הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בינואר, 2017 6 תגובות

"מנהיג" המחנה הציוני בוז'י הרצוג נחל בתחילת השבוע מפלה ניצחת בסקרים. חבל שאין לו מספיק אומץ ויושרה כדי להניח את המפתחות ולחזור להתחכך עם עורכי הדין בשפלה ועם לקוחותיהם העשירים. בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר הבא של מפלגת העבודה ומועמד המחנה הציוני לתפקיד ראש הממשלה (זוהי בדיחה, אבל נניח לכך לעת עתה) היא כמעט מובטחת, ולדעתי אין לשרידים האחרונים של תנועת העבודה שום אופציה אחרת. ניסיונות הזחילה של הרצוג לקואליציה לא צלחו, והרטוריקה שלו נשארה ריקה. מותר לו לאהוד את ההתנחלויות, לתעב את המדינות העניות בעולם ולנתק סופית את הרומן בין תנועתו לבין האזרחים הערבים, אבל עליו להבין שהליכוד מזוהה יותר ממנו עם מדיניות כזו. הרצוג הוא דמות ממסדית מובהקת, לא איש רע או זדוני והוא יכול לשמש כשֹר מוצלח יחסית כמעט בכל ממשלה. הוא נציג של אופוזיציה רופסת, שאיננה מאמינה בכוחה להציג חלופה של ממש לבנימין נתניהו ולדרכו הפוליטית והחברתית.

hertzog-lapidבוז'י הרצוג ויאיר לפיד (תמונות מתוך ויקיפדיה)

האסכולה של ליכוד ב' בתוך מפלגת העבודה היא ישנה ושורשית, יש בה שאריות רבות מהרעיונות של רכיבי מפלגת העבודה לשעבר, אחדות העבודה ורפ"י, שחיסלו בעצם את מפא"י. למען האמת, יצחק רבין וחסידיו במפלגה עמדו בראש כל ההתארגנויות של הסיעה הנִצית במפלגת העבודה, שהרצוג נמנה על תומכיה. היריבות בין רבין לבין שמעון פרס לא הייתה רעיונית אלא אישית. למרבה האירוניה אנשי יצחק טבנקין לשעבר חברו לתומכי רפ"י בנושאים עקרוניים רבים. הרצוג הוא סינתזה בין סיעת רבין לבין תומכי ההתקפלות של פרס והתפרקותו מכל עמדות היסוד הסוציאל-דמוקרטיות של תנועת העבודה הציונית. אישיותו הלא כל כך כריזמטית של הרצוג היא רק רכיב קטן בחוסר נכונותו להתייצב בראש אופוזיציה עקבית וערכית לנתניהו.

לעומת הידרדרותו התלולה של המחנה הציוני בסקרים (8 מנדטים) שהפך את התנועה ההיסטורית לסתם סיעה זניחה בכנסת, סיעת יש עתיד של יאיר לפיד זינקה ל-27 מנדטים. החלוקה בטור הזה בין אופוזיציה רופסת לאופוזיציה יחצנית, אולי תעזור לנו להבין את המתרחש בזירה הפוליטית הישראלית. לפיד תיעל למחנהו את רוב רובם של מאוכזבי העבודה, שסבורים שהבסת נתניהו היא חזות הכול. לפיד היה יותר קיצוני בהתבטאויותיו הלאומניות מהרצוג, וההבדלים הרעיוניים בין שני האישים הם מזעריים. נראה שרבים מאנשי המרכז הלאומני שכנעו את עצמם שהמתאגרף לשעבר לפיד הוא יותר כריזמטי ויותר משכנע בהופעותיו הציבוריות מאשר הרצוג. זהו רק ביטוי לרדידות שחלחלה בשנים האחרונות לדיון על סוגיות מדיניות וחברתיות. הרצוג ולפיד זנחו סופית את הרעיון לחבור לשני מיליון האזרחים הערבים כדי ליצור חלופה אפקטיבית להשתוללות של ראש הממשלה, לעמדה הלעומתית שלו כלפי כל העולם, להתנכלותו לזכויות האזרח ולבריונות שלו נגד השמאל העקבי. אולי יצליח פרץ לשנות משהו במחנהו, ולגייס שוב קולות של מזרחים נגד נתניהו. כל זה ישנה אולי את יחסי הכוחות ויקצץ קצת בהישגיו של לפיד בסקרים אבל לא יותר. נתניהו הוא חרותניק בלי ההיבט הליברלי; לפיד הוא ציוני כללי שמרני, אבל גם ציני ולא אינטליגנטי במיוחד. אשר להרצוג, הוא בדרכו אל מחוץ לזירה הפוליטית אלא אם כן יקפוץ ברגע האחרון לעגלתו של ביבי עם כמה מתומכיו, כפי שעשה אהוד ברק בעבר הלא רחוק. איך אומר ביבי בהקשר אחר לגמרי? לא יהיה כלום כי אין כלום.

