הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 בנובמבר, 2016 תגובה 1

הרצאתו של פעיל "מגמה ירוקה", עילי אברמוביץ' במושב המסכם של כנס מרקס העשירי שנערך במוצ"ש 5 בנובמבר 2016 בגדה השמאלית בתל-אביב.

כשהוזמנתי לדבר בכנס זה, הנושא שהוצג לי היה בעיקר סביב ההשפעה הזרה של מדינות אחרות, ובעיקר ארצות הברית, על תהליך קבלת ההחלטות בישראל סביב משק הגז. ובאמת, לא קשה למצוא דוגמאות מאוד ישירות של השפעה כזו. ניתן להזכיר את שגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו שנפגש עם חברי כנסת ואפילו עם ראש הממשלה לקידום מתווה הגז. ניתן להזכיר את ביל קלינטון – נשיא ארצות הברית לשעבר וה"גברת הראשונה" לעתיד, שנפגש עם שטייניץ סביב ועדת שישינסקי, עם לפיד סביב סוגיית יצוא הגז (צמח), ובא לבקר בפעם האחרונה לעצרת רבין האחרונה בזמן הניסיונות לאשר את מתווה הגז באופן מקרי ביותר. עוד אפשר להזכיר את ג'ון קרי, שיש לו מניות רבות בחברת נובל אנרגי' ושפעל כלוביסט למען אישור מתווה הגז.

עוצרים את שוד הגז - הפגנה של תנועת 'מגמה ירוקה' בתל אביב, 2015 (מקור) shodhagazעוצרים את שוד הגז – הפגנה של תנועת 'מגמה ירוקה' בתל אביב, 2015 (מקור)

זוכרים את נאום בנימין נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין? זוכרים שהוא היה צריך לגייס תמיכה גדולה בקרב הרפובליקאים? אז רק כשהוא חזר משם קיבלנו במלוא העוז את ביבי של "שאני רוצה משהו אני משיג אותו". עם פטיש לא מוסבר לסוגיית הגז. הייתכן שבמסגרת ההבטחות שלו לחברי קונגרס אמריקאים הופיעו גם כמה מילים על מתווה הגז? וכמובן בהקשר זה אפשר להזכיר אם את שלדון אדלסון ששיגר לנתניהו מסרים רבים תחת הכותרת "לייעל את הרגולציה במשק הגז". לא במקרה אנחנו במגמה ירוקה, יחד עם ארגונים נוספים, עשינו הפגנות מול שגרירות ארצות הברית מספר פעמים. דבר שהוא הרבה פעמים מאוד חורה לקונצנזוס הישראלי שהוא מאוד פרו-אמריקאי.

אבל אני רוצה לדבר היום בעיקר על השפעה הרבה פחות ישירה, אבל הרבה יותר חזקה. השפעה שאנחנו רואים את אותותיה גם מחוץ למאבק, אבל גם מתוכו. וזוהי ההשפעה של האידיאולוגיה השלטת. הדוגמא הראשונה שאני אזכיר כאן היא: "קפיטליזם שווה ביטחון". אפקט מקדונלדס אם אתם מכירים את המושג. הטענה ששתי מדינות שיש ביניהן יחסים כלכליים לא ילחמו אחת בשנייה (טענה שעובדת יופי במזרח התיכון). ובאמת המילים שהיו בפי ג'ון קרי היו מילים של "שיתוף פעולה כלכלי בין ישראל לשכנותיה יגביר את הביטחון". אבל על איזה שיתוף פעולה מדובר כאן? מדובר על טייקונים ישראלים ואמריקאים, שמוכרים גז לטייקונים ספרדים ואמריקאים אחרים שנמצאים במצרים שמייצאים את הגז לאירופה. העמים לא שותפים לעסקאות סיבוביות אלה.

אבל הדוגמא הכי משמעותית בעיני היא שיח התחרות. השיח הקפיטליסטי ביותר ושהוא אחד הכלים החזקים ביותר בידי ההון על מנת לשמר את כוחו. וזה לא שאין מקרים שבהם תחרות היא כלי כלכלי יעיל, או שהמושג כשלעצמו מסמן משהו רע. כמו הרבה מושגים, הבעיה היא השימוש בו. הבעיה היא שתחרות מוצגת כאילו היא תמיד הפתרון והפתרון היחידי. שתחרות תביא ל"יעילות", לחלוקה צודקת יותר של המשאבים ובפי חלק מהכת, אף לשמירה על משאבי הטבע (כפי שטען הכלכלן הקפיטליסטי פרידריך האייק). תחרות מוצגת ככלי שתביא לחופש הגדול ביותר ולשוויון ההזדמנויות הטוב ביותר. אבל בפועל, הצעדים המידיים הנגזרים מ"אסדרה (רגולציה) למען התחרות", מושג שטבע האייק בספרו "הדרך לשעבוד" (1944), הם הקטנה של הרגולציה על בעלי ההון, מלחמה באיגודי עובדים והקטנה של מדינת הרווחה. ותפקיד המדינה לפי אידאולוגיה זו הוא לאפשר את זה. בדיוק אידיאולוגיה שמטרתה לתת למאבק של בעלי ההון להגברת הצבר ההון נופח של "צדק חברתי".

לפני כשנתיים, עוד לפני שטיוטת המתווה פורסמה בעקבות הלחץ הציבורי, נפגשנו כמה פעילים עם הצוות שלעתיד להיקרא "צוות קנדל" – הצוות שגיבש את מתווה הגז. בתחילת הפגישה קיבל אותנו אמיר לוי, ראש אגף תקציבים, עם חיוך ואמר "הרי לכולנו יש מטרה משותפת". אני חשבתי לעצמי: "אוויר נקי?, מחירים זולים יותר?, צינור נוסף?"… ואז אמיר לוי אמר "תחרות". שימו לב כמה הרבה האמירה הזו מגלה. הרי משק הגז הישראלי כל כך רחוק מאפשרות לתחרות. יש היום מאגר אחד, צינור אחד, מפעיל אחד (נובל אנרג'י) ולקוח מרכזי אחד שחותם חוזים למעל 10 שנים – חברת החשמל. איך תראה תחרות במשק הזה? אבל מי שמאמין לא מפחד, וקיבלנו מתווה משמר מחירים גבוהים, מעודד יצוא של הגז במקום שימוש מקומי, דוחה פיתוח לוויתן ובעצם מפקיע את הריבונות הישראלית על משאב הטבע הזה.

בפגישה לפני כמה חודשים עם ראש הרשות להגבלים עסקיים – מיכל הלפרין, שאלתי אותי האם לדעתה המתווה יביא לתחרות שתוריד מחירים. היא אמרה  – ברור שלא. אבל שהיא מקווה שזה יצור את התנאים כדי שבעתיד יתגלו מאגרים נוספים, ואז יבואו מפעילים נוספים שיצרו תחרות עם המפעילים הקיימים. אגב, נכון לרגע זה הים סגור לחיפושים.

המתנגדים למאבק הזה באו חמושים באידיאולוגיה הזו. שמענו אותה כל הזמן בטיעונים של "חייבים להוציא את הגז מהאדמה", "הם השקיעו ועכשיו מגיע להם להרוויח", "פיקוח על המחירים תמיד מביא לתוצאות לא טובות", ו"אתם קומוניסטים" למרות שאנחנו לא.

המצב כאן הוא אבסורדי. גם לפני המתווה, לממשלת ישראל היו את רוב הכלים להגשים את האינטרסים הברורים של האזרחים כאן. את המחירים ניתן להוריד באמצעות חוק פיקוח המחירים. זה אינטרס ברור של הרוב. את לוויתן נובל אנרג'י הייתה חייבת לפתח על פי חוק עד שנת 2018 ואם לא, היא הייתה מאבדת את הרישיון. זה המתווה שפתר אותה מהחובה הזו. היצוא בכלל דורש אישור מהממשלה, שהממשלה ממש לא חייבת לתת. ואת הרווחים הממשלה יכולה הייתה לחלק באיזה דרך שהיא רואה לנכון. המגבלה כאן היא לא חוקית, כי אם תפישתית. התפישה השלטת שאסור להגיע להתנגשות עם ההון, הכל חייב להיות בהסכמה ושהאינטרסים של ההון הם זהים לאינטרסים שלנו, היא זו שסירסה את הממשלה והיא זו שהייתה הסכנה האמתית לריבונות עממית.

אבל לאידיאולוגיה השלטת השפעה יותר מעניינת. כי את השיח הזה שמעו גם מתוך המאבק. כך שמענו הרבה פעמים קריאות ל"פיקוח על המחירים, במידה והתחרות לא תצליח". או ש"מתווה הגז יפגע בתחרותיות של המשק הישראלי". או שאם נפרק את המונופול, אז יבואו יותר משקיעים. או כל המיתוג של "יוקר המחייה", שגם הוא מושג בעייתי אבל לדיון אחר.

קריאה שהפריעה להרבה מהיושבים כאן אני מאמין הייתה "גם ימין וגם שמאל, מפרקים ת'מונופול". החלק של ה"גם ימין וגם שמאל" לא ממש הפריע לי. אני תופש את זה כאמירה פרגמטית. א', הרבה מהמפגינים ואף חלק מהפעילים לא מגדירים את עצמם כאנשי שמאל. וב', השותפים הקואליציוניים שלנו לפעמים לא הגיעו ממש משורות השמאל, אלא ממקומות כמו יהדות התורה. אבל גם כי יכול להיות שכל מאבק שמעוניין להצליח כאן, ואין לו סנטימנטים למותג "שמאל", צריך לפנות למגוון רחב יותר של אנשים (בלי לפנות באמת לאזרחים הערבים).

לי הפריע יותר החלק השני. של "העם יכול לשבור ת'מונופול". לא כי לפרק מונופולים זה בהכרח רע, אבל למה מבנה הבעלויות בענף הגז מעניין כל כך את ה"עם"? מעניין את העם מחירי הגז, שקשורים למחירי החשמל, זיהום אוויר, ביטחון אנרגטי וכמובן איך יושקעו הרווחים מהגז ואיך הם יתחלקו. הדיון על מבנה הבעלויות הוא דיון שמעניין רק בהקשר של תחרות, והוא בדיוק איפה שנוח להון שדיון יישאר.

גם בקרב אנשים טובים, עם נכונות להסתכל על החברה שלנו באמת ועם רצון אמיתי לשינוי, לפעמים השפה היחידה שהם מכירים היא השפה של "מיליציות מיסוי", "המושחתים מחברת חשמל" ו"עודף רגולציה" שאנחנו קוראים ב"דה מרקר" חדשות לבקרים.

אני לא ממש יודע מה עושים עם זה. אני מרגיש מחסור אמיתי בשיח חדש. שיח שמביא אתו שיטות אקונומטריות חדשות, שיטות ממשל חדשות, יחס חדש לנושא הסביבתי ושיח כלכלי חדש.

אני די בטוח שלקרוא למאבק הגז מאבק של "ימין קיצוני", כמו ששמעתי אנשים משורות השמאל עושים, או להדיר את עצמנו ממנו כמו שאני מכיר אחרים שעושים זה ממש לא הפתרון. ואני יודע שאני וחברי, שכתבנו הרבה מהמסרים שיצאו ממאבק הגז, ניסינו לייצר שיח שונה. אבל אני גם יודע שלא תמיד הצלחנו.

צריך לזכור. זהו מאבק ששם בצד אחד את ההון ובצד השני את הציבור. זה למעשה מאבק שקובע שמשאבי הטבע שלנו שייכים לכולנו ודן בדרך הנכונה ביותר לחלק אותם. זה מקום שנכון בשבילי להיות בו. וזה מאבק שאני מאמין שמייחל לשפה אחרת אותה הוא יוכל לדבר ובעצם לאידיאולוגיה אחרת.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אלי ונטורה הגיב:

    מאמר מצוין. כל מילה בסלע. יחד עם זאת, טוב היה אילו הכותב היה מתייחס גם לרקע המעמדי של כל ההחלטות של ממשלת הימין – ממשלת נתניהו

הגיבו לאלי ונטורה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים