הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 בנובמבר, 2016 תגובה 1

אז למה לנסוע כדי לדבר על הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים דווקא בחו"ל? זהו נושא שעלה לכותרות, בעקבות נאומו החשוב של חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, באו"ם. ממש באותם ימים בהם אני עצמי נסעתי לדבר בצרפת על הסירוב שלי.

לפני הנסיעה שקלתי ושאלתי את עצמי האם ומדוע להיעתר להזמנה לדבר בחו"ל. החלטתי לנסוע כי הכיבוש הוא אינו בעיה מקומית שלנו בלבד, אלא, כמו כל מקרה אחר של הפרת זכויות אדם, מדובר בבעיה הומנית כלל עולמית. החלטתי לנסוע להמשיך להיאבק למען סיום הכיבוש מתוך אמונה שלמה שיש אלטרנטיבה לא צבאית ואלימה, מתוך מקום שלא מוכן לוותר על השלום. כפי שאמרתי ביום בו קיבלתי את הפטור מהצבא, המאבק שלי מעולם לא היה מאבק לשחרור מצה"ל. הוא היה מאבק לסיום הכיבוש.

תאיר קמינר עם משפחתה בכניסה לבקו"ם, ינואר 2016 (צילום: אקטיבסטילס) סרבנית סירוב מסרבות כיבוש מצפון tair-n-famתאיר קמינר עם משפחתה בכניסה לבקו"ם, ינואר 2016 (צילום: אקטיבסטילס)

אסור לנו לאבד את התקווה ובאותו זמן יש להסתכל למציאות בעיניים. 49 שנות הכיבוש עברו להן בשקט יחסי – בכל מה שנוגע לחברה הישראלית. חגי אלעד ציטט בנאומו את מרטין לותר קינג ואמר "אנחנו יודעים, מניסיון מר, שחירות לעולם אינה ניתנת על ידי המדכאים". השקט הזה נותן לנו, המדכאים, אור ירוק להמשיך לדכא, ללא השלכות רבות מדי וגם את הזמן להחליט מתי לשקול אלטרנטיבות. "חכו", אומרת ישראל, "לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים". ומרטין לותר קינג משיב ש"חכו" משמעו, כמעט תמיד, "לעולם לא". והוא מוסיף, "זה תמיד הרגע הנכון לעשות את מה שנכון לעשות" ועכשיו הזמן לעשות.

החלטתי לנסוע לדבר בצרפת עוד לפני שקראתי את נאומו של חגי. חשבתי שזו חובתי. להיאבק גם בחוץ. חשוב לדבר בפני כל מי שמוכן לשמוע. להגיד שממשלת ישראל מבצעת פשעים וגם לספר שיש מאבקים לא אלימים אל מול הפשעים הללו בתוך החברה הישראלית.

כמובן שחשוב לפעול בארץ, וזאת עשיתי, ועדיין עושה. אבל לצערי, ישנה תחושה שרבים לא רוצים לשמוע. הרבה שנים של פחד ושנאה מובילות לכך שהרוב בישראל לא רוצה או לא יכול לראות את האחר, מרגיש מאוים עד כדי כך שאינו רואה שיש עוד קורבנות, שמצבם חמור אף יותר, לא יכול לתאר לעצמו איך זה לחיות בגדה המערבית, במזרח ירושלים או בעזה.

אנחנו מלאים בכל כך הרבה שנאה שלא אכפת לנו מסבלם של בני האדם מעבר לגדר רק משום שהם אינם "אנחנו". ה"אנחנו" הזה מנצח את היותנו בני אדם. לכן, חשוב לדבר גם מחוץ לישראל. אי אפשר לתלות את כל תקוותנו לסוף הדבר האיום הזה בדעת הקהל הישראלית. ואנחנו צריכים לחץ בינלאומי שאולי יאיר את העיוורון שפיתחנו פה. חשוב לדבר גם בחו"ל כדי להראות לעולם השותק את הפשעים שנעשים כאן נגד זכויות אדם בסיסיות בחסות ממשלה של מדינה "דמוקרטית". חשוב להבהיר שביקורת על ממשלת ישראל היא איננה אנטישמיות. קטלוגה ככזו היא חלק מתעמולה הישראלית שמנסה למחוק את פשעי הכיבוש. וחשוב גם להגיד שהחלוקה לפרו-ישראל או פרו-פלסטין היא חלוקה אשלייתית, עוד שקר שבא לפלג אותנו.

כל מי שתומך או תומכת בפתרון מדיני, בהפסקת הכיבוש, המתנגדות להפרת זכויות אדם, כל מי שלא נשארת אדישה ופועלת היא פשוט בת אדם. מוסרית ובעלת ערכים. קידום השלום והפתרון יטיב עם כולנו. ישראלים וגם פלסטינים.

כשאני חושבת על זה,  הטיעון שצריך ל"השאיר את הכביסה המלוכלכת בפנים" לא ממש תופס. כי הרי אנחנו עצמנו שואלים שוב ושוב את השאלה: "איך העולם שתק", איך ראו ולא עשו כלום – בזמן  הזוועות שעברו עלינו, היהודים, בזמן השואה.

עדיין אנשים רבים ממהרים להתנגד להתערבות וביקורת בין לאומית על פשעי הכיבוש, זאת מכיוון שהתערבות זו עלולה לפגוע בכוח השליטה שלהם. הנאום של חגי אלעד היה מצויין, והסערה שהתעוררה סביב בצלם כתוצאה ממנו רק מראה לנו כמה מפחדת הממשלה מהתעוררות בין לאומית. התעוררות שיכולה לסיים את השליטה הישראלית בפלסטינים.

אולם אנחנו לא דיברנו ארוכות במשך השהות שלנו בצרפת (במפגשים שנערכו בפאריס, ננטר, נאנט ורסה) על עוולות הכיבוש עצמו. לא הבאנו נתונים סטטיסטים ולא מספרים על הריסות בתים או רצח ילדים. אנחנו דיברנו על התנגדות, על הסירוב ועל הפעילות שאנחנו עושות למען קידום השלום וסיום הכיבוש. עומר סעד דיבר על השימוש במוזיקה ככלי לקידום השלום. סיפרנו את הסיפורים האישיים שלנו ודרכם דיברנו על המציאות בארץ ואיפה נמצאת התקווה.

העניין המשונה הוא שבמקומות הללו, כשפתאום אני מוצאת את עצמי מייצגת את ישראל אבל מדברת על סירוב והתנגדות לשלטון, מדברת על הפעילות של רשת "מסרבות" ועל כך שביבי לא מייצג את כל הישראלים. אנשים חוזרים ואומרים לך כמה הם מופתעים ודווקא לטובה. איכשהו את מוציאה את ישראל באור חיובי.

מכל מקום אני לא נסעתי לייצג את ישראל, לא לטובה ולא לרעה. באתי מסיבה אחת ברורה. לנסות להפיג את האדישות, להוביל להתעוררות ולפעולה. אני מזדהה עם חגי אלעד שפתח את נאומו במילים: "הדברים שאני עומד לומר לכם לא נועדו לעורר בכם תדהמה. הם כן נועדו להניע אתכם". באו"ם או בצרפת, בארץ או בעולם. בואו לא ניתן לעוד חמישים שנים לעבור בשתיקה. בואו נעשה.

  • פורסם בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ
תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. דני הגיב:

    ותבין ששינוי נולד משכנוע ההמונים בצדקת דרכך ולא בהפעלת לחץ של מדינות זרות שלהן אינטרסים הזרים לאינטרס של תושבי הארץ הזו.

    יום אחד תאיר תבין שאין שמץ דמיון בין השואה ושתיקת העולם אז למה שקורה כאן היום. ושאם כבר העולם שותק מול אונס היזידיות בעיקר והטבח ההדדי בסוריה, המזכיריםם הרבה יותר את השואה ממה שקורה כאן, והעולם שותק וגם תאיר שותקת.

    יום אחד תאיר תבין…

הגיבו לדני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים