הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בנובמבר, 2016 2 תגובות

שוטטות ארוכה בשוק מחנה יהודה בתחילת השבוע העלתה, שהמוכרים והקונים שותפים בתחושת אופוריה שלא ידענו כמוה מאז שבית"ר זכתה לראשונה בגביע המדינה בשנת 1976. הליכוד ניצח שוב, הפעם בבחירות לנשיאות במעצמת העל היחידה בעולם, ומבאסטת ירקות אחת בקע קול ירושלמי קלאסי שקרא לעברי: "חיים, מה תעשו עכשיו". אחרי שנים כה רבות עם בנימין נתניהו אני מחוסן לגמרי מפני הטחות כאלה, מה גם שהאיש חייך אלי בחיבה גלויה. תמיד הסתדרתי היטב עם אנשי השוק, ואף הופעתי בפני פורומים של בעלי החנויות והבאסטות כדי להסביר את עמדותיי. איש לא הסכים אפילו להברה אחת, גם בנושאי כדורגל, אבל חילוקי הדעות היו ידידותיים ומנומסים. לכל המתנשאים אני מבקש לומר, שתומכי מנחם בגין בשוק הם אולי לאומנים, אבל הרבה פחות גזענים מהאלפים שצעקו בעצרת הניצחון של אהוד ברק (1999) "רק לא ש"ס" וגרמו לציונות המתונה נזק בלתי הפיך.

שוק מחנה יהודה ירושלים ימין שמאל (מקור) mahane_yehuda_market_ap_031שוק מחנה יהודה (מקור)

נראה שתומכי דונאלד טראמפ בעירנו (שמעתי התבטאויות כאלה גם במקומות אחרים בעיר) חגגו מוקדם מדי, ולדעתי יגיע לבית הלבן בינואר מנהיג שאין לו שום יחס אמיתי לישראל. אבל שמחתם לא נבעה מאהדה להתנחלויות אלא מהתבוסה שנחלו הליברלים ואנשי התקשורת בארצות הברית. האירוניה הגדולה בתמיכת  מזרחים בטארמפ נובעת מכך שהם בעצם מאמצים את תפיסתם של בוחריו על עליונות הגזע הלבן נגד השחורים, ההיספנים ושאר בני המיעוטים. אם זה לא מוצא חן בעינינו, אנחנו יכולים לשתות את מי הים התיכון, כפי שנהג לומר יאסר עראפת המנוח. בעיניהם ההיסטוריה של המהפך שחולל מנחם בגין בשנת 1977 חוזרת על עצמה. השנאה לצביעות הליברלית ולתקשורת עוברת בשוּק על גדותיה. הם אינם מאמינים בפרשנים, בזים לסקרים, והיחס שלהם לברק אובמה הוא עוין. הדיבורים על רפורמת בריאות רדיקלית שהנשיא המכהן ניסה לחולל לא נוגעים להם בכלל. השם האמצעי שלו "חוסיין" לא רק מחשיד, אלא מרשיע אותו.

אשר להילארי קלינטון, היא נחשבת בשוּק לאשת מרצ מובהקת. למען האמת, מנהיגי מרצ הם קדושים לעומתה, גם בעיניי. השותפה הגדולה של בעלי ההון לא שכנעה כלל בהגנה המתוקשרת על "המיעוטים", שכאמור לא מעניינים כלל את אנשי הליכוד בפרט והימין בכלל. נאום הפרידה שלה מהפוליטיקה, שכל כך הרשים את מדליקי הנרות לזכר יצחק רבין המנוח ואת ח"כ זהבה גלאון, עורר בהם בוז מוחלט. "אבוי למנוצחים", כך חושבים בכל העולם וגם כאן. פרשנים בינלאומיים וישראליים מעדנים עתה את הסגנון כלפי הגזען הלבן שנבחר, ובהדרגה יבצבצו גם המאתרגים למיניהם, שיוכיחו שטראמפ טוב לעולם ואולי גם לישראל. לא רק בני המיעוטים הובסו בארצות הברית, אלא גם הבורגנות הליברלית הלבנה, השאננה, שהתעלמה מהזרמים התת-קרקעיים שרחשו מתחת לפני האדמה. הכעס כלפי העשירים, השנאה לבנקים, לתקשורת, לצביעות, הכמיהה למנהיגות כוחנית, ההנאה מנאומים בנוסח יוזף גבלס, ההזדהות לעוינות כלפי המקסיקנים, שנראים בעיני רוחם כמו הפליטים הפלסטינים לאורך גבולות ישראל, כל אלה חברו למקשה אחת, שיש לה אופי עממי, כמו שהיה לכל התנועות הפשיסטיות בתחילת דרכן.

אם הכוחות הפשיסטיים והאנטי-ליברלים הביסו את השמאל ואת המרכז באיטליה ובגרמניה בין שתי מלחמות העולם, הרי ברור שבארצות הברית ואצלנו אין זרמים פוליטיים חזקים ונחושים שיעמדו נגד הגל העכור, שטראמפ ונתניהו הם מייצגיו המובהקים.