האופוזיציה היחצנית בעירנו מציגה דרישות יפות בנושאים מסוימים, והמאבק שלה נגד סגירת קולנוע סמדר היה ראוי. אנשיה אינם "רופסים" אלא פשוט אדישים ברובם לשאלה הלאומית המבעתת את עירנו. בניגוד לציבור ברצועת החוף שתומך בלפיד גם בנושא הלאומי וגם בנושא הכלכלי-חברתי, הנושא בעירנו סבוך יותר ובעיקר מיידי יותר. ניר ברקת הוכיח שניתן לבנות בעיר היכל לסובלנות על חורבות בית קברות מוסלמי באין מכלים, אבל אפילו הוא לא יצליח להדביר את השאיפות המוצדקות של האוכלוסייה הערבית שלנו. בעתיד היחס לערבים בעיר יגדיר את העמדות השמאליות והליברליות בעיר הרבה יותר מהאיבה כלפי החרדים. אולי אז תפרח בעיר אופוזיציה עקרונית לברקת, שהיא הרבה יותר חשובה מציוצים רופסים או יחצנים.

הפובליציסט גדעון לוי מ"הארץ" הגיע למסקנה זהה לשלי, כפי שהופיעה פעמים אחדות בטור הזה: סיפור שתי המדינות לשני העמים, שאותו טיפחנו כמעט באהבה במשך עשרות שנים, בעצם נגמר. המסקנה הזאת מובילה למחשבות חדשות גם על גורל עירנו והמאבקים למען האוכלוסייה הערבית שלנו. הרעיונות הניאוֹ קולוניאליסטים של א.ב. יהושע ושל חיים רמון הם בעיקר קרב מאסף, שמזכיר את מאבקה של המפלגה הלאומנית הדרום אפריקאית להנציח את משטר ההפרדה הגזעית למען הלבנים. כאן צריך להנהיר גם לרופסים וגם ליחצנים המתיימרים להיאבק בליכוד, ששום גימיקים לא ימנעו את יום הדין. ייתכן שהעיר לא תחולק, אבל ישראל תיאלץ להעניק לכל התושבים זכויות אזרח שוות; ייתכן שהארץ לא תחולק, אבל אז יתמוך כל אדם הגון בישראל (בעולם זה כבר קורה) במדינה דמוקרטית אחת במקום פתרון שתי המדינות. את העובדות הללו נצטרך להדגיש כמעט בכל התבטאות פוליטית, כיוון שהתעלמות מהן הופכת כל ויכוח פוליטי למאבק על כוח ועל חלוקת השלל בין המושחתים מכל הצדדים.

המאבק על עתיד העיר לא יהיה פשוט. השמאל העקבי ייאלץ לתמוך בהצעות ליישוב הסכסוך שיהיו מקובלות גם על הצד הפלסטיני. לא נחשוש מתוויות של "בגידה". לפי תפיסתנו הדאגה ליהודים והדרישה לפתרון הוגן לפלסטינים הם שני צדדים של מטבע אחת. גם אנשים חושבים בימין חוששים מהדרך שבה מוביל אותנו נתניהו, אבל רק מכות כואבות ישכנעו את רוב הישראלים בצורך לבנות מדינה אחת ועיר אחת לכולם.

השבוע טלפן אלי חבר קרוב ואמר שיש לשים קץ לטיעון שהמשטר בארצות הברית יציל אותנו מעצמנו. לדעתו דונלד טראמפ הוא תאומו של ביבי, אולי אפילו גרוע ממנו. הבנתי ללבו של החבר, אבל סירבתי לאמץ את עמדתו הנחרצת. גם נשיא נאור יחסית כמו ברק אובמה לא סייע רבות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, וטראמפ הוא משענת קנה רצוץ. אולי ברקת חולם כבר על הפתיחה החגיגית של שגרירות ארצות הברית בעיר, אבל גם הטקס הזה, כמו הטקסים בבית הלבן אחרי אוסלו, לא יבטיחו את קיומנו כאן לטווח ארוך. התפריט מונח על השולחן, וגם לוח המחירים שמפרט את התנאים לפשרה ולדו קיום אמיתי: נשלם, נקבל; לא נשלם, לא נקבל.

  • פורסם בכל העיר, 6 ינואר 2017
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    בגדול בישראל המצב הוא שאופוזיציונר שאינו "רופס" או "יחצן" יכונה בוגד או אוטו-אנטישמי. ואפילו אם לא הודבקה בו אחת מתוויות החמד הללו הרי שבתת-המודע לפחות הוא *אינסטינקטיבית* חשוד בהן מבחינתו של הציבור – כולל בציבור המשכיל. מכאן שאפשר להבין את האופוזיציה הרופסת או היחצנית – מצד אחד הם צריכים להראות כבעלי עקרונות מצד שני הם חייבים להנפיק 'עקרונות' שיהיו להם קונים לא מעטים בשוק הישראלי-יהודי. נשאלת השאלה (הלא חדשה) כיצד הגענו עד הלום? האם מדובר על שחיקה וסחיפה או שהשוק הישראלי היה ונשאר מחונך על אותה המנטליות 'הישנה והטובה' (זו שראיתי, למשל, לפני 25 שנה במילואים אצל חיילים שהביאו את כלבי התקיפה שלהם מהבית ע"מ לצרף אותם אל 'סיוריהם' בשטחים)? לפי הדיווח בתסריט הבא החינוך הציוני הוא בעייתי (כלומר טיהורי) בערך מנקודת המוצא שלו:
    https://www.youtube.com/watch?v=PEowj6UG5sY

    • דניאל קלטי הגיב:

      מי שאכפת לו, באיזו דרך שהיא, איך "מכנים" אותו, בל ייכנס לפוליטיקה.

      שיעסוק בדוגמנות, ידגמן ג'ינסים (במסגרת הרטרו האיום לאייטיז), יהיה פרזנטור של בנקים, יכתוב שירים על שנקין… אה, רגע… 😉

      כי אכן, זהו פרצופהּ של "פוליטיקה", שאחד העוסקים המרכזיים בהּ, אינו אלא פרזנטור, ריק-מכל-תוכן-שהוא, של בנק.

      וזהו פרצופהּ של מדינה, אשר זוהי פוליטיקיאתהּ…

      • ק.א. הגיב:

        אתה רומז למצב של שחיתות (נקרא לזה טובות הנאה רגילות, סיגרים, מתנות…) ולא זה עיקר הבעיה. אם אכפת לו או שלא אכפת לו (כיצד הוא מכונה) זה לא משנה – משום שכך או כך הוא יקבל את אותו הטיפול (שתיארתי). ואז הוא ימצא את עצמו מוכשל – נשאלת השאלה מדוע כל זה? עכשיו, לצערינו המציאות היא כשפוליטיקאי (מנהיג אופוזיציה נניח) אשר אינו מביא את השלטון הוא (בד"כ) חייב ללכת! במילים אחרות לא נמצא (עד עצם היום הזה) פוליטיקאי שיצא כנגד הקו הציוני הניצי, האלים והכיבושי. ואם היה אחד כזה אז פשוט הורידו אותו (בהנחה שרבין באמת התכוון לשנות את עורו). כלומר הבעיה הבסיסית אינה שחיתות (למרות שהיא קיימת, וכנראה תמיד תתקיים) אלא שזוהי המנטליות הרווחת בציבור ובהנהגה כאחד. זהו התוכן היהודי שלהם כפי שהם מבינים אותו.

    • תום הגיב:

      אכן הבעיה היא בחינוך הציוני. חבל שיש רק תגובה אחת. המאמרים של פרופ' ד"ר אילן שדה סחפו תגובות רבות .

  2. אלכס מסיס הגיב:

    לא התרשמתי מקריאת מאמרו של חיים ברעם שהוא קורא לאיחוד של שארית מפא"י/העבודה עם
    הלפיד של יאיר – כשם שסובר המגיב אלי ווין. אני סבור שהלפיד יכבה מהר מאד – כל מי שבנערותו
    השתתף במצעד לפידים יודע שחייו של לפיד הוא כמרחק של 75-100 מטרים מתחילת המצעד –
    אלא שמה שעלינו לעשות היא הקמת חזית עממית כדוגמת הרשימה המשותפת שבה שלוש יחידות
    מפלגתיות-אידיאולוגיות שונות פועלות יחדיו מבלי להתאחד.
    שתי השותפות המיידיות לחזית כזו הן הרשימה המשותפת ומרץ ולכשתוקם החזית ותתחיל בפעילותה
    – יתכן ויצטרפו אליה חוגים ובודדים נוספים.

    • דניאל איילי קלטי אל-כורדי הגיב:

      כלומר, שת"פ בין:
      המפלגה ה…"קומוניסטית" הישראלית (על כל מעריצי-סטאלין הקיימים בהּ – אני *מסרב* לשכוח, את מאמר-הפיגולים ההוא, של קמינר הזקן = "בסטאלינגראד נולדנו מחדש" – מלפני ארבע שנים!!), "מרצ" (התומכת, עדיין!!, בגיוס-חובה ולצבא-הכיבוש ומוקיעה, בלהט, את הסרבניותים) והתנועה האסלאמית?

      נו באמת. מה עוד? אולי תצרף גם את ציףציף, אגויידת-ישרוייאל, "מַלדובה ביתו" והיהיר לפיד הבן??

      רעיון מופרך מיסודו. מעבר לעובדה, שאת *כל* המפלגות הקיימות (ללא יוצאת-מן-הכלל) יש לנטוש ולהקים, בהקדם, מפלגות חדשות ושונות לחלוטין, הרי שברית משולשת שכזו, לא תיתכן. גם השת"פ של חד"ש, עם מטומטמי-בל"ד, גרוע והזוי דיו, אז "מרצ"?!

הגיבו לתום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים