ייתכן שחלק ניכר מקוראי הטור הזה לא ישתכנעו מגרסתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהחשדות כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת הצוללות "לא חצו את רף החשד הסביר לעבירה". אין בארץ דעת קהל אחת, שאותה ניתן לנתח באותם כלים. מה שסביר בעיני קוראי רשת "הארץ" איננו מקובל בהכרח בקרב הציבור שקורא "ידיעות אחרונות או "מעריב". בשנים האחרונות צמח כאן גם קהל יעד חדש יחסית לתקשורת, שאינו ניזון כלל מהעיתונות הכתובה. הטלוויזיה והרשתות החברתיות מושכות ציבור עצום בגודלו, ואין טעם להתעלם ממנו. רבים מבני דורי אינם משתמשים כלל ברשתות באינטרנט, ומתייחסים אליהם כאל תקשורת צהובה. למען האמת, פשוט מדובר באמצעי תקשורת חדשים ונגישים, שאין שום דרך לעצור את התפשטותם.
בנימין נתניהו
אם נלמד מניסיונם של "שוברי המכונות" במאות ה-18 וה-19, שחשבו לעצור את המהפכה התעשייתית באמצעים אלימים, נבין שעלינו להסתגל למגמות חדשות ולעובדות שהן יוצרות בשטח. השינויים שיצרה המהפכה התעשייתית היו באמת מרחיקי לכת. בעיצומו של התהליך של ייצור המוני ושל התבססות התחבורה ברכבות נהרסו אזורים חקלאיים עצומים, ומיליוני איכרים חיפשו את מטה לחמם בערים הגדולות. לזה קראו אורבניזציה, או עיוּר. המעבר מן הכפר אל העיר גרם לצפיפות גדולה בשכונות העוני, לתחלואה גדולה בקרב בני אדם שנטשו את האדמה ואת האוויר הצח למען עבודת פרך בתנאים מזוויעים. גם ילדים עבדו שעות ארוכות במכרות ובבתי החרושת, ורבים מתו ממחלות קשות. מטבע הדברים שהתגובה בקרב מעמד הפועלים החדש הייתה קשה. הגותו של קרל מרקס וההתארגנות של אינטלקטואלים כדי להיות חוד החץ של תנועות חברתיות המוניות, היו פועל יוצא מהמצב החדש שנוצר. רעיון שבירת המכונות כדי לעצור את המצב הנורא בערים עקב התיעוש, היה תמיד נחלתם של מעטים. לחוגים השליטים היה כוח פוליטי וכלכלי עצום, המשטרה והצבא עמדו לרשותם וגם בתנועת הפועלים היו שחשבו שלא ניתן לעצור את ההתפתחות הטכנולוגית, חרף כל פגעיה.
המהפכות הדיגיטאליות והטכנולוגיות של ימינו גרמו לשינויים פחות דרסטיים. בדרך כלל נשארו אנשים בבתיהם ובשכונותיהם והמשברים הכלכליים נובעים מכך שרבים מתעשרים ונהנים ממצוקתם של אחרים, ולאו דווקא מעצם קיומן של תעשיות הי-טק. כיוון שהעשירים, המתעשרים, הנהנים משכר גבוה והטכנוקרטים מרוצים מהמצב הקיים וחוגגים את ניצחון הניאו-ליברליזם ואת השלכותיו על המצב החברתי, הם הצליחו לדחוק את המרוששים ולמנוע מהשיח שלהם להפוך למוקד הוויכוח הלאומי. העוני הוא קוריוז, הקפיטליזם החזירי הוא המציאות, ולכן ארצות הברית המקוטבת, מוכת הגזענות היא מופת ואילו את חייו וגבורתו של שליט קובה המנוח פידל קאסטרו מנתחים בהתנשאות קרתנית.
הימין הלאומני והכלכלי ניצחו לפי שעה במאבק על התודעה. המנושלים והנחשלים במרוץ העכברים נאלצים לעקוב אחרי אורחות חייהם של העשירים בקנאה מהולה בטינה, אבל גם בהערכה מסוימת. הם הצליחו, והאחרים מתנהגים כמו הקבצנים בספרות של המאה ה-19, שנצמדים לחלונות הראווה של מסעדות הפאר ומזילים ריר נוכח המראות והניחוחות. זו אולי מסביר חלקית את האדישות של רוב הציבור לשחיתות שהכתה כאן שורשים עמוקים ומאיימת להפוך את מדינת ישראל לרפובליקת בננות.
אנשים שנתפסו עם כסף ציבורי על הידיים זכו לגינויים פושרים אבל לעתים גם לאהדה גלויה. מי שמנצל את קשריו כראש ממשלה לשעבר (אהוד ברק) כדי לעשות הון נחשב לעילוי או לפחות לפסנתרן אֲהוד. "הגילויים" האמיתיים והמדומים על אודות נתניהו ואשתו שרה, הם כבר חלק מתעשיית הפולקלור הלאומי. כך היה בעבר גם בעירנו, כאשר רחשו מסביב השמועות ולאחר מכן גם הגילויים על השחיתות בעירייה. סיפור אישי: לפני כעשר שנים התלוננתי כאן על קבלן "מחוק קלסתר" שבעצם הכחיד את האפשרות שנישאר בביתנו הקודם. חבר שעבד בתפקיד בכיר זימן בירור ביני לבין הקבלן, אבל ראיתי מיד שהרוח נושבת לכיוונים שלא ידעתי בעבר. הכסף הגדול דיבר, ושום דבר לא השתנה. חשוב לציין שלא הבחנתי אז בשחיתות, אלא רק בהלוך רוח המעדיף את בעלי הממון. מקץ כמה שנים הופיעו הידיעות על פרשיות שוחד ממש בצמרת העירייה. לדעתי "בגידתו" של אהוד אולמרט בארץ ישראל השלמה השפיעה על השנאה כלפיו הרבה יותר מאשר ההאשמות בשחיתות שהביאו אותו לכלא. התגובות כלפי משפטו של השר אריה דרעי ואחר כך גם על כליאתו היו מקוטבות. הוא ספג גינויים בעיקר מעיתונאים ומאנשי ציבור "אשכנזים", ואילו הציבור המסורתי המזרחי הזדהה איתו ברובו הגדול. הקריאות "דרעי זכאי" שיקפו את האהדה לשר שסרח, מבלי לנקוט עמדה שיפוטית מפורטת לגבי סעיפי האישום נגדו.
האתוס של ההצלחה האישית הטביע במי אפסיים את הביטחון שאנשי ציבור באמת משרתים אותנו ומאמינים באידיאולוגיה כלשהי. שקיעת הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית הפכה את כל המוסדות שהגנו על ציבור העובדים למיושנים ולבלתי אפקטיביים. ציבור קוראי "הארץ" (לפחות חלקו) עדיין מאמין בחשיבותו העליונה של טוהר המידות. אבל זהו מיעוט בקרב תושבי המדינה. מאות אלפי ישראלים אחרים מצקצקים בלשונם במקרה הטוב, או מקנאים באנשי שררה וקשריהם המשתלמים עם בעלי ההון הגדול במקרה הרע. לכן אני מעריץ את כל אנשי התקשורת הנלחמים בשחיתות (בעיקר את רביב דרוקר) אבל מסרב להאמין שהגילויים המרעישים על ביבי ושאר אנשי השלטון יגרמו למהפך פוליטי במדינה. הפוריטניות היחסית של שר החינוך בשנות החמישים זלמן ארן, איננה משמעותית כיום. גם במפא"י ההיסטורית פשתה שחיתות בממדים יותר צנועים מאשר כיום, אבל משטר נתניהו והאיש עצמו הפכו את הנהנתנות לכמעט לגיטימית. הביקורת נגד ראש הממשלה מגיעה דווקא מחוגי הימין הקיצוני (אפילו ממנו) מחשש שיגרום לפירוק אוהל כלשהו בשטחים הכבושים.
שרה נתניהו איננה פופולארית במיוחד בחוגים שאני מכיר, אבל אוהדיו של ראש הממשלה פשוט מרחמים על האיש ולא סולדים ממנו. דרוקר או בן כספית יכולים להגיע להישגים עיתונאיים מרקיעי שחקים, אבל ביבי "נשאר, נשאר נטוע, לא יזוע לא יזוע" ממש כמו העורב של אדגר אלן פו (בתרגומו האלמותי של זאב ז'בוטינסקי).
קשה לדעת מה קורה בעיריית ירושלים עכשיו. ניר ברקת הוא איש מקובל וידיעות על שחיתות התמעטו בתקופת כהונתו. ברקת חוטא בעיקר בהזדהותו הגלויה והרשמית עם הליכוד של נתניהו, אחרי שמשך כל כך הרבה קולות מהציבור הליברלי ואפילו השמאלי. לדעתי, זוהי הונאת הציבור, אבל לא במובן הפלילי. אישית, קשה לי להתלונן כי קלטתי אותו מיד. רבים מחבריי נפלו ברשתו, וקשה לדעת אם ילמדו לקח גם בעתיד.
- פורסם בכל העיר, 1 דצמבר 2016
