הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בינואר, 2017 4 תגובות

דוד יצא בלא חמדה לטיול הערב שלו בשעה 9 וחשב שהוא מושפע יתר על המידה מעצת רופאיו. טיול בליל חורף זה אולי בריא, חשב לעצמו, אבל לא לגמרי נעים. הרופאים רוצים בטובתו, כמובן, אבל רוב התרופות שהוא בולע מדי יום, כמצוות אנשים מלומדה, דוחים אולי את גזר הדין אבל לא את עינוי הדין. כדרכו הלך באמצע השדרה האהובה עליו כל כך, ובכל זאת נעץ את עיניו בקרקע. הוא פחד מאוד מנפילות פתע, וכאלה פקדו אותו בזמן האחרון. עקב בצד אגודל התקדם דוד ולאט לאט נרגע. האורות ריצדו מחלונות הבתים, כמה כלבים נבחו להם, ומחלון פתוח למחצה שמע קולות מהטלוויזיה של אחד השכנים. "חדשות", רטן לעצמו ורק חוש האזרחות המפותח שלו מנע ממנו לירוק על הרצפה. מקץ כמה דקות הבחין לראשונה בחיה הגדולה שניצבה מולו ונהמה קלות. הוא הבין מיד שהחתול הגדול שעמד בשקט יחסי מולו היה נמר אמיתי. אחז בו פחד עז, אבל גם תחושה שיש כאן מיצג שווא, ספק חלום ספק סיוט בהקיץ ושאין לו סיבה אמיתית לחשוש. חתול גדול נראה לי כנמר, אמר לעצמו, אני נוטה עכשיו לחזיונות כאלה, מחמת הגיל. רק אמש ראיתי את הוריי במטבח על אף שהם נפטרו לפני שנים רבות. אבא נזף בי על כך שאני מבזבז את כישוריי על מטרות אבודות; אמא שלי האמינה יותר במטרות האבודות שלי מאשר ביעדים הבטוחים של רוב האנשים, אבל רק הקשיבה ולא אמרה דבר. "אנשים מחכים לך בפינה", אמר אבא שלי, ואני ידעתי מתוך החלום בהקיץ, שהביטוי הזה לא היה שגור כלל על פיו.  הלכתי מהמטבח ישר למיטה, ישנתי בנעימים, ללא חלומות, אבל בבוקר זכרתי את חזיון הלילה. לא הוא העכיר את רוחי, אלא ההתפכחות ממנו.

(מקור)

דוד קצת נאחז בזיכרון הזה כדי לחמוק לרגע מהנמר שהמשיך להתבונן בו בעיניו הצהובות ירוקות. הוא היה היצור הכי יפה שדוד ראה מימיו, ובכל זאת עיניו היו מאיימות והפחד שטף את דוד בזיעה קרה. הנמר פער את לסתותיו, חשף חלק משיניו החדות, אבל השאגה שלו הייתה די רפה. איש מהשכנים לא שמע אותו; הם היו מרותקים למרקע הטלוויזיה, כך לפחות דוד דימה לעצמו, אבל כאשר הסתכל לעבר הקומה העליונה של אחד הבתים ראה ילדה קטנה, שעמדה ליד החלון המואר והביטה בסקרנות רבה לעברו. נראה שהיא ראתה רק את דוד ולא את הנמר, כיוון שהיא לא החצינה שום סימני חרדה וזה קצת הרגיע את דוד. אולי רק אני רואה את הנמר, ולכן הוא לא קיים באמת בעולמם של שאר בני האדם. הוא נופף בידו לילדה, והיא נופפה חזרה, אבל לא חייכה. לא היה לו זמן לפרש את משמעות פניה האטומים. הנמר היה קרוב מדי, ועתה הוא חש בנשימתו הכבדה. דוד הרגיש שהוא עומד להתעלף. הוא ידע שאין טעם לברוח, ושעליו להמשיך את התנהלותו מול הנמר למרות הפחד המשתק. היה נדמה לו שהוא מבחין בתיק גדול שחור קשור לגבו של הנמר בחוטים עבים. במכונית שחנתה ברחוב שניצב  לבן-מימון הצית מישהו סיגריה.

"אולי פשוט תסתלק מפה", אמר דוד לנמר בקול די טבעי, כאילו זה נורמאלי לגמרי לירושלמי מן השורה לפגוש נמר אמיתי וגדול ברחביה. הנמר הגיב לגערה הזאת של דוד בתנועת ראש חדה, כמו שרואים בסרטי הטבע היפים בטלוויזיה. לא נותר לדוד אלא לעמוד כנציב מלח ולחכות לזינוק מהיר של הנמר, בדיוק כפי שקורה לאיילות באותם סרטים. אבל הנמר היה לגמרי בלתי צפוי. הוא המשיך להתבונן בדוד ועיניו היפות כמעט והפנטו אותו. "אני מבקש ממך", אמר דוד והפעם ביתר תקיפות, "תעוף מכאן. אין מה לנמרים לחפש בשדרות בן-מימון".

הנמר כאילו נעלב. הוא קיפל קצת את זנבו, הסתובב בתנועה חדה מזרחה, והתחיל לפסוע לכיוון טרה סנטה. מהעמדה שליד ביתו של ראש הממשלה דוד שמע צרורות של יריות, שהעירו כמה שכנים שפתחו חלון והציצו החוצה. כמה ניידות הגיחו במהירות רבה מרחוב רמב"ן ויללות הסירנות היו צורמות וחזקות. דוד קפא במקומו והיה אחוז פחד. רכב גדול של גן החיות התנ"כי נסע במהירות לעבר חזית בית ראש הממשלה. דוד הרגיש שיד חזקה מאוד אוחזת בכתפו בתקיפות. הוא התחלחל: "הרגתם אותו?" שאל את האיש במדים שניצב ממש מאחוריו. השוטר לא ענה, אבל הזעיק כמה מחבריו שהגיעו לשדרה במהירות רבה. השוטרים הִכו את דוד באלות, ורק כאשר השתרע על הבוץ שאלו אותו למי הוא התכוון כאשר שאל אם "הרגנו אותו". כאשר דוד התחיל לדבר על הנמר מישהו חבט בגבו באלה כבדה. הכאבים היו עזים, ועד מהרה מצא דוד את עצמו בניידת ששעטה לכיוון תחנת המשטרה במגרש הרוסים. הוא הושלך לתא ממש מלוכלך, גבו הציק לו וחוויות הלילה התישו את גופו הרפה ממילא. הוא הבין שהמשטרה מעוניינת להכחיש את עצם קיומו של הנמר, כדי להדביק איזו אשמה לתושב העיר. אולי אני אהיה השעיר לעזאזל, חשב דוד לעצמו. בינתיים ניסה לקרוא לשוטר כדי לבקש שיביאו מביתו את התרופות. איש לא נענה ודוד הבין שסיוט הלילה הזה הוא יותר סבוך ויותר קשה מאשר כל קודמיו. הוא התמיד בדפיקות חזקות על הדלת עד ששוטר פתח אותה בתנועה חדה והנחית מהלומה כבדה על ראשו. דוד התעלף, או שמא רק נרדם. הוא ישן בשקט עד הבוקר.

דוד נשאר בתא המעצר כמה ימים, דם רב נזל מהמכה בראשו והוא היה מטושטש למחצה רוב הזמן. הוא לא הובל לחדר החקירות, וכאשר נכנס קצין אדיב למראה לתאו, דוד חשש לשאול אותו על הנמר. "אין לנו חומר נגדך", אמר הקצין, "ובעניין הנמר שעליו אתה מדבר כל הזמן נדאג לך לפסיכיאטר." דוד שאל על התרופות והקצין הצביע על השידה הרעועה שליד מזרנו. כל התרופות הונחו שם בצורה מסודרת ומלאה. דוד הבין שאסור לו לדבר עוד על הנמר ושחייו תלויים בשתיקתו. כשהגיע לביתו אחרי שיחה מנומסת עם הפסיכיאטר המשטרתי חיפש בעיתונים ובאינטרנט ידיעה כלשהי על המהומה בפתח בית ראש הממשלה. הוא לא מצא דבר. העניין כנראה הושתק, חשב דוד. כשהציץ בחלון היה נדמה לו לרגע שעיניו הצהבהבות של הנמר עדיין עוקבות אחריו, אבל הוא כבר הבין, שהנמר שלו לא ישוב עוד לבן-מימון.

  • פורסם בכל העיר, 13 ינואר 2017
תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    סיפור יפה לערב על נמרים במכון ואן ליר, בסינמאטק או, בתיאטרון ירושלים.
    חיים ברעם שכח כנראה לספר שהנמר ברח מגן החיות במשרד ראש הממשלה מחמת סכסוכיו
    התכופים עם הקופים שהטילו ספק בחברבורתיו – הם טענו שהחברבורות הם קעקועים מצוירים
    ששולמו כתרומת הקרן החדשה לישראל

  2. ק.א. הגיב:

    מרוב סקרנות נכנסתי לגוגל סטריט-וויו להמחשת האירוע. אגב, כנראה שדוד ראה טיגריס וחשב שהוא רואה נמר. אם דוד היה מוצא משהו שנפל מהתיק השחור זה עלול היה להגמר כמו הסרט 'אויב המדינה'.

  3. בני הגיב:

    קריאת הסיפור הזה היתה הפתעה נעימה מאוד, תודה רבה.

  4. עלי הגיב:

    לפני כמה שנים הופיעה ידיעה בעיתון על 3 אריות אשר נראו מטילים בפארק הנמצא בלב האיזור המאוכלס של ניירובי בירת קניה עשרות התירים שהיו במקום קפאו מרוב פחד אבל
    האריות הסתלקו מבלי לפגוע באנשים.
    כנראה שהנמר של ברעם בא להפגין על התנאים של הנמרים בגן החיות (עד כמה שאני זוכר
    אין נמרים בגן החיות התנכי)

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים