליה.  אובמה גם אחראי להרחבה המשמעותית בשימוש בכלי טייס לא מאוישים (כטב״מים) ל״חיסולים (לא כל כך) ממוקדים״, בכל מקום בעולם, של מי שמצאו את דרכם לרשימת ההריגה (kill list); הוצאה להורג ללא דין או דיין.  הנרי קיסינג׳ר לא יכול היה להמציא מדיניות חוץ יותר כוחנית, יותר צינית, מזו של ממשל אובמה.

ומבית? לממשל אובמה כמה הצלחות חשובות: חוק הבריאות, שהוא די גרוע, עדיין מהווה שיפור משמעותי על פני המצב הקודם; וביטול Don’t Ask Don’t Tell עם הכרה גורפת בזכויות האזרח של גאים. שתיהן נקודות ציון חשובות. יש לזקוף לזכותו גם מדיניות אנרגיה יחסית נאורה יותר מזו של קודמו בתפקיד, עם החתימה על הסכם פריז והשקעה באנרגיה סולרית. בהתחשב בהיעדר תמיכה מינימלית בציבור ובקונגרס במדיניות אנרגיה ירוקה, זו אולי סוג של הצלחה.  מאידך, אובמה זכה לכינוי  Deporter and Chief על כך שגרש כשני מיליון מהגרים, יותר מכל נשיא אחר לפניו.  גם אם לאחרונה ניסה לתקן על ידי עצירת גירוש משפחות, וקידום חוק ״החולמים״ (Dreamers Act) שנותן סטטוס תושבות לילדי מהגרים לא חוקיים שגדלו בארה״ב – זה היה מעט ומאוחר מדי.

בנוסף, ממשל אובמה, שיצא עם התחוור עומק המשבר הכלכלי של 2008, בחר שלא להעמיד לדין את קברניטי המערכת הפיננסית (למעט בחורצ׳יק אחד, ממש לא בכיר).  זאת למרות שהיו אשמים ברורים שביצעו פשעים של ממש, כמו הסתרת הפסדים וזיוף בטחונות.  גם צעדים משמעותיים, כגון פירוק בנקים גדולים ופיקוח רב יותר על המערכת הפיננסית, לא ננקטו.  ועוד, מדיניות התמריץ, שהייתה חכמה ממדיניות הצנע שנהג האיחוד האירופי, הופנתה בעיקר לתעשייה ולבנקים. הבנק הפדרלי של ממשל אובמה העניק והלווה מיליארדים לבנקים כדי שיתאוששו, ובתנאי שיזרימו מזומנים לכלכלה ויקלו על בעלי המשכנתאות שאיבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם.  הכסף הגיע לוול סטריט ולבנקים, אך רק קומץ בעלי בתים ניצלו, ולא הייתה צמיחה משמעותית במקומות עבודה ובבתי עסק קטנים.

לא מפתיע אם כן שהמערכת הפיננסית התאוששה במהירות בעוד שיתר האזרחים דשדשו, ועודם מדשדשים, בכלכלה הרעועה.  בצדק או שלא בצדק, מיחסים את הסלחנות הרבה של ממשל אובמה כלפי המערכת הפיננסית לתמיכה המשמעותית שהוא ומנהיגות מפלגתו (הילרי קלינטון ביניהם) קיבלו מהמנהיגות הכלכלית, ששולבה באופן אקטיבי בתהליכי קבלת ההחלטות.  המפלגה הדמוקרטית היום מזוהה יותר עם וול סטריט והמערכת הפיננסית מהמפלגה הרפובליקאית.  זו האחרונה מזוהה יותר עם תעשיינים ובעלי הון גדולים כגון שלדון אדלסון והאחים קוק (Koch) שאינם פיננסרים. אך מבחינת יחסי הון שלטון – זו נבלה וזו טריפה. ולכן עבור הבוחרים שמאסו במס השפתיים העונתי ממנהיגי שתי המפלגות, דונלד טראמפ – שלכאורה לא זקוק לתורמים, ולכן מחויב רק למי שבחר בו – נראה אלטרנטיבה קוסמת.

אז אם נחזור לשאלה הראשונה – איך זה יתכן שלארה״ב יש עדיין יכולת גרעינית שיכולה להשמיד את העולם במאה ה-21? התשובה היא שמבחינת מדיניות חוץ אין הבדל של ממש בין רפובליקאים לדמוקרטים.  אלה וגם אלה עשו ועושים הכול כדי לשמר את העליונות הצבאית המאסיבית שיש לארה״ב, אם מכוח ההרגל, אם מתאוות כוח, ואם מתאוות בצע – ארה״ב היא סוחרת הנשק הגדולה בעולם, והיא דואגת שתמיד יהיו שווקים למרכולתה.   וגם במדיניות הפנים ההבדלים בין רפובליקאים לדמוקרטים פחות משמעותיים מכפי שנדמה בזמן בחירות נשיאותיות, משום שבסופו של דבר הקונגרס והסנאט הם הגוף המחוקק ובידיהם הארנק הציבורי, ונבחרי הציבור במוסדות אלה תקועים עמוק, עמוק בכיסיהם של לוביסטים. ולכן, כל עוד שיצור נשק הוא מקור הכנסה משמעותי כמעט בכל מדינה ומדינה בארה״ב, הסיכויים שבית הנבחרים האמריקאי יצמצם את הפיתוח והסחר בנשק די נמוכים.

יש דרך אחת להתנגד להגמוניה האמריקאית – לבחור שלא להילחם, או כמו שאמרה ננסי רייגן – Just Say No.  האמריקאים יודעים זאת היטב ולכן כמעט תמיד הם בצד המסכל של הסכמים שיביאו לשלום. כמעט…

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. צדוק התקוה הגיב:

    אמריקה חלשה בעולם אמריקה נהרסת מבפנים גב קלינטון הובילה מדניות גרועה כנ"ל אובמה התוצאה האמריקאים מחפשים קאובוי שיחזיר את הכבוד לארצות הברית מי שהבין את זה היה טראמפ הילרי לא מייצגת את המעמד הביניים היא יותר מייצגת את העשרים הדשנים של אמריקה האם טרמפ יהיה נשיא לא ניתן לדעת אבל אסור לזלזל בו כאשר הוא מדבר נגד המהגרים הלא חוקים יש לו בקרב העם הפשוט אוזן קשבת כי קיימת אבטלה בקרב האמריקאים מפעלים עברו לסין ולאסיה האדם הפשוט לא אכפת לו דמוקרטים או רפובליקנים אכפת לו פרנסה בתוכנית ששודרה בזמנו בערוץ 10 אמר אחד הדוברים מעולם לא הצבעתי לרפובליקנים אבל היום כאשר נסגר המכרה ואין לי אוכל לילדים אצביע לראשונה בחיי לטרמפ

הגיבו לצדוק התקוה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים