קשה לנבא טובות ומכוער לנבא רעות בערב ראש השנה. כפי שכולנו יודעים השנה לא באמת הסתיימה והשנה החדשה איננה עוד באופק. יש לנו חג דתי, ולא שנה חדשה. כל זה אינו גורע דבר מיופיו המיוחד של ראש השנה. מהיעדר סיבות אמיתיות לחגוג, אין לנו אלא לשמוח בחיים עצמם, בריטואלים שחוזרים על עצמם בכל שנה, באיזו רכות כמעט מוסיקלית הקיימת באוויר, בעיקר בעירנו. חשבון הנפש השנתי הוא, לעומת זאת, מיותר. לא קרה דבר משמעותי לא בעיר ולא במדינה. בכל יום נושמת חברה שלמה לרווחה, על כך שלא פקד אותנו אסון מעשה ידי אדם. על פִּגעי הטבע אנחנו לא מרבים לחשוב. הירושלמים הם לא רק הזויים וחולמים, אלא גם מעשיים וקרי רוח. לרבים מאיתנו יש מנטאליות של המתאבד מניו-יורק, שקפץ ממרומי האמפייר-סטייט בילדינג. מישהו צעק לו מחלון בקומה העשרים:"איך אתה מרגיש, ברנש?", וזכה לתשובה הקלאסית: "עד עכשיו הכול בסדר".
איש קופץ מבניין (מקור)
הנתונים הם מאוד קשים. החברה האזרחית שלנו נחמסת בידי קנאים לאומנים ודתיים, והמדינה מאבדת צלם אנוש. לתהליכים האלה יש מחיר מדיני ואפילו כלכלי. האליטות באירופה מתבוננות בנו במיאוס מוחלט, ואנחנו מתעסקים בליצנית הזאת, מירי רגב. למה נצפה לקראת השנה הקרובה, אפילו אם היא בעצם מתחילה בינואר 2017? אנשים שאני מכיר היטב חולמים על הגירה לארצות ניכר. הם בעיקר דואגים לילדים, ואפילו לנכדים. אין טעם לשנן באוזניהם את משלי קרילוב, בתרגומו המדהים של חנניה רייכמן:"אדם חרוץ ובעל יד עובדת/לא בנקל נפרד מארץ המולדת/אבל בטלן בלתי נחוץ/תמיד חולם על ארץ חוץ". ישראלים החולמים על ארצות חוץ בשנת 2016, רחוקים מלהיות בטלנים. רבים מהם אנשי ונשי אשכולות, שמתעבים את החיים בחברה שיש בה כל כך הרבה סממנים פשיסטיים. המציאות עלולה לאכזב אותם. בארצות הנאורות יותר לא מחכים למהגרים, אלא אם כן הם עשירים, או שיש להם מיומנות מיוחדת. גיחה לאירופה היא בהחלט מענגת, אבל הדרכון והכרטיס חזרה הביתה מקנים לנו את הביטחון ליהנות מאוצרות התרבות במערב. אני אף פעם לא מתגעגע לישראל, שלא לדבר על הממסד הישראלי. אבל בלי ירושלים אין לי חיים. ההתחרדות אצלנו היא עובדה קיימת, שאין טעם להתעלם מקיומה או ממשמעותה. מי שמראה של יהודי חרדי מעורר אצלו חלחלה, מוטב לו שיעבור לתל-אביב, וינטוף זיעה שמונה חודשים בשנה; אבל מי שהאנטישמיות טרם דבקה בו והרעילה את דמו, מבין שהחרדים הם חלק חשוב מעירנו, ושרבים מהם רוצים לקיים את אורח חייהם לצד הציבור החילוני ולא במקומו.
הפשיסטים הדתיים יותר מפחידים, ורובם מגיעים לעיר ממקומות אחרים, מההתנחלויות הממאירות או מערי השדה בדרום הארץ. אם נימלט מהם, לתל-אביב או לארצות המערב, העיר שלנו תופקר והמסורת העשירה של החילונים פשוט תימחק. אסור לנו לוותר על הנוף, על האוויר הנהדר, על זיכרונות ילדותנו ועל ההוויה שהורינו יצרו כאן. השנאה לירושלים היא אופיינית בחוגים מסוימים, והיא נובעת מרפיסות, או מלאומנות חילונית קנאית (למה "הם" לא הולכים לצבא), ולעתים מאימוץ סמלים אמריקאיים מבלי להבין את מהותם ואת תוכנם. בסיורי הנרחב הראשון בארצות הברית נדהמתי מעוצמתה של הדת בארץ החופש. אמנם קיימת הפרדה בין דת ומדינה, אבל הארץ מוצפת בתכנים דתיים מכל הסוגים. מיליונים הולכים לכנסיות ומאזינים לתחנות רדיו המפיצות דרשות ושירי דת. רוב חברי הקונגרס האמריקאי (בית הנבחרים והסנאט) מגדירים את עצמם כנאמני כנסייה דתית כלשהי, ומי שמגדיר את עצמו כ"אתיאיסט" הוא כמעט מנודה.
בעירנו קיים ציבור חילוני חזק, ויש גם דתיים רבים שאינם מאמצים את הגזענות כלפי ערבים ומזרחים. הציבור הזה מסוגל להקים מחדש מוסדות של עזרה הדדית ושל הנחלת תרבות, ובעיקר להבין שהממסד העירוני של ניר ברקת הוא אויב רעיוני וכוחני.
אני מאחל למוסדות תרבותיים כמו תיאטרון ירושלים, הסינמטק, קולנוע סמדר ואגודות ספורט כמו הפועל קטמון ובית"ר נורדיה להצליח ולשגשג גם בשנה הבאה, ומקווה שפליטים שעזבו את עירנו לערי השפלה יתעשתו וישובו הביתה. יש לקוות שהציבור החילוני כאן יתארגן לקלוט ירושלים חוזרים ולהעניק להם סביבה אורבאנית וחברתית נאותה. אני מקווה שנוכל לשפר את היחסים עם הציבור הערבי בלי כוונות סיפוח ולהגן עליו מפני פלוגות הסער של "להב"ה" המשתוללות בעיר באין מכלים. יש לקיים דיאלוג עם הערבים בעיר על בסיס שוויוני לגמרי ולהגדיר ביחד איתם את האינטרסים משותפים וגם את האינטרסים המייחדים את שני העמים החיים כאן. יש לנו מה למכור לבני עירנו מכל הזרמים והגוונים, מבלי שנחלום אפילו על כיבודים ועל משרות. המאבק נגד גזענות ונגד אפליה מצריך גיוס רחב של המזרחים בעיר. עידן "ההתנשאות האשכנזית" התנפץ על סלעי המציאות והותיר לנו בחירה חד-משמעית בין היסחפות אחרי המטורפים שימיטו עלינו את איבת כל העולם המשמעותי מבחינתנו, לבין השבת מלחמה שערה. בני דורי כבר אינם מסוגלים לנהל את המאבק למען הנאורות; אבל הם יכולים בהחלט לתמוך בו ולספק לצעירים יותר תחמושת רוחנית ורעיונית.
תצאו אפוא לחוצות העיר, תשאבו את האוויר המבושם בהרים שמסביבה, ותתחילו להאמין בעתידנו כאן. יש כמובן גם תרחישים מנוגדים, שאחד מהם שטחתי כאן בשבוע שעבר. החזיונות מטילי האימה רק מחדדים את הצורך בפעולה לפני האסון. כמו שכתבתי כאן בשלושים ואחת השנים האחרונות, די לנו לטייל ליד בתי הספר התיכוניים, לראות את הילדים משחקים בחצר ולדמיין אותם מקפדים את חייהם בסמטאות עזה או חברון. השחצן סגול-השיער סבור שהוא שליט העולם, אבל למעשה הוא עומד בראש מדינה קטנה שיש לה אינטרס קיומי בהשגת שלום ועושה הכול כדי למנוע שיחות רציניות עם הפלסטינים. לכן עלינו להקים מבנים חלופיים משלנו, ולא להסתפק במסיבות רעשניות במרכז העיר שרק מסיחות את דעתנו מהמשימות העיקריות.
הממשלה כוללת שר "לענייני ירושלים" שתפקידו העיקרי הוא לקדם את האוכלוסייה היהודית ולהצר את צעדיהם את הערבים. יבוא היום והמשרד הזה יהיה רק מזכרת עוון לפשעיה של ממשלת הליכוד, שאליה חבר ברקת בגלוי.
העתיד הוורוד הוא רק אוטופיה, אבל האלטרנטיבה היא אסון כבד לכל מי שחי כאן. יש לנו אפשרות בחירה ודרכי פעולה כדי לסכל את הקטסטרופה ולבנות גשרים בין האוכלוסיות השונות בעיר. מי שרוצה שלום ושגשוג לכולם הוא "בוגד" ושוחר חורבן ודיכוי הוא "פטריוט"? הגיע הזמן להתנער משטיפת המוח הלאומנית ולהנחיל לילדינו ערכים אחרים.
- פורסם בכל העיר, 30 ספטמבר 2016