בעירנו שלטה מפלגת העבודה שנים רבות, ונהנתה מתמיכה ממשלתית מסוימת. טדי קולק היה מעין יאיר לפיד, שיצר גשר בין שייכותו ל"שמאל" לבין הציבור השמרני. קולק תמך בגלוי במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה והיה איש ימין בכל השקפותיו, למעט נטייתו להסוות את דחיקת רגליהם של הערבים בעיר במחוות ריקות. ניר ברקת הקצין מאוד את המגמה הזאת, זכה בקולותיהם של רוב אנשי העבודה ואנשי מרצ בעיר והצטרף בגלוי לליכוד כחבר ואולי גם כמועמד לתפקידים בממשלה הבאה, שביבי כנראה יקים. מפלגת העבודה בעירנו נמחקה, והשפעת ההסתדרות דעכה. אין כמעט ועדי עובדים חזקים ומשפיעים, אין פעילות תרבותית סוציאליסטית, לקופת חולים הכללית אין צביון פוליטי וחברת העובדים, שריכזה כוח כלכלי עצום, נעלמה מהשטח. התהליך הלאומני שעבר על החרדים בעיר הפך את הסיכוי לקואליציה בינם לבין שרידי "השמאל" לבלתי אפשרית. התארגנויות השמאל בעיר אמנם קיימות וחלק מאנשיה ממש מתייצבים בגופם להיאבק נגד ההשתוללות הכהניסטית ברחוב. זהו קרב מאסף מכובד, אבל חסר סיכוי.

בעירנו קשה מאוד להילחם נגד הימין והימין הקיצוני, ומי שיבדוק בקפידה את תוצאות הבחירות לכנסת כאן יגיע לאותן מסקנות. בארצות הברית קיימת התנגדות עזה לטראמפ, וכוחות חברתיים ועממיים רבים (בעיקר בקרב השחורים) מפגינים נגדו. לעומת זאת בישראל בכלל ובעירנו בפרט, התהליכים שונים. המיעוט הערבי מתמקד בעיקר בהתארגנות לשם הישרדות, ואילו תושבי העיר הפלסטינים הם בעצם חסרי זכויות אזרח. בלי ארגוני עובדים חזקים, שנאבקים למען החזרת הביטחון התעסוקתי לשכירים, נתניהו יוכל להמשיך במדיניותו הניאו-ליברלית באין מכלים. מגוחך שדווקא אהוד ברק, ששירת בנאמנות את נתניהו ואף פילג את מפלגתו כדי לחבור לביבי, מטיף עתה נגד האיש שהסית לרצח רבין. בעירנו לא קם איש ציבור המרושת היטב בכל שכבות האוכלוסייה, שיתריס נגד שלטון הימין במועצת העיר. הסיעות הליברליות כביכול נוהות אחרי ברקת הליכודניק ואין בעמדות שלהם שום מטען רעיוני.

טראמפ עורר אהדה בעיר, ורק עתה מתחילים רבים לדאוג, שמא ינסה לכפות הסדר עם הפלסטינים. פתרון שתי המדינות לשני העמים הפך להיות סיסמה ריקה, ולכך ישנן השלכות רבות על המצב בעיר. את הלקח האמיתי מניצחונו הגדול של הימין האמריקאי נגד הבורגנות הצבועה של קלינטון לא יסיקו אצלנו. כמה צעדים הכרחיים כמו בחירתו של עמיר פרץ (לא גיבור חלומותיי) ליו"ר העבודה, ופנייה מאסיבית של "השמאל" הציוני לציבור המזרחי, לא מתוך התנשאות ו"ייצוג" אלא מתוך שיתוף אמיתי, כנראה שלא יתבצעו. לבוחרים לא משנה אם אינטלקטואל מזרחי ישובץ ברשימות של המחנה הציוני ומרצ לכנסת. תפקיד שר המשטרה שיועד בעבר לשרים מזרחים הוא משפיל ומגוחך. אם הנהגת העבודה לא תתנער מהזיקה הדתית כמעט ל"שוק החופשי", ולא תחתור לרפורמות מרחיקות לכת בחברה ובכלכלה, אין שום משמעות לזהות המנהיג.

אם החלוקה לשתי מדינות וחלוקת העיר איננה עומדת על סדר היום הלאומי ואולי גם העולמי, חיוני להילחם באפרטהייד, ולחתור להקמת מדינה דמוקרטית אחת. הפתרון הזה איננו מצהיל את רוחי הנכאה, אבל לא נותרה לנו שום ברירה.

  • פורסם בכל העיר, 18 נובמבר 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. מה היה במחנה-יהודה בעבר הרחוק? הגיב:

    כשעבדתי על הסרט הדוקומנטרי ״בשם אלוהים״ (IN GOD'S NAME) שייתכן ויוצג בסינמטקים בשנה הבאה, פגשתי בחברון זקן פלסטיני שסיפר שלאביו היתה במחנה-יהודה חנות לממכר גבינות יחד עם שותף יהודי. אז זה היה אפשרי, והיום? נכתב ע״י גדעון גיתאי

  2. רגב הגיב:

    איזה נאומים בסגנון גבלס ?
    ברעם לא יכול לסיים מאמר אחד בלי איזו השוואה מופרכת לנאצים ואחר כך הוא מנתח את הסיבות לניצחונו של טרמפ.
    ההשוואות האלו הן ה – סיבה לכך שהשמאל (נניח, הדמוקרטים) נדחק לשוליים גם בארצות הברית מפני לאנשים בכל מקום נמאס מהדמגוגיה הזולה הזאת שהפכה לשגורה בפיהם של כל אנשי השמאל.
    כל מילה שלא מוצאת חן בעיניהם מיד מוציאה מהלקסיקון את גבלס, הימלר, ויתר החברים הידועים לשמצה.
    קצת פרופורציה מר ברעם.
    אם אתה מצפה שיתייחסו ברצינות לדברייך תדאג להתייחס ברצינות לאינטליגנציה של האנשים ולא להפגין את הידע ההיסטורי שלך בהקשרים לא נכונים ובאופן מעושה.
    אגב, ממתי אתה מצטט את עראפת ??

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים