הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בינואר, 2017 3 תגובות

זהו, בזמן כתיבת שורות אלו שנת 2016 מגיעה לקיצה, שנה לא משהו.

2016 הייתה שנה של הכחדה המונית של אייקונים תרבותיים. לא רק אלילי המוסיקה כמו פרינס, דיויד בואי וליאון ראסל, או קרי פישר – הנסיכה/גנרלית ליאה היפה, שלא נזקקה לגברים שיצילו אותה. נפרדנו גם מפידל קסטרו, מי שגילם יותר מכל מנהיג פוליטי אחר את הביטוי (מתוך הסרט ׳קפטן פנטסטיק׳) power to the people, stick it to the man.  אמנם, עם השנים קובה נהייתה ליותר ״stick it to the man״ ופחות ״power to the people״, אך דמותו של פידל המשיכה לסמל את רעיון המהפכה הקובנית, שעמדה ללא חת בלחץ אימפריאליסטי מתמשך. רעיון שהפיח תקווה שיש אלטרנטיבה תרבותית וחברתית לאידיאולוגיות הקפיטליזם הליברלי והניאו-ליברליזם, המנכסות, ובתוך כך מוחקות, את השאיפה האנושית לחופש, שוויון, ואחווה.

ולדימיר פוטין נפגש עם בשאר אל-אסד, 2015 (צילום: הקרמלין)

בשנת 2016 גם התבשרנו שאנו בתקופת האנתרופוקן (anthropocene epoch), שהחלה בערך באמצע המאה הקודמת. תקופה שבה אנו, המין האנושי, משנים לחלוטין את פני כדור הארץ על ידי זיהום, אכלוס יתר, ובחקלאות לא ברת קיימא. שינויים שגורמים להתחממות האקלים ושיובילו להכחדה של כ-70% מבעלי החיים האחרים עד 2020 (נשמע רחוק, אבל זה עוד שלוש שנים).

2016 נפתחה במותו של פעוט בן שנתיים שטבע בדרכו ליוון, משפחתו נמלטת מזוועות המלחמה בסוריה; והסתיימה עם למעלה מחמשת אלפים קרבנות טביעה בים התיכון. כולם פליטים משדות קרב והרס שזרו המדינות העשירות, ובראשן ארה״ב, על אפגניסטן, סודן, תימן, סוריה, עירק, סומליה, חוף השנהב, לוב, ועוד.  ואין מי שייקח אחריות על שארית הפליטה, להפך – שנאת זרים נעשתה לגיטימית וממוסדת.

2016 זו השנה בה דונלד טראמפ, מלך הריאליטי, נבחר לנשיא ארה״ב. הנשיא הראשון שאינו מבחין בין האינטרסים הפרטיים שלו לבין הצרכים והאינטרסים של המדינה בראשה הוא עומד, ומתייחס אל הזרוע המבצעת של המדינה כאל חלק אינטגרלי מאימפריית טראמפ. מי שבעיניו תכנית ריאליטי היא מציאות, והמציאות היא תכנית ריאליטי. אמנם הפרסונה של טראמפ היא תוצר של טשטוש הגבולות בין מציאות ומציאות מבוימת, סימן ההיכר של התרבות בעידן הבתר-עובדתי, אבל האיש טראמפ, ללא ספק, מצטיין בטשטוש זה.

פה בישראל אנחנו כבר מורגלים בממשל שהוא תכנית ריאליטי מתמשכת.  אני בטוחה שאם היה זה אפשרי, משפחת נתניהו הייתה שמחה להציב  מצלמה בסלון, והיינו יכולים לצפות בהם 24 שעות בערוץ מיוחד (בבית בקיסריה כמובן, הרי מעון רה״מ בירושלים הוא ״חורבה״).  בישראל, העיתונות לא נדרשת לחדשות מומצאות – כגון זו שהילרי מנהלת  בית זונות במרתף של פיצריה, או זו שפוטין סייע לטראמפ לנצח בבחירות – המנהיגות הפוליטית המקומית מצטיינת בייצור מציאות מדומה והזויה בכוחות עצמה. רק צריך לדווח.  אם זה האיום האיראני (אוטוטו חוזר), או שממשל אובמה אנטישמי, או  שה-BDS רוצים להשמיד את ישראל, או שלחמאס מנהרות לאורכה ולרוחבה של הארץ, או ששוברים שתיקה הם גייס חמישי, או שהח״כים הערבים הם שתולים של אסד ו/או דעא״ש.  ובזמן שכולם עסוקים בהתקף היסטריה כזה או אחר, ממשלת נתניהו מעבירה עוד חוק הסדרים המקל  על החזקים ומקשה על החלשים, את חוק ההסדרה המכשיר גניבת קרקעות פלסטיניות, מזרים עוד מיליארדים להתנחלויות דרך החטיבה להתיישבות, מרפד את כיסי חבריו בכספי מדינה באמצעות עסקאות חשוכות (צוללות, מתווה הגז…), ומטבל בקיצוצים במערכת החינוך – כדי שנהיה כולנו בורים ומטומטמים מכדי להבין מה עושים לנו. אבל כל אלה מתרחשים מדי שנה בשנה, לא במיוחד ב-2016.

2016 הייתה גם השנה שבה השיח על הנתק בין האליטות הפוליטיות לבין האזרחים אותם הן אמורות לייצג חדר מחדש לתודעה הציבורית. לא עוד סיריזה ביוון המדוכאת, או פודמוס בספרד הנידחת. נתק שהוביל לניצחון הימין במשאל הברקזיט בבריטניה; לג׳רמי קורבין לסחוף בשנית את מפלגת הלייבור, על אפם וחמתם של מנהיגיה; לברני סנדרס ששינה את פניה של המפלגה הדמוקרטית (אם רק היו בוחרים בו למועמד…), ואף הוביל  לכך שהמפלגה והעומד בראשה – אובמה – ויתרו על הסכם הסחר הטרנס-פסיפי הדרקוני; וכמובן לניצחונו של טראמפ.

גם ביטויים לא מפלגתיים להתעוררות זו: תנועת Black Lives Matter ששינתה את השיח בנוגע לגזענות הממסדית בארה״ב ובעולם, ומגיני המים בצפון דקוטה שהצליחו (לבינתיים) למנוע הנחת צינור להובלת נפט מתחת לאדמתם ונהר המיסורי. עיתונות המיינסטרים, שלרוב מתעלמת מכול מי שקורא תיגר על מערכות ההון-שלטון בהן היא שבויה, נאלצה להראות לציבור הצופים כיצד שוטרים יורים בשחורים ללא בקרה, ומפזרים הפגנות של ילידים אמריקאים עם כלבים – מחזות שלא נראו בטלוויזיה האמריקאית משנות הששים.  אבל אל חשש, כמו בישראל, גם האמריקאים יתרגלו למחזות כאלה בחדשות ויפסיקו להטריד את עצמם במצוקות האחר.

2016 היא גם השנה שבה אולי, אולי תגמר המלחמה בסוריה. לא בזכות התערבות אמריקאית או אירופית (אפשר לומר חרף התערבות זו), אלא בזכות התערבות רוסית שהחזירה לשלטון את בשאר אל אסד. לא לפוטין ולא לאסד מגיע פרס נובל לשלום. המלחמה בסוריה פרצה משום שאסד סרב לדמוקרטיזציה והעדיף לדכא בכוח הזרוע את ההפגנות נגדו. מרחץ הדמים שרוסיה ומשטר אסד השיתו  על חאלב הנצורה בשבועות האחרונים ייכנס לספרי ההיסטוריה כרצח עם. עם זאת, אני משערת שחלק מהסורים יבכרו את היציבות הדכאנית של משטר אסד על פני לחימה בלתי פוסקת. שלא כמונו, שעסוקים בעצמנו ואם לא בעצמנו אז בארה״ב ואירופה, תושבי מדינות ערב רואים לנגד עיניהם את עירק ולוב, מדינות בהן האמריקאים/נאט״ו החליטו שפג תוקפו של הדיקטטור הקיים והגיע הזמן ל״שינוי משטר״.  עירק כבר מצויה 13 שנה במלחמות מתחלפות, לוב חמש שנים – ואין סוף באופק.  המלחמה בעירק הולידה את אל קעידה בעירק, ג׳אבת אל-נוסרה, ודעא״ש על גווניו השונים, וזה האחרון לא בוחל בשום  אמצעי להגשים את מטרותיו. הרוסים, מן הסתם רואים לנגד עיניהם את אוקראינה וקרים (ואולי גם זוכרים את אפגניסטאן).

בסצינה האחרונה של ד״ר סטריינג׳לאב, כאשר ברור לכול הנוכחים שהבלתי נמנע הולך לקרות, מציע ד״ר סטריינג׳לאב שכולם יעברו לגור במנהרות של מכרות פחם לתקופה של מאה שנים, עד שתדעך הקרינה מפצצות האטום.  במאה שנים האלה ניתן יהיה לטפח גזע חדש בצלמם של אלה שיושבים בחדר המלחמה בבית הלבן (גברים לבנים, למי שלא הבין) …

אז לא נותר אלא לאחל לנו ש-2017 תהיה יציבה ועד כמה שפחות דכאנית.

שטראמפ יעשה שולֶם עם פוטין, והשניים לא יפצחו במרוץ חימוש גרעיני. שהיעדר העניין והידע של טראמפ בכל דבר שלא קשור לעולמו הצר יפתח אפשרויות חדשות למדינות בהן המעורבות האמריקאית מונעת התפתחות ושגשוג.  אולי אפילו כאן – בישראל-פלסטין, נעדיף שלום על פני מלחמת גוג ומגוג אותה מחרחר השגריר החדש שמינה טראמפ.  שההישגים המשמעותיים בתחום האנרגיה חלופיות, וההתנגדות האזרחית להמשך השימוש בדלקי מאובנים, יביאו למדיניות מתונה בתחום האנרגיה. שאסד, במעמדו המחודש ואם אכן ישרוד  לפחות ינסה להשכין שלום במדינתו.

ובעיקר שלא ישתלט הייאוש.  כמו בשיר של ג׳ורג׳ מייקל ז״ל you gotta have faith!

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. דרור מרמת גן הגיב:

    "עם זאת, אני משערת שחלק מהסורים יבכרו את היציבות הדכאנית של משטר אסד על פני לחימה בלתי פוסקת"

    עם זאת, אני משערת שחלק מהפלשתינים יבכרו את היציבות הדכאנית של משטר "אכיבוש" על פני לחימה בלתי פוסקת – מה דעתכם ??

    לפחות הצנזור יקרא,אם המחיקה היא לא אוטומטית…

  2. דינו הגיב:

    "הנסיכה/גנרלית ליאה היפה, שלא נזקקה לגברים שיצילו אותה"?
    ???
    https://www.youtube.com/watch?v=FTBAeXPd8nk

  3. מישהו הגיב:

    האופן שבו אתה מתאר את פידל קסטרו מסביר לא ראה את הרעה הקומוניסטית. בהתחלה מדברים יפה ומציגים אושר, עד שמגלים שחירות אמיתית נעשית ע"י זכותו של האדם לעבוד ולצבור רכוש ולא ע"י שליט יחיד המנהל כלכלה דורסנית ולא יעילה וללא זכויות. חבל שבאתר זה עוד לא תפסו זאת.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים