הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בנובמבר, 2016 2 תגובות

אדם בשם צ' כלוא ב"סהרונים" שבנגב זה יותר משנה וחצי, בלא משפט, ושותק. או אולי יש לומר: ב"סהרונים" שבדרום מוחזק אדם בשם צ' במשמורת למעלה משנה וחצי בלא משפט, ושותק. זוהי הלשון התקינה שבה לכאורה יש לנקוט, משום שצ' הוא לא אזרח ישראל, אלא אזרח מאלי, ששוהה בישראל בלי שהצליח להסדיר את מעמדו, וכליאתו מאחורי סורג ובריח נעשית מתוקף צו משמורת שהוצא כנגדו על ידי משרד הפנים. לכן, הוא נחשב “מוחזק במשמורת" ולא כלוא.

מהי משמורת? משמורת היא "כליאה לזרים" – זאת למדתי לפני זמן מה מדבריו של פקיד של משרד הפנים. מונחים כגון כליאה, מאסר, ודומיהם, שמורים לאזרחים ישראלים. האחרים אפילו לא זוכים לכך שתישלל חירותם כראוי; הם לא נכלאים, הם רק "מוחזקים במשמורת", ולמי זה משנה אם התנאים הם אותם תנאים, ואם מתקני המשמורת, כמו בתי הכלא, מנוהלים על ידי שירות בתי הסוהר. עם זאת, ישנו הבדל אחד משמעותי בין כליאה רגילה לבין החזקה במתקנים "גבעון" ו"סהרונים". הבדל זה אינו בתנאי הכליאה, כי אם בהליך המאפשר את הכליאה עצמה. אסיר פלילי הכלוא בבית סוהר בישראל הוא אדם שהורשע בבית משפט בעבירה פלילית. במהלך המשפט הוא היה זכאי לקבל ייצוג משפטי חינם מהמדינה. לעומת זאת, הגושפנקה החוקית להחזקה במשמורת במתקן "סהרונים" היא צו מנהלי שהנפיק פקיד במשרד הפנים. למותר לציין כי בשום שלב במהלך המעצר וההעברה למשמורת אין העצורים זכאים לייצוג מטעם המדינה.

refugees-marchמחאת הפליטים האפריקאים מול כלא חולות שבנגב, פברואר 2014 (צילום: אקטיבסטילס)

מי הם האנשים שמוחזקים במשמורת? מדובר באנשים ששוהים בישראל ולא הצליחו להסדיר את מעמדם. חוק הכניסה לישראל מאפשר לגרשם, וגם לכלוא אותם עד לגירושם. החוק קובע מפורשות כי יש לשחרר אדם לאחר 60 ימי משמורת אם לא הצליחו להרחיקו, אלא אם "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". במקרה כזה אפשר להמשיך ולכלוא אותו לפרק זמן בלתי מוגבל, וזה מה שאכן קורה פעמים רבות. עם כל זאת, יש להדגיש כי בעבר פסק בבג"ץ כי התכלית היחידה להחזקה שכזו במשמורת הינה לצורך קידום הרחקתו של המוחזק, ולא, לדוגמה, לצורך ענישה.

כדי לפקח על העברתם של אנשים למשמורת ועל שהייתם במשמורת, הוקם גוף מיוחד שיושב בתוך מתקני הכלא ואחראי לבקר את החלטות משרד הפנים ולרסנן בעת הצורך. מדובר בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין–  ישות שיפוטית אשר שבסמכותה לאשר או לבטל את צווי המשמורת של משרד הפנים. בית הדין חייב לפגוש בכל מוחזק פעם ב-30 יום, ובנוסף רשאים המוחזקים לפנות לבית הדין מיוזמתם. למרבה הצער, בית הדין נוטה לאשר את צווי המשמורת דרך קבע. בהתחשב בכך שבית הדין כפוף למשרד המשפטים – המכהן באותה הממשלה לצד משרד הפנים – אין זה מפתיע במיוחד.

בעניינם של אזרחי מרבית המדינות הגירוש מתממש די מהר, ואנשים הנעצרים בשל כך שהם שוהים בלא מעמד בישראל מוחזקים מספר ימים במשמורת ואז מוטסים למדינתם. המצב שונה באשר לעניינם של תושבי מדינות מערב אפריקה, הכוללים כמה מאות אנשים. קצרה היריעה ברשימה זו מכדי לדון בנסיבות שבשלן הגיעו לישראל תושבי מדינות אלו. כמספר האנשים, כך גם מספר הסיבות השונות: רדיפה פוליטית, מלחמות, בצורת ורעב, ועוד ועוד. רבים מאלו שלא הצליחו לקבל כאן מעמד זמני נעצרו; חלקם גורשו וחלקם לא. אלה שלא, נותרו מוחזקים במשמורת. גם אלו אשר מוכנים או רוצים לעזוב, פעמים רבות לא מצליחים, בשל נסיבות שאינן בשליטתם: חלקם מחוסרי אזרחות, וחלקם ממדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עמן – וכך אין שגרירות שתנפיק להם מסמכי נסיעה. גם הם, שעל פי החוק אמורים להשתחרר לאחר 60 יום, ממשיכים להיות מוחזקים במשמורת. אלה שאינם מוכנים לעזוב, מכל סיבה שהיא, מוגדרים כמי שאינם משתפים פעולה עם הרחקתם, ועל כן, על פי החוק והפסיקה, מותר לכאורה להמשיך להחזיקם במשמורת למעלה מ-60 יום. לכאורה, משום שאם אדם כלוא במשך שנתיים ועודנו מסרב לעזוב, לא ברור מדוע יש סיבה לחשוב שהמשך שהייתו במשמורת תקדם את הרחקתו.

המשותף לכולם הוא כי כולם מוחזקים במעצר מנהלי. חלק ניכר מהם מוחזקים לתקופות מאוד ארוכות שעוברות בהרבה את הסף של 60 יום. ברור כי בעניינם של הרוב, המשמורת לא מקדמת את הרחקתם. הם מוחזקים כמעט כולם באזור ספר בדרום, הרחק מעין הציבור, ובלא שום תשומת לב המוקדשת לעניינם.

נחזור לעניינו של צ': כאמור, הוא אזרח מאלי אשר הגיע לישראל בבקשה למקלט מדיני בשנת 2009 ומיד עם הגעתו הועבר למשמורת. שפתו הראשונה של צ’ הינה שפת הבמברה (שפה רווחת במאלי). בנוסף הוא מדבר מעט מאוד צרפתית. כיוון שכך, לא יכולתי לתקשר עמו אלא בצורה מוגבלת מאוד, ואינני יודע מה העילה לבקשתו של צ’ למקלט. עם זאת, מאחר וידוע לנו שמאלי היא מדינה לא יציבה שקרבות רבים ניטשו בה ועודם ניטשים בה, ולאוכלוסיות מסוימות, באזורים מסוימים, שהייה שם עלולה להיות מסוכנת מאוד, לא יהיה זה מופרך להניח כי תישקף לצ' סכנה אם ישוב לארצו. מכל מקום, צ' הגיש בקשת מקלט בעודו במשמורת, ונערך עמו ראיון בעניינה בשפה הצרפתית, ולא בשפת הבמברה. עיון בבקשת המקלט של צ' מלמד כי מדובר בריאיון לא מספק. ניכר כי צ' אינו מצליח להתבטא בצרפתית ולהסביר את בעייתו. על אף זאת, משרד הפנים דחה את בקשתו.

רק בשלהי 2014, לאחר פרק זמן ארוך להחריד של למעלה מחמש שנים במשמורת, שוחרר צ’ מ"סהרונים". למרבה הצער, כמה חודשים לאחר מכן, בחודש מאי 2015, הוא נעצר בשנית, ומאז הוא כלוא כבר שנה וחצי, וכל זאת מתוקף צו מנהלי ומבלי שראה שופט. בדיון הראשון בבית הדין לביקורת המשמורת אמר צ’ בצרפתית בקצרה כי הוא מוכן לחזור למאלי רק עם הגנה בינלאומית שתבטיח שלא יאונה לו כל רע. מאז, ובכל פעם שצ' פוגש את בית הדין הוא שותק ועומד על כך שהוא מוכן לדבר אך ורק במברה.

המוקד לפליטים ולמהגרים פנה לבית הדין בבקשה לקיים דיון במעמד שני הצדדים ובנוכחות מתורגמן לבמברה, וככל שהדבר לא ייתכן, לשחרר את צ’. בקשה זו נדחתה בטענה שצ’ מדבר צרפתית ובוחר להתל ברשויות ולבזבז משאבים, וכי צ' לא משתף פעולה עם הרחקתו. לא נומק מדוע לא, לכל הפחות, תעשה הרשות מאמצים להשיג מתורגמן לבמברה. עוד לא נומק מדוע לא יתאפשר להיעזר במתורגמן שלא נמצא בישראל דרך טלפון או באמצעות שיחת ווידאו. אפילו שהמוקד הציע שהוא זה שימצא מתורגמן בחו”ל (כי מתורגמן בישראל לא הצלחנו למצוא), כך שכל שיהיה על הרשויות לעשות הוא להסדיר את האפשרות להשתמש בטלפון או באינטרנט, סורבה בקשתנו.

סיפורו של צ’ מחייב דיון ציבורי בדרך עבודתה של היחידה לטיפול במבקשי מקלט של משרד הפנים: בקשיים הרבים שעליה להתמודד עימם, ובעיקר בכשלים הרבים שבתפקודה הנוכחי. אך בעיני, סיפורו של צ' ממחיש יותר מכל את שרירות הלב של הרשויות בדבר מעצרו המתמשך.

כאשר צ’ נעצר לפני שנה וחצי, גם בשימוע שנערך לו על ידי משרד הפנים בטרם העברתו למשמורת וגם בדיון הראשון שנכח בו בבית הדין לביקורת משמורת הוא הצהיר כי הוא לא מוכן לחזור למאלי בלי הגנה בינלאומית. מכיוון שכך, עולה השאלה, האם לא היה ראוי לבדוק שמא נפלה טעות בעניינו? כלום לא היה ראוי לעשות מאמץ ולשמוע את דבריו בעזרת מתורגמן בשפתו, שפת הבמברה? ומשחולף חודש אחר חודש וצ’ עודנו מסרב לעזוב, האם אין זה מעורר ספקות בליבם של הממונים על ביקורת הגבולות ודייני בית הדין שפוגשים בו באשר לטיב החלטתם? האם סירובו לעזוב משך פרק זמן כה ארוך בעודו כלוא לא מחזקת את אמינות הסיבות לסירובו? האם העובדה שהוא מסרב לדבר צרפתית משך זמן כה רב אינה מאשרת כי הוא אינו מסוגל לבטא עצמו בשפה זו וזקוק נואשות לתרגום לשפת אמו? אזכיר כי מדובר באדם ששוהה במשמורת, לא מדבר, ואין אף לא אדם אחד מן הרשויות או וגם לא מהארגונים שיודע מה הסיפור שלו. ואולי, הוא בכלל דובר צרפתית, אך מקור שתיקתו במצוקה אחרת, נפשית, שגורמת לכך שלא ידבר למעלה משנה וחצי? וכיצד בכלל ניתן לפגוש בבן אדם פעם אחר פעם, להסתכל בפניו, ולענות לו בהתעלמות מוחלטת?

לאחרונה התברר כי אישה בעלת אזרחות ישראלית הוחזקה לשווא במשמורת במתקן "גבעון" במשך ארבע שנים משום שהצהירה שהיא תיירת מאוזבקיסטן המעוניינת לשוב למדינה זו. משך ארבע שנים הוחזקה האישה במשמורת, וזאת שעה שלא הייתה כל עילה להרחיקה, ולמותר לציין, כי גם מעולם לא הייתה כל אפשרות להרחקה מעיין זו, משום שאין לה כל מעמד באוזבקיסטן. רק לאחר שהייתה במשמורת במשך שנים התבהרה התמונה, והיא הועברה להליך פלילי בשל מספר עבירות שונות, לרבות התחזות. ארבע שנים שלמות ואף לא אחד שאל עצמו האם ייתכן שמקומה של אישה זו, שגם כך אין אופק להרחקתה, איננו בין כותלי הכלא. לבסוף היא שוחררה בהחלטת בית משפט. בהחלטה זו השופט אברהם הימן עמד בין היתר על המחדל שבפרשה, מתח עליו ביקורת, ושאל כיצד ייתכן כי "במשך ארבע שנים שהתה במתקן כליאה ואיש לא בירר את נסיבות המצאה והעילה להמצאה?”. טוב שדברים אלה הועלו על הכתב ויש לקוות כי ייושמו לגבי כל שאר המוחזקים במשמורת.

רבים מהמוחזקים במשמורת מספרים שכאשר הם מגיעים לבית הדין לצורך הביקורת התקופתית בעניינם, לא נותנים להם להתבטא באופן חופשי. הם נשאלים על בריאותם ועל רצונם לעזוב את ישראל וצריכים לענות בקצרה ובתמציתיות. לפעמים הם אוזרים אומץ ומחליטים בכל זאת להוסיף ולדבר, אך דבריהם אינם נרשמים בפרוטוקול הדיון. ניתן להיווכח בכך בקלות מעיון קצר במאגר ההחלטות של בית הדין, הזמין לציבור באתר של משרד המשפטים. מי שיעיין במאגר יראה כי הפרוטוקולים של ההחלטות כמעט זהים אחד לשני. שמות המוחזקים שונים אך דבריהם זהים. ולא, אין זה סביר כלל שכולם אומרים אותו הדבר. לאחר מכן שבים הכלואים לאגף שבו הם שוהים, ולתא שבו הם ישנים, ומעבירים שם את זמנם עד שיעברו עוד שלושים יום ועוד פעם הם יזכו לעמוד מול בית הדין ולראות כיצד חירותם נשללת מהם מבלי שביכולתם ולו להביע את מחאתם. כנראה שאפילו להתנגדותם אסור שיישאר זכר בספרי ההיסטוריה. למעשה אין כל קשר בין המילה דיון, לבין המתרחש בין ארבעת כותלי הקרוונים המאכלסים את בתי הדין.

בעוד אנחנו דנים בשאלה האם צ’ מדבר צרפתית או לא, צ’ עודנו שותק, ועודנו כלוא ב"סהרונים". מעל כל הקולות המושתקים של כלואים אחרים המנסים לדבר, שתיקתו רועמת במיוחד.

  • עמרי שלומוב-מילסון הוא מתנדב במוקד לפליטים ולמהגרים
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אזרח הגון הגיב:

    מה זאת אומרת " מדובר באנשים ששוהים בישראל ולא הצליחו להסדיר את מעמדם. " חייבים לסייע להם ולהעמיד מתורגמנים לכל השפות כולל במברה. ישראל הוקמה ע"י פליטים, לכן חייבים לקבל אותם.

  2. גילה בלס הגיב:

    אכן הסיפור של צ׳ הוא מקומם ביותר מכל היבט שהוא, אישי וכללי. יש הרבה רשעות בהתנהלות של בית המשפט כלפיו, רשעות שהיא ביטוי קיצוני של כלל היחס לפליטים מצד הממשל הישראלי. חבל שסיפורם האמיתי אינו מגיע לחלק ניכר של הציבור שנשאר אדיש (אם לא עויין) לסבלם. אני מצידי אפיץ אותו בין חברי בפייסבוק.

הגיבו לאזרח הגון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים